בתדירות של אחת למספר שבועות מתבצע על כביש 443, בחלק שבין מחסום מכבים לירושלים, "פיגוע" מסוג כלשהו. לפעמים מדובר בזריקת אבנים, לפעמים בקבוק תבערה. לפעמים בלוני גז שהפכו למטען נפץ, ולפעמים תקיפה ישירה.
זה מה שקרה השבוע ליהודה בן מויאל, תושב מודיעין עילית שעצר את רכבו בתחנת הדלק "דור אלון" כדי לתדלק. בשעה שבן מויאל תידלק את רכבו הוא הותקף בסכין על-ידי פלסטיני מאחור שדקר אותו בגבו ובכתפו. בן מויאל נפגע ונפל על הקרקע ולפי עדותו המשיך להיות מותקף, עד שהצליח לחזור למכונית ולנעול אותה מבפנים. יחד עם התוקף היו כנראה שלושה סייענים שעזרו לו או שהיו שותפי סוד לפיגוע.
התוקף הספיק להתרחק כעשרים מטרים ממקום האירוע בשעה שכח צה"ל שהיה במקום במשימות סריקות ותיגבור לאור המצב הביטחוני המתוח, הבחין בו. החיילים ירו לעברו ופגעו בו והוא נפל מתבוסס בדמו, כשהוא פצוע אנוש וכעבור מספר דקות מת מפצעיו.
בן מויאל התעקש להתפנות בעצמו, ברכבו הפרטי שבו ישב אותה עת חברו, ונהג עד למחסום עופר מרחק כעשרה קילומטרים. שם שם פגש בו צוות מד"א שהעניק לו טיפול רפואי והעבירו באמבולנס לבית החולים "שערי צדק" בירושלים במצב בינוני. מנהל היחידה הכירורגית אמר ביום שני כי "מצבו של בן מויאל השתפר והוא כרגע מוגדר פצוע קל, אם כי הפגיעה היתה גם ברקמת הריאה נפגעה אף היא. אני מעריך שבן מויאל יהיה מאושפז כמה ימים וצפויה לו החלמה די ממושכת, אם כי ללא בעיות תיפקודיות בעתיד".
"הצילו, דוקרים אותי"
ביום שני בבוקר בן מויאל שיחזר את מה שקרה באותם רגעים בתחנת הדלק: "נכנסתי לתדלק ומילאתי דלק ואחר כך מילאתי אוויר בגלגל האחורי של הרכב. אז באותו רגע הגיע די בהפתעה מישהו מאחורי ודקר אותי בכתף ימין. נפלתי אבל מיד קמתי והתחלתי לרוץ לכיוון התחנה עצמה כשאני צועק: 'הצילו! דוקרים אותי!'. הבנתי מיד בשניות הראשונות שזה פיגוע דקירה. ראיתי את העובדים של תחנת הדלק, כולם אגב ערבים, עומדים ומסתכלים עלי ומגחכים. אף אחד מהם לא ניגש לעזור לי". באותן שניות ישב חברו של בן מויאל ברכב כשהוא לא רואה את התקיפה ולא מודע כלל למה שמתרחש מחוץ לרכב, כשהדוקר רודף אחר בן מויאל.
"נקודת התארגנות לטרור"
ביקור בבית הקפה בתחנת הדלק "דור אלון", בה אירע פיגוע הדקירה השבוע, מספק תמונת מראה מדוייקת למדי למורכבות העצומה של החיים בישראל. תנועת המכוניות בתחנה דלילה למדי וכך גם בבית הקפה. זאת לעומת העומס במקום בבקרים "רגילים". ייתכן כי זה הפחד מלעצור במקום בו אירע פיגוע וייתכן גם כי הסיבה נעוצה ב"עליהום" על התחנה ועובדיה, המתנהל בימים האחרונים בפייסבוק וקורא להחרמת המקום.
