לפני כמעט חודשיים ידעה העיר מודיעין את הפיגוע הראשון בתולדותיה, כאשר פועל בניין מבית סירא דקר את מנהל העבודה שלו ופועל נוסף באתר עבודה בעיר. בנוסף על כך, מדי שבוע אנו עדים לידויי אבנים ובקבוקי תבערה בכביש 443. מה שנשכח מהזיכרון הציבורי הוא אירוע קשה שהתרחש בכפר האורנים לפני 11 שנים, כאשר חוליית מחבלים פתחה באש על רכב הסיור היישובי.
אפילו רכב ממוגן לא היה
בשבוע שעבר כתב רונן פפו, תושב כפר האורנים שנפצע באורח קשה באותו פיגוע, פוסט בפייסבוק בו סיפר על אותו היום. השבוע שוחחנו עם פפו וקיבלנו הצצה לימים ההם, ימים שנשכחו בהם גדר ההפרדה עדיין לא הוקמה והמציאות הביטחונית באזור הייתה שונה לגמרי.
פפו ומשפחתו היו מראשוני היישוב הצעיר כפר האורנים. הוא איש היי טק במקור אשר באותה תקופה היה בין עבודות. "אייל יצחקי, הרבש"ץ של היישוב, היה זקוק אז לסגן והציע לי את התפקיד. הסכמתי, התחלתי לעבוד ואחרי חודש וחצי זה קרה".
כאמור, באותם ימים גדר ההפרדה הייתה קיימת רק על הנייר (הוקמה רק בשנת 2007). "מעבר לכך שלא הייתה גדר הפרדה בינינו לבין שטחי הרשות הפלסטינית, גם הגדר ההיקפית של היישוב לא הייתה גדר התרעתית אלא גדר רגילה. ביקשנו כבר אז גדר התרעתית וחלונות ממוגני ירי, אבל אמרו לנו שאין תקציב", מספר פפו. "רק אחרי שנפצעתי פתאום מצאו תקציב לגדר התרעתית ולרכב ממוגן. רק אחרי שנשפך דם".
מה היינו רואים בעיניים אם היינו חוזרים לימים ההם?
"באותה תקופה רועי הצאן הפלסטינים היו מגיעים עד לגדר של כפר האורנים עם העדרים שלהם. להערכתי הם ניטרו אז את הפעילות של מאבטחי היישוב שלנו. כל כמה זמן אנו עורכים סיור, איך אנחנו מגיבים לאירועים שונים וכמה זמן לוקח לצבא להגיע לזירת אירוע. באותו שבוע בו אני נפצעתי, היו לפי נתוני השב"כ שלושים אירועים נוספים. זאת הייתה המציאות".
איך נראתה ההיערכות שלכם באותה תקופה?
"באותה תקופה תגברנו את הסיורים שלנו. אני חושב שכל שעה רכב סיור היה מבצע פטרול לאורך כל הגדר ההיקפית. סביר להניח שהם ידעו את זה, למרות שהשתדלנו לשנות את שעות הסיורים כדי שלא לייצר שגרה. מי שביצע את הפיגוע היה ערוך וידע בדיוק איך אנחנו מתנהלים, מתי מסיירים ואיך אנחנו מגיבים".
רוקנו שתי מחסניות
בערב בו אירע הפיגוע סייר פפו יחד עם המאבטח סרגיי כאשר שניהם חמושים באקדחים אישיים. המאבטח נשא עימו גם תמ"ק מיושן ("עוזי") ופפו היה חמוש גם ברובה M-16. לאחר תחקיר האירוע התברר כי המחבלים היו ככל הנראה חמושים ומצויידים ביותר וכוונתם הייתה לחזור אל היישוב ולבצע פיגוע. פפו: "אחר כך, כשבדקו את הגומחה בה אחד המחבלים הסתתר, הבינו שהם היו עמוסים בציוד. הם באו לעשות משהו גדול, לא לגנוב רכבים. אחד מהם היו חמוש באקדח והשני ב-M-16. כנראה שהיו להם גם רימונים בהם לא הספיקו להשתמש כי ייצרנו אש בחזרה".
