אין דבר ששבתאי בריל היה רוצה יותר, מאשר להיות בטוח כי נכדו המשרת בצבא ביחידה מובחרת ומתגורר במכבים, לא יזכה להשתתף בחייו במלחמה. בריל, בן 76, נשוי ואב ל-3 ילדים ו- 9 נכדים, הוא דוגמא לאדם בעל מעוף ששילם מחיר אישי כבד בגלל האמת שדבק בה. מבחינתו מלחמת יום כיפור היא אירוע מכונן בחייו. "כל מי שהיה מעורב במלחמה ההיא, זו בשבילו טראומה", הוא טוען, "בייחוד מי שיכלו כמוני למנוע אותה, גם אם לא לחמו בשטח".
מזל"ט לטיסן הראשון
20 שנה שירת בריל בצבא. בהמשך עסק בניהול. במאי האחרון יצא לפנסיה אחרי 55 שנות עבודה וכיום הוא מתרגל מדיטציה ומדריך טכניקת נשימות במסגרת אירגון ART OF LIVING. כעת כשעיתותיו בידיו הוא מעלה על הכתב את השתלשלות האירועים שהביאו לכישלון מלחמת יום הכיפורים. "התגייסתי לחיל המודיעין בשנת 1956 ערב מבצע סיני", הוא מספר, "כבוגר בית ספר מקצועי במגמת אלקטרוניקה, צורפתי ליחידה הטכנולוגית של אמ"ן ואחרי קורס קצינים הועברתי ליחידת ההתראה המרכזית 8200 של חיל המודיעין. בסוף שירותי הסדיר נחשפתי לנושא המזרחנות וכך המשכתי ללמוד באוניברסיטה ערבית והיסטוריה של המזרח התיכון. בהמשך חזרתי לשירות קבע ביחידה".
קצין המודיעין הצעיר הצטיין בחשיבה מקורית שלא תמיד מצאה אוזן קשבת בין מפקדיו. "בשנת 1967 נוצר גבול חדש בינינו למצרים – תעלת סואץ. מערך טילים צפוף של המצרים מנע מחיל האוויר לצלם לאורך התעלה ללא סיכון הטייסים. אז עלה בי רעיון לקחת טיסן חובבים ולחבר לו מצלמה. מאחר שלא הייתי בקיא בתחום איתרתי בחיל האוויר חובב טיסנים, רס''ן שלמה ברק, שהיה המפעיל הראשי של הטיסנים שרכשתי מארה''ב לצורך בניית אב טיפוס, שיצלם מעבר לתעלה בזול ובאיכות טובה. כשניסיתי לשלב את חיל האוויר בפרויקט הם טענו שאינם מתעסקים בצעצועים.
ביולי 1969, תוך כדי מלחמת ההתשה, לאחר שנה וחצי של ניסויים בסוגי טיסנים, קיבלנו אישור להטיס את הטיסן הראשון מעבר לתעלה. הטיסן חדר לעומק כ-2 ק''מ בתוך שטח מצרים והביא לנו תמונות מצויינות של ביצורי הצבא המצרי. כך החל להתגשם פיתוח המזל''ט (מטוס זעיר ללא טייס. ג.מ)". זו היתה גיחת הטיסה הראשונה בעולם של מיני מזל''ט מצלם מעבר לקוי האויב ועל כך הגיע לרס''ן בריל מכתב תודה מראש אמ''ן.
"היה זה 4 שנים לפני המלחמה. ראש אמ''ן החליט שהיחידה הטכנולוגית תהיה אחראית על פיתוח מזל''טים לחיל המודיעין ואני חזרתי לתפקידי בחייל. כתוצאה מתקלות בניסויים, דבר שצפוי בפיתוח אמצעים חדשים, החליט מפקד היחידה הטכנולוגית ב- 1971 להפסיק את פיתוח המזל''ט. כתבתי שני מכתבים ב-72' ו- 73' לראש אמ''ן וגורמים נוספים בחייל, ודרשתי לחדש את הפרויקט אך הוא לא צלח. אחרי המלחמה שוכנעה חברת תדיראן שכדאי להפוך את המזל''ט לעסק מסחרי, גייסה את הקצין שאיתרתי לעניין כמפעיל הטיסן ויועצים אחרים ובנתה את המזל''ט המקצועי הראשון. לטענתי ב- 4 השנים בין הגיחה הראשונה ועד מלחמת יום כיפור אפשר היה לבנות מזל"טים שיכלו לכסות רדיוס של 5-8 ק'מ לאורך תעלת סואץ בעומק שטח האויב. אני משוכנע בכל ליבי, שאילו המזל''טים היו מצלמים לאורך התעלה לפני מלחמת יום כיפור, היתה נמנעת ההפתעה שבפלישה המצרית, מפני שרוב הפעולות של הרגע האחרון לקראת המלחמה נעשו בטווח הזה".