כבר בכניסה לבית הקפה הקטן, אותו מנהלת תמי בורדה ממודיעין, אני פוגש את גיא תמר, אף הוא תושב העיר, שיושב לאספרסו של בוקר. ביום שני השבוע העלה תמר פוסט בעמוד הפייסבוק שלו בו כתב כי ימשיך לבקר בבית הקפה למרות הפיגוע. בתגובה זכה תמר לעשרות תגובות, מרביתן זועמות מהצד הימני של המפה. "מה שכתבתי לא היה שמאלני או ימני. בסך הכל כתבתי שאמשיך להגיע לכאן. מישהי הגיבה לפוסט שלי וכתבה שידוע כבר שנים שתחנת הדלק הזאת מהווה נקודת התארגנות ממנה יוצאים פיגועי טרור. את מהשב"כ שאת אומרת דברים כאלה?! אני מתדלק כאן ושותה פה קפה כבר 12 שנים. מכיר את העובדים אישית. באיזה עוד תחנה שאתה מכיר אפשר להגיע בלי ארנק ויגידו לך לבוא לשלם בפעם אחרת? ולגבי הנדקר בפיגוע שאמר שהעובדים גיחכו בזמן שהוא הותקף – בנאדם חוטף כמה דקירות בגב והוא בכלל במצב לראות משהו? זה לא הגיוני. אחרי שדקרו אותך אתה לא רואה כלום. אתה בפאניקה. בטח שלא קולט מה מתרחש מסביב".
באותו רגע נכנס לקוח נוסף לבית הקפה ואומר: "בכלל לא בא לי קפה אבל באתי בכל זאת כדי לתמוך בכם". אותו לקוח אגב, מדגים בתוך דקה את המורכבות הבלתי נתפסת של הארץ הזאת באמצעות המשפט הבא: "אם הם היו בני אדם היו שמים כאן שלט 'מצטערים שנדקר כאן מישהו'. כמו שאני שמתי שלט גדול אחרי ששרפו את התינוק הפלסטיני. אבל במקום זה הם מבסוטים. תראה את הפרצופים שלהם". שנייה לאחר מכן הוא מוסיף ואומר עד כמה הוא מתבייש באותם ישראלים שככל הנראה זרקו את בקבוק התבערה ששרף את בני המשפחה הפלסטינית בשבוע שעבר.
בינתיים נכנסים עוד לקוחות. אחד מהם אומר שהגיע כדי לתמוך. אחר מודיע לתמי ש"בחיים לא יתדלק כאן יותר", לאחר שראה בחדשות את ציטוטי הגבר שנדקר לגבי העובדים שלא סייעו לו. אישה אחרת שומעת את הדברים בפעם הראשונה ואומרת: "כנראה שאני באמת מנותקת, איזה מזל".
מי הזעיק את הצבא?
אחר כך נכנס לקפה חסן איימן, מנהל התחנה. הוא מאוד נסער: "הצבא התקשרו אלי ביום ראשון בלילה שאבוא לתת להם גישה לצילומים מהמצלמות שיש כאן. בגלל שהם הכניסו קוד שגוי ולא הצליחו להיכנס למערכת. הגעתי ב-12 בלילה והבאתי להם את הצילומים. ברגע שיחזירו לי את החומר מהמצלמות אני מזמין לכאן את ערוץ 1, 2 ו-10 שיבואו ויראו בעצמם אם מישהו עמד בצד וצחק. בן אדם משתולל עם סכין ומצפים מאיתנו להתערב ולעצור אותו? מי הזעיק לכאן את הצבא? העובדים שלנו!".
"כנראה שחייתי בתוך בועה"
בתוך כל זה עומדת תמי בורדה, נושמת עמוק ובעיקר נשמעת מעט מאוכזבת, שלא לומר מיואשת: "כל האזור הזה מרושת במצלמות. תסתכל פה מהחלון ותראה את הצבא שיושב צמוד לתחנה. העובדים הם אלו שהזעיקו את החיילים וגם לפני כמה חודשים, כשזרקו בקבוק תבערה על אוטובוס, מי כיבה אותו? המתדלקים כאן. העובדים כאן מדוכאים. הם פה עשרים שנה, נותנים שירות וחוטפים עכשיו עליהום. אני מכירה כל אחד מהם אישית ויודעת שאין סיכוי שמישהו מהם עמד מנגד וגיחך. מעולם לא היה איזשהו אירוע טרור בתחנה הזאת עד עכשיו. אני לא שמאלנית ולא ימנית. אני שפויה. אנחנו כאן והם כאן ואף אחד לא ייזרק לים. כולנו רק רוצים לקום בבוקר, להתפרנס ולחזור למשפחות שלנו. במקום להעצים ולהאדיר את הדו קיום, אנשים כאן מחרבנים את זה".
למרות שהיא נוסעת בכביש מדי יום ומגיעה לקפה בכל בוקר, המצב הביטחוני בארץ כן מעלה בברודה חששות: "הילדים שלי כבר די גדולים ומסתובבים לבד ואני כן מוצאת את עצמי חרדה".