לקראת השעה 21:00 החל האירוע. פפו: "אשתי בדיוק חזרה הביתה עם התאומים בני השנתיים ואני באותו זמן יצאתי מהגדר. אמרתי אז לסייר שהיה אתי 'בוא נעשה את הסיבוב על הגדר עוד פעם, מההתחלה'. הייתה לי תחושת בטן. שני המחבלים כנראה לא ציפו שנחזור לאותה נקודה כל כך מהר וחדרו לתוך היישוב אחרי שעברנו שם בפעם הראשונה. עשינו את הסיור מההתחלה וכשחזרנו שוב לאותו קטע זיהינו פרצה בגדר. הארנו לכיוון הגדר עם הפרוג'קטור שהיה על הרכב, חזרנו לאחור ואז הם פתחו באש. הם ירו קודם לכיוון החלון הקדמי ובהתחלה חשבנו שמישהו צוחק איתנו וזורק עלינו חצץ או אבנים קטנות. רק כשראינו את החורים בשמשה הבנו שזה ירי. ביצענו את הנוהל שכלל ניתוק מגע ונסיעה מעט לאחור כדי לשפר עמדות. התברר שהם הכירו את הנוהל הזה ובזמן שאני נוסע רוורס, המחבל השני תפר אותנו (כלומר ירה עלינו. ע.ק.) מצד שמאל. אחד היה ליד הגדר והשני היה בחיפוי".
מה קורה באותו רגע? איך אתם מגיבים?
"באותו שלב אני כבר נפצעתי מאחד הכדורים שחדר כנראה מהחלון האחורי. איבדתי שליטה על הרכב והתנגשתי בעמוד. המחבל ירה באותו זמן שתי מחסניות עלינו. כשנעצרתי עוד לא הבנתי שנפצעתי. התכופפתי לקחת את ה- M-16 ובאותו רגע שני כדורים פגעו במרכז משענת הגב של הכיסא בו ישבתי. לא הייתי אמור להיות בחיים היום. דיווחתי בקשר שיורים עלינו והעברתי את המיקום שלנו. אחר כך העברתי את הרובה לסייר שהיה אתי, שיצא מהרכב וירה שלושה כדורים לשני הכיוונים בהם היו המחבלים. אמרתי לו 'תירה כדי להוריד להם ראשים, אחרת הם יעלו עלינו'. באותה תקופה היה פיגוע דומה בו מחבלים חדרו ליישוב, הרגו את הסייר, לקחו את הנשק שלו והמשיכו לבצע פיגוע בתוך היישוב".
איך הסתיים האירוע?
"כל הסיפור לקח כמה שניות בודדות עד שהרבש"ץ הגיע. הוא בדיוק יצא לעשן סיגריה ושמע את הקריאה שלנו במירס. הוא מיד דיווח לצבא, הגיע למקום והרים פצצת תאורה לאוויר. הוא שם לי חוסם עורקים ואחר כך כבר הצבא הגיע והאמבולנסים שפינו אותי לבית החולים. עד שהצבא הגיב לקח להם קצת זמן. באותה תקופה אלו היו חיילי מילואים ששמרו על האזור ולקח להם זמן להבין איפה אנחנו ולהגיע אלינו".
במערכת הביטחון העריכו לאחר הפיגוע כי אחד המחבלים נפגע מירי הסייר, אולם שני המחבלים לא נתפסו. בכלי התקשורת נכתב לאחר האירוע כי הוא התרחש "בהתנחלות השוכנת בשטחים" וכי היורים הגיעו מכיוון הכפר בילעין. גורמי הביטחון העריכו כי המחבלים התכוונו לחדור ליישוב, ולאחר שראו את רכב הביטחון פתחו לעברו באש.
השיקום והקרב עם בט"ל
מהרגע בו פונה מהזירה החל מסע השיקום של פפו, שנפצע באורח קשה בידו. "נפצעתי באורח קשה ביד וכיום אני מוגדר כקטוע יד", הוא מספר. "הכדור שבר את העצמות, קרע גידים ושרירים. הכדור התפרק ויצא משני חורים, היד הייתה תלויה על שתי פיסות עור. באותו יום נכנסתי לניתוח שארך 11 שעות, אחר כך עברתי עוד 4-5 ניתוחי שיקום. תהליך השיקום נמשך שנה וחצי".