הכתובת על הקיר
בשנת 1973, מספר חודשים לפני המלחמה, מונה סגן אלוף שבתאי בריל לתפקיד קצין אג''מ (אגף מבצעים) של יחידת 8200, התפקיד השלישי במדרג הפיקוד ביחידה. מומחיותו ביחידה הייתה בנושא ההתרעה למלחמה. בריל: "המצב המתוח בשבועות שלפני המלחמה נתן את אותותיו בכולנו. בעשרת הימים שלפני המלחמה הגעתי הביתה רק פעם אחת לפגוש את שני ילדיי הקטנים ולהחליף בגדים. עבורי המלחמה לא פרצה פתאום. התהליך היה ברור ללא ספק, ידעתי שהמלחמה עומדת לפרוץ על סמך ניתוח ההתראות בשטח. המלחמה פרצה אמנם ב- 6 באוקטובר, אך כבר בסוף ספטמבר נדלקו לי כמה נורות אדומות. בחודשים אוגוסט-ספטמבר התגלו ברמת הגולן יותר ויותר סוללות טילים נגד מטוסים שלא היו מעולם מסוריה. על מנת לסבר את האוזן תוך חודשיים עלו מספר הסוללות הסוריות בחזית רמת הגולן מ- 1 (מתוך 5 בסה"כ בסוריה כולה) ל- 31 סוללות שרב רובן הופנו לרמת הגולן. במקביל דוללו רוב הסוללות שהגנו על דמשק ועל בסיסי צבא ראשיים בסוריה. כלומר המגמה לגמרי לא היתה הגנתית. מאחר שהייתי חשוף לחומר של היחידה ועסקתי בכל שנותיי בניתוח ידיעות, יכולתי להעריך את הידיעות שהגיעו באופן עצמאי. והנה ב-28/9/73 הגיעה ידיעה שחשפה כי שתי טייסות ההפצצה היחידות שהיו לסורים מסוג סוחוי, קודמו מבסיס רחוק על הגבול העיראקי (שם הן שהו מאז התבוסה במלחמת ששת הימים) עד לשדה התעופה ליד דמשק. (קו אווירי של 5 דקות מישראל). זוהי אינדיקציה נוספת לכך שההערכות ההגנתית הסורית הפכה להתקפית. ככל שמספר הסימנים המעידים מזירות שונות ובנושאים שונים הלך וגדל, תמונת הפסיפס המודיעיני הלכה ונעשתה ברורה יותר. כמות הידיעות ההתראתיות שיחידה 8200 סיפקה בעשרת הימים האחרונים שלפני המלחמה, הייתה בהיקף ובטיב בלתי רגילים ולא היתה שום סיבה שלא להסיק מהן שהמלחמה הולכת וקרבה. אצל הסורים והמצרים הצבא הוא צבא קבע, הנמצא בהערכות לאורך הגבולות. לעומתנו שהצבא הסדיר קטן בו יחסית ובעת הצורך רובו נבנה מגיוס מילואים. לכן יותר קשה לנו לאתר סימנים מעידים על שינויים שנעשים בצבא האויב לקראת פתיחה במלחמה. יחד עם זאת למרות שהאויב מנסה להסתיר את הכנותיו תמיד ישנן הכנות אחרונות גלויות שצריך לעשות כדי לעבור ממצב שגרה למלחמה. מבחינת המודיעין כל חריגה מהמצב השגרתי היא סימן לאיום מלחמתי".