תחושת הייאוש אותה חווה בורדה מגיעה בעיקר מהמתרחש בקבוצות המודיעיניות בפייסבוק: "העליהום על התחנה והעובדים בפייסבוק נתן לי איזו סטירה. הבנתי שבתוך עמי אני חיה. כנראה שחייתי באיזו בועה עד עכשיו וחשבתי שיש כאן אנשים שמבינים שלא הכל הוא שחור ולבן, שיש כאן אנשים שפויים ובעלי פרופורציות. אני רואה את הקריאות להחרים את התחנה עד שיפטרו את העובדים וחושבת לעצמי שכל אבן בכל בית במודיעין נבנתה בידי פלסטינים. אז בתור פועלים הם כן טובים לנו? כשנוח לנו אנחנו עובדים איתם וכשלא נוח אז מחרימים? מאז הפיגוע התנועה כאן דלילה. אבל לשמחתי המון לקוחות הגיעו מאז ואמרו שימשיכו לעצור כאן. זה מבחינתי הרוב השפוי במדינה".
כביש 443 – היסטוריה של פיגועים
רק בחודשיים האחרונים אירעו על כביש 443 ארבעה פיגועים, כולל האחרון ביום ראשון בערב. אבל ההיסטוריה המעט יותר רחוקה של השנים האחרונות רצופה בפיגועים כולל גם הרוגים ופצועים קשה בימי האינתיפאדה השניה, היא אינתיפאדת אל אקצא של שנת 2000-2003.
לפני שבוע הושלך בקבוק תבערה על רכבה של ישראלית שנסעה ביציאה מכביש 443 לכיוון בית חנינה. היא נפגעה ונכוותה.
לפני שלושה שבועות ניסו מחבלים להציב מטען צד מתוחכם שכלל צמיגים בוערים ובתוכם מיכל גז ביתי. המחבלים הניחו את המטען סמוך מאד לבתי הכפר חירבת אל מצבאח, שנמצא קרוב מאד לתחנת הדלק דור אלון, שבה אירע הפיגוע השבוע.
בתקרית מטען הצד היה זה סיור של צה"ל שגילה את הצמיגים הבוערים. החיילים ניסו לכבות את הצמיגים בעזרת מטף ואז הבחינו בבלון הגז ומיהרו להתרחק מהמקום ולהזעיק את שירותי הכיבוי של גבעת זאב.
במהלך אינתיפאדת אל אקצה, משנת 2000 ואילך, נסגר הכביש לנסיעת ישראלים לפרקי זמן ארוכים, בעיקר לאחר פיגועים. באותן שנים נהרגו כמה ישראלים מפיגועי ירי לאורך הציר. בתקופות רבות נאסרה הנסיעה בכביש מטעמי ביטחון על בכירים במימשל הישראלי, כולל שרים וחברי כנסת שהשב"כ חשש לביטחונם.
"להפסיד את החיים בשביל קפה?"
מאות מתושבי העיר הצטרפו לקבוצת ואטסאפ המדווחת על המתרחש בכביש 443 בזמן אמת. בפייסבוק התגובות געשו לאחר הפיגוע
תושבי מודיעין הקימו קבוצת וואטסאפ חדשה שעוסקת בדיווחים מהמתרחש בכביש 443. לקבוצה הצטרפו בתוך מספר ימים למעלה מ-350 מתושבי העיר.
אחת מיוזמות הקבוצה היא נועה סופר-מגיד, שהעלתה פוסט בפייסבוק מיד לאחר הפיגוע בתחנת הדלק וכתבה: "כמה מילים על הפיגוע אתמול בתחנת הדלק ב-443. בתור ירושלמית לשעבר, הדבר שהכי מכעיס אותי הוא להיכנע ולא לחזור למקומות שבהם הטרור נגע. אך שימו לב חברים – תחנת הדלק היא מקום מועד לפורענות וטרור בפרט. התחנה משמשת לעיתים כ'עמדה' של אנשי טרור מהאזור, לבקת"בים ואבנים שבדרך קבע נזרקים בסמיכות או מתוך המקום, והיא מלאה במסלולי בריחה אל תוך הישובים הסמוכים והבתים באזור הם בתים עוינים.
"להגיד 'אף אחד לא ישבור אותי ואני דווקא אשתה קפה' זה יפה, אך צריך לשאול את השאלה העיקרית – האם הקפה הזה מעניין מישהו? ברגע שתשב אישה לשתות קפה וידקרו אותה בצוואר אתם באמת מאמינים שיגיע בעל התחנה לבית החולים ויאמר 'תודה שהמשכת לבוא ולא נשברת' אז זהו שלא.