מה מצב היד שלך כיום?
"היד לא בתפקוד מלא. יש כאב תמידי. אחת העצמות מקובעת בפלטינה והשנייה לא התאחתה. מקסימום המשקל שאני יכול להרים עם היד הזאת הוא חמישה קילו, אבל אני חי עם זה ומתמודד".
מלבד המאבק הפיזי להחלמה, מוצא את עצמו פפו נאבק מרות בביטוח הלאומי עד לקבלת ההכרה במצבו ובזכויותיו. "היא לי מאבק בירוקרטי איתם", הוא מספר. "מאבק שנפתר רק אחרי שהתראיינתי לעיתון וסיפרתי את הסיפור ואז הגיע מהם מכתב התנצלות. היה לי עצוב שכדי לקבל את אחוזי הנכות שמגיעים לי הייתי צריך לשלם לעורך דין 150 אלף שקל שבכלל לא היו לי. היום כבר אין בי כעס על זה, אבל באותה תקופה זה היה מאוד לא פשוט עבורי להגיע למצב של פת לחם. מצב בו גבר בן ארבעים הולך לקניות עם כרטיס הישראכארט של אמו המבוגרת. וכל זה אחרי שנפצעתי בפיגוע. גם אשתי, שהייתה אז עצמאית, נאלצה לוותר על הרבה לקוחות פשוט כי הייתה צריכה לסעוד אותי, ללוות אותי לטיפולים וניתוחים. זה היה סיפור לא פשוט".
אחרי האירוע חשבתם לעזוב את היישוב?
"אפילו לא לדקה. לרגע לא חשבנו לעזוב את כפר האורנים. זה כמו שתבוא עכשיו למישהו שנסע בקו 5 בתל אביב ונפצע בפיגוע ותשאל אותו אם הוא מתכוון לעזוב את תל אביב. התשובה שלו תהייה 'ברור שלא'. אז גם אנחנו לא חשבנו לעזוב. זה היישוב שלי והמדינה שלי ואם הייתי צריך להיות עכשיו שוב באותה סיטואציה, הייתי עושה את אותו הדבר שוב. זאת אמנם קלישאה, אבל זה היה לגמרי להגן על הבית שלי שנמצא במרחק מאתיים מטר מהמקום בו נתקלנו במחבלים. אם הן היו חודרים ליישוב, הבית שלי היה הבית המואר ומלא אנשים הראשון שהיה בדרך שלהם. היום המצב הביטחוני כבר הרבה יותר טוב. יש גדר התרעתית ואת גדר ההפרדה והמצלמות של צה"ל באזור".
איך התקבל האירוע אצל תושבי כפר האורנים?
"בהתחלה היה חיבוק גדול, אבל אצלנו שוכחים מהר. קרה שאחרי שנה וחצי מישהו ראה אותי עם הגבס על היד ושאל אם שוב נפלתי עם האופניים. עניתי לו שהוא שכח שרק לפני שנה וחצי נפצעתי בפיגוע ואני עדיין בתהליך שיקום. ככה זה אצלנו, שוכחים מהר וחוזרים לסדר היום. ככה זה עם המחאות למיניהם וככה זה גם עם אירועים ביטחוניים כאלה".
השינוי בקריירה
לעולם ההיי-טק פפו לא שב לאחר ההחלמה."לפני הפיגוע הייתי מהנדס רשתות תקשורת והרווחתי משכורות מאוד גבוהות. במהלך השיקום הציעו לי לעשות הסבה ועשיתי תואר בעיצוב תקשורת חזותית במכללת ספיר. שלחו אותי, עם הפוסט טראומה שלי, ללמוד בספיר בתקופה בה היו שמונים מטחי קסאמים ביום על אותו אזור. זאת הייתה חוויה לא פשוטה, אבל מה שלא הורג מחשל. כנראה שזה כן עזר לי להתגבר. למדתי למרות כל הקשיים והיום אני אפילו מרצה במכללת ספיר באותה מגמה בה למדתי".
בתמונה פפו לאחר הפיגוע (צילום פרטי)