נורות אדומות וסוכן שמפשל
"ב-1 באוקטובר נודע מסוכן של המוסד כי מתחיל תרגיל מצרי בן 7 ימים מהגדולים שהיו במצרים, שעשוי להיגמר במלחמה. היחידה שלנו היתה בכוננות גבוהה. כשיש תרגיל גדול מנסים לקלוט מה קורה בשטח ולהבין איך הצבא המצרי מתפקד. כל האוזניים שלנו היו דרוכות, אך בפועל, עברו יום יומיים ושמנו לב שהתרגיל לא החל. במקביל קיבלנו הודעה מעוררת פליאה שחיילי הצבא המצרי קיבלו רשות לאכול בחודש הרמאדן. כמו כן קלטנו שיירה של 300 משאיות תחמושת שקידמה תחמושת מאזור קהיר לאזור תעלת סואץ. אפשר היה לתרץ זאת כהכנות לתרגיל שאמור להתקיים, אבל ביירוט תקשורת של נקודות ביקורת לאורך צירי התנועה, הסתבר שהן הביעו את פליאתן בצורה בולטת וחריגה. לו היה מדובר בתרגיל אותן נקודות היו חייבות להיות מיודעות מראש על התנועה הזו. בנוסף, התגלה כי חדר המלחמה של הנשיא סאדאת הוכן לשימוש, סימן מעיד שלא נעשה בתרגילים קודמים". יחד עם כל אלו בריל מאשר כי בידי יחידה 8200 היו עוד עשרות סימנים מעידים לקראת פרוץ מלחמה.
"מחלקת מחקר באמ"ן הסתמכה על כך שאם תפרוץ מלחמה, הראשון שידע על כך ויתריע, יהיה הסוכן החשאי הבכיר שישב במשרד הנשיאות המצרי והיה ממקורביו של סאדאת. במשך שנים דווח הסוכן על מה שקורה במצרים ונחשב לבכיר סוכני המוסד. בחודשים שקדמו למלחמת יום הכיפורים, נוצר מצב שמחלקת המחקר שלנו במקום להתבסס על מודיעין קלאסי, קרי ניתוח הסימנים המעידים שהצטברו במאות, התבססו על מוצא פיו של הסוכן. כלומר -כל זמן שהסוכן לא הודיע שהולכת להיות מלחמה, לא התייחסו לסימנים המעידים בכבוד הראוי. יחידה 8200 הצטיינה ביותר בהספקת ידיעות המוכיחות על ההכנות למלחמה. מעולם לפני כן היחידה לא הביאה כ''כ הרבה ידיעות התרעתיות כמו לפני המלחמה הזו. במלאת 30 שנה למלחמת יום כיפור השתתפתי בפאנל גדול בתכנית פופוליטיקה, יחד עם קציני שריון, חיה''א וסופרים צבאיים. אחד המשפטים שאמרתי אז ושגרם לכולם להרים גבה, ואני אומר אותו גם היום, הוא שעדיף היה לו לא היה לנו טרם המלחמה הזאת, סוכן כל כך בכיר, והיינו מתבססים על ניתוח סימנים מעידים בלבד".
היחיד שהתריע היה שבתאי בריל
מרגע שסא''ל בריל נחשף לכל הסימנים המעידים על מלחמה קרבה הוא פנה למפקד היחידה שלו והתריע בפניו. המפקד, תא''ל יואל בן פורת, לא קיבל את דעתו. בריל : "ב 30/9/1973 פניתי לעוזר ראש אמ''ן, ת''אל צבי לידור וניתחתי לפניו כ- 40 ידיעות התרעתיות שהצטברו עד אז. הייתי כל כך משוכנע שאנו עומדים בפני מלחמה שאמרתי לו שאם אני טועה עליו להוריד אותי בדרגה והוא יוכל גם לזרוק אותי מהחייל. תא''ל לידור שוכנע והבטיח להעביר את הערכתי לראש אמ''ן. ביום בו פרצה המלחמה נודע למפקד היחידה שעקפתי אותו, הוא החל להתנכל לי ובתום המלחמה החזיר אותי לתפקיד קודם שעשיתי בעבר.