"אני עצמי עוצרת בתחנה ומתדלקת שם אם אין לי ברירה. האם אצא מהרכב וארגיש בטוחה לשבת שם? לא. זה חלק מהבעייתיות שלנו להסכים עם טרור גם אם אנחנו מאוד נגד.
"אני לא רוצה לפגוע לאף אחד בפרנסה. אבל בתחנת הדלק הם הוכיחו כבר מספר רב של פעמים שהם גורמים לעצמם פגיעה. האמינו לי שמשני צדי המפה לא שווה להפסיד את החיים בשביל קפה. גם אם הוא נפלא… לכל אחד יש את הזכות לעשות מה שהוא רואה לנכון, אבל מן הראוי שיהיה מישהו שיגיד את האמת. מקום שמשמש כמוקד לפעילות עוינת הוא לא בטוח ליהודים! נקודה".
גיא תמר, אותו מצאנו בבית הקפה, פירסם בפייסבוק פוסט שמסביר את עמדתו: "מי שחשב שאיזה מחבל זבל חלאת המין האנושי ימנע ממני לעצור לשתות קפה בתחנת הדלק 443 טעה טעות חמורה. דווקא בימים כאלו אגיע ואקנה קפה ואשב פה לשתות אותו ולתמוך בערבים והיהודים שמתפרנסים פה יחד".
המשטרה: "אנחנו בכוננות הגבוהה ביותר בכביש"
במשטרת מודיעין מודעים היטב למה שמתחולל על כביש 443, למרות שקטע הכביש ממחסום מכבים מזרחה לכיוון ירושלים איננו בתחום גיזרת תחנת מודיעין, אלא באחריות מחוז ש"י. למרות זאת במשטרת מודיעין הכוננות בשיאה, גם מכיוון שמדובר בגיזרה חמה הסמוכה מאד למודיעין וגם עקב קו התפר העובר קרוב מאד לעיר ונושק לבתי מכבים ליד הכפר בית סירא. "אין לנו מה להגביר כוננות", אומר סנ"צ אמיר קליין, מפקד תחנת מודיעין, "מכיוון שאנחנו ממילא נמצאים בשיא הכוננות שלנו מזה כמה שבועות".
בגיזרת כביש 443 פועלת המשטרה בשלוש זרועות: המשטרה "הכחולה" של מחוז ש"י שמקבלת סיוע על פי הנדרש מתחנת מודיעין, כוחות מג"ב איו"ש שמקבלים סיוע ממג"ב שפלה ומשטרת התנועה הארצית, שניידת שלה נעות הלוך ושוב על הציר.
ביבס: "חייבים להחזיר את הביטחון לתושבי מודיעין"
ראש עיריית מודיעין מתח ביקורת על החלטת בג"צ לאפשר לפלסטינים להשתמש בכביש ומבטיח להמשיך להפעיל לחץ על הגורמים האחראים לכביש לקבל את המענה הראוי למצב הבטחוני העדין.
"אין מצב שבו כולם – ישראלים ופלסטינים – נוסעים על הכביש, כמו שפסק בג"צ לפני כמה שנים. לא כך זה היה צריך להיות. צריך לפתוח את המעברים לפלסטינים שיוכלו לעבור מהכפרים מצד דרום של הכביש לכפרים הצפוניים ולהיפך. הם משתמשים בכיוון הנסיעה צפון דרום ואנחנו על הכביש משתמשים בכיוון הנסיעה מזרח-מערב. חייבים עכשיו להחזיר את תחושת הביטחון לתושבי מודיעין שרבים מהם משתמשים בכביש 443 על בסיס יומי. ואני יכול רק להבטיח שאמשיך להפעיל לחץ מול הגורמים המתאימים כדי לקבל מענה לצרכי הביטחון על הציר".
ביבס זוכר את ימי האינתיפאדה השניה: "הכביש היה סגור תקופות ארוכות ומה שזה גרם היו פקקי ענק על כביש 1 בעליות לירושלים. אסור לחזור שוב למצב הזה, לכן חייבים להגביר את הנוכחות הביטחונית על הכביש ולפתוח את כל המעברים במחסומים כדי שהתנועה תזרום חלק. מדובר בכביש 443 שהוא ציר מרכזי של מדינת ישראל".
בתמונה: תמי בורדה בבית הקפה שבתחנת הדלק. "כולנו רק רוצים לקום בבוקר, להתפרנס ולחזור למשפחות שלנו" (צילום ערן קמינסקי)