כתוצאה מהאכזבה שנותרה בי ביקשתי לעזוב את החייל. אחרי חודשים רבים מוניתי, לבקשתי, למושל בית לחם עד שחרורי מהצבא בתום השירות. אותו מפקד היחידה בכל הרצאותיו וראיונותיו לתקשורת אחרי המלחמה טען שהתריע בפני ראש אמ''ן דאז, זעירא, והוא לא קיבל את דעתו. לעומת זאת בהרצאה של זעירא בשנת 2005 בפני פורום החווה, שסוקר בעיתון 'מקור ראשון', הוא צוטט: 'קריאת סימני המלחמה באה בראיה לאחור. לא הגיע אליי אדם אחד מכל המערך המודיעיני שבא להגיד לי שיש מלחמה. היחיד היה שבתאי בריל שפנה לצביקה לידור ולא אליי'. "לצערי הקידום הצבאי שלי נעצר בשלב זה. בשנת 1992 מפקד היחידה פירסם ספר ובו השמצות נגדי שהתרשלתי בתפקידי. למרות שלא נקט בשמי, התיאור שלי כראש אג''מ הבלונדיני עם הזקן היה ברור. אמנם ביקשתי לכבס את הכביסה בתוך החייל אך משלא קיבלתי את ההתנצלות המגיעה לי, הגשתי נגדו תביעת דיבה בה זכיתי. יואל בן פורת התנצל על טעותו ואף הודה שאני הייתי בין המתריעים. השופט דרש ממנו לאסוף את הספרים שהוצאו למכירה ולהדביק עליהם את ההתנצלות וכן לשלוח מכתב התנצלות לכל קציני החייל מעל דרגת רס''ן. מבחינתי הספר היה מגמתי ומלא סילופים ובשום פנים אינו ספר ההיסטוריה של היחידה במלחמת יום הכיפורים".
לסא''ל במיל. בריל ברור שיחידה 8200 היתה גורם מרכזי מאד באיתור העדויות לכוננות מלחמתית של צבאות מצרים וסוריה טרם מלחמת יום כיפור. לצערו הטעות שנעשתה היתה בהערכת כוונות האויב. "צמרת צה''ל ידעה ששני הצבאות נמצאים במערכים שמהם ניתן לצאת להתקפה כל רגע, המודיעין איתר את המיקום המדויק של צבאות האויב מרמת גדוד ומעלה. כל מטוס, כלי שיט וטיל ידענו איפה הם נמצאים. הטעות שנעשתה היתה בסעיף 'כוונות האויב': ראש אמ''ן האלוף אלי זעירא, בהמלצת ראשי המחקר, אמר שהמצרים לא מתכוונים לצאת למלחמה". לטענתו של בריל, האחריות לגיוס או אי גיוס מילואים והכנות נוספות לקראת מלחמה, הן באחריות צמרת צה''ל והדרג המדיני והללו התעכבו בגיוס המילואים בעקבות מחדל שקרה כמה חודשים לפני כן. במאי 1973 הודיע הסוכן המצרי שהמצרים והסורים מתכוננים למלחמה. אז לא היו סימנים מעידים למלחמה. מאוחר יותר הודיע הסוכן שכנראה המלחמה נדחתה. ראש אמ''ן הסיק שלא תהיה מלחמה, ובכל זאת הרמטכ''ל דדו החליט לא להסתכן ולגייס כמה חטיבות מילואים. בהמשך הוא קיבל "נזיפה" משר האוצר על שבזבז 60 מליון לירות על גיוס המילואים. והנה הגענו לאוקטובר וראש אמ''ן מסר את הערכתו שלא תהיה מלחמה. הרמטכ''ל, המטה הכללי והממשלה שקיבלו את דווחי הסימנים המעידים, לא העזו לצאת נגד הערכת ראש אמ''ן שהרי בפעם הקודמת הוא צדק. ולכן הפעם לא גויסו מראש מילואים."
טעויות, מחדלים וביצועים כושלים
"האשמה המוטחת בחיל המודיעין על העדר מתן התראה בזמן, קשה ונכונה ככל שתהיה, מתגמדת לנוכח כמות השגיאות והטעויות והמחדלים והביצועים הכושלים הן של הדרג המדיני והן של הדרג הביצועי בצה''ל", מטיח בריל, "יתר על כן, תרגילים שנעשו בשנה שלפני פרוץ המלחמה, לקחו בחשבון כניסה של צה''ל למלחמה שתפרוץ בהפתעה ללא הודעה מראש וצה''ל התכונן לאפשרות כזו. אחת הסיבות לכך, היא שבמדינה בעלת שלטון אבסולוטי כמו במצרים ההחלטה על פרוץ מלחמה מתקבלת אצל אדם אחד ויחיד ואי אפשר לסמוך על גחמותיו. טעות מרכזית שנעשתה היא ההחלטה שקו העצירה של המצרים יהיה קו המים בתעלת סואץ. כתוצאה מכך לא פינו את המעוזים ועשרות טנקים ישראלים נפגעו מאוחר יותר בניסיון לחבור אליהם, כל זאת כאשר במשך שנים היה ברור שהמעוזים נועדו רק לצפות על הצד השני ולא היו בנויים בצורה שהם יכולים להגן על עצמם, שלא לדבר על עצירת המצרים. במשך שנים דיברו על כך שבסיני יש לנו מרחב התראה של 100 ק''מ, ניתן להם להיכנס, נזנב בהם באמצעות הצבא הסדיר ויהיה לנו זמן לגייס את המילואים ולחסל את הצבא המצרי. תמיד העדפנו קרב תנועה על פני קרב סטטי. והנה פרצה מלחמה ולא פינו את המעוזים, הם הפכו להיות נטל, נהרגו עשרות רבות של אנשים לשווא וחלק מהכוחות שהיו מיועדים לשלב התקפת הנגד נפגעו כשפוזרו בין המעוזים בניסיון להגן עליהם, במקום לשמור אותם ביחידות מרוכזות כאגרופי פלדה נגד המצרים התוקפים".
"שגיאה נוספת היתה בהצבת 300 טנקים ישראלים בחזית בסיני, מתוך כ-470 טנקים של הצבא הסדיר, על מנת למנוע מהמצרים כל הישג קרקעי בתעלה. מנגד הופנו 170 טנקים לכוון רמת הגולן, שהיתה חזית הרבה יותר רגישה משום קרבתה לגליל. אם שיבוץ הכוחות היה הפוך, אותם 300 טנקים יכלו לבלום את הסורים ברמה''ג עד גיוס המילואים" הוא מפרש.
והיה אם תפרוץ מלחמה נוספת
"מאז מלחמת יום כיפור אין לי יותר אמון בשיקולים ובצורת החשיבה של הדרג הצבאי והמדיני", טוען בריל, "זה די אופייני לדור שלי. לאחרונה כתבתי מאמר גדול על "והיה ותפרוץ מלחמת לבנון שלישית" ושלחתי לחברי כנסת, שרים וקציני צבא בכירים ובו כתבתי, שנודע לי שכתוצאה ממלחמת לבנון השנייה, צה''ל מתכנן במידה ותפרוץ עוד מלחמה, לבצע כיבוש קרקעי של דרום לבנון. באמצעות המאמר אני מנסה לשכנע את צמרת צה''ל להסתפק במושג שנקרא בצה''ל – "אש מנגד", כלומר פגיעה בחיזבאללה באמצעות אש מרחוק, בגלל היכולות והאמצעים הטכנולוגיים המצוינים שלרשותנו. תקיפה קרקעית פרושה לוחמה בשטח בנוי שבה יהיו נפגעים רבים לצד התוקף. המאמר נשלח לפני יותר משנתיים אך רק אדם אחד משמעותי הגיב עליו, יו''ר ועדת חוץ ובטחון לשעבר, דן מרידור, שאמר לי שהוא מסכים עם כל מה שכתבתי ומנסה לקדם את הרעיון בפורומים שהוא משתתף בהם. אמרתי לו שאני מצטער שהדעה הרווחת היא המנוגדת לתפיסה שהצגתי."
לשאלתי האם עלינו להתערב במלחמה המתרחשת בסוריה הוא עונה בנחרצות: "אסור לנו להתערב. לדעתי עשויים ליפול בישראל בין רקטות בודדות לכמה עשרות, מארגונים קיקיוניים שיושבים בלבנון. זאת לא מלחמה שלנו ועדיף שנישאר מחוצה לה".
צילום פרטי
