כשנפגשנו לראיון היו לסא"ל רותם גבאי-כהן פרפרים בבטן. לא חלילה מהראיון הצפוי, ממש לא. אלא משום שלמחרת היום היא היתה אמורה לשבת בישיבת הדחה ולהמליץ למפקד בית הספר לקצינים מי לדעתה איננו בשל עדיין להיות קצין בצה"ל וכדאי שיודח מהקורס.

כי סא"ל רותם תושבת מודיעין, ועוד מעט בת ארבעים, היא המג"דית הראשונה בבה"ד 1 ומפקדת על גדוד ארז שמכשיר את קציני המטה של צה"ל. תפקיד לא קל, דורש הרבה מאד עבודה אינטנסיבית סביב השעון וכשיש לך בבית במודיעין בעל וילדים "זה לא פשוט בכלל לבוא הביתה לישון פעם בשבוע ולפעמים גם זה לא", היא מחייכת.

אבל לרותם אין תלונות. כבר חצי שנה שהיא מפקדת על הגדוד. היא נכנסה לתפקיד מיד עם סיום מבצע "צוק איתן" ומודעת לכובד האחריות שעל כתפיה. כמג"דית בבית הספר לקצינים וכמי שאמורה לספק לחיילות צה"ל את קציני המטה הטובים ביותר.

כשרותם התגייסה היא נשלחה לקורס מדריכות שריון, היתה מדריכת שריון, נהגה בטנקים ואחר כך יצאה לקורס קצינות. משם חזרה לפקד על קורס מדריכי שריון. במהלך השירות, כשהיא מדלגת מתפקיד לתפקיד במערך ההדרכה של חיל השריון, הספיקה רותם להינשא בשנת 2003 ואז ידעה שמה שהיא רוצה לעשות זה להיות בצבא: "אני לא רואה בצבא סוג של עבודה אלא תרומה. זה הבדל גדול מאד מבחינתי".

אחת מול 63 גברים

בדרך עברה רותם גם את חטיבת המבצעים בקריה כאחראית על תיכנון התעסוקות המבצעיות של גדודי המילואים של צה"ל, הספיקה גם לסיים תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן בפקולטה למדעי החברה, ואז הגיעה לבה"ד 1 לתפקיד המאתגר של עוזרת המדריך הראשי  של בית הספר לקצינים, מי שאחראי בעצם על העברת התכנים המקצועיים לצוערים.

כשסיימה בשנת 2009 את התפקיד הוצע לה להיות סגן מפקד גדוד ברוש בבה"ד 1. "אז היה כבר ברור לי שזהו זה, אני במסלול להיות מג"דית ולזה שאפתי. זה היה החלום שלי".

בדרך היא עוד עברה את פו"ם כחניכה אחת בין 63 לוחמים גברים, ואחר כך כראש ענף הכשרות במפקדת זרוע היבשה ובשנת 2011 קיבלה את הסא"ל ומאוגוסט האחרון אז הגיע המינוי הנכסף למג"דית גדוד ארז.

איך את רואה את הצוערים שמגיעים אליך?

"אני רואה אותם כדור הבא של מנהיגים במדינה ולאו דווקא כמפקדים צבאים וכקצינים. אני עוברת איתם תהליך של שנה, לקחת 300 צוערים ולהעביר אותם תהליך של 'למה אני כאן', 'מה המשמעות שאני הולך עכשיו על מדים'', 'מה המשמעות שאני בצבא והולך לחתום קבע'… אלה תהליכים שעוברים על הצוערים ושאני מלווה אותם וזה משמעותי מבחינתם".

ואיך באמת הצוערים כיום?

"הדור הזה מדהים באיכויות שלו וברצון שלו. אני ממש לא מתחברת לפתגם 'הולך ופוחת הדור'. אנשים באים כי הם רוצים לבוא ויודעים שאין לנו מדינה אחרת. התהליך שאני מעבירה אותם מגיע לבסוף לנקודה שבה אתה, כצוער, תבין מה המשמעות של להיות קצין בצבא".

במה זה בא לידי ביטוי?

"אנשים מוכנים לבוא ולחתום עוד תקופה בקבע אפילו שהם לא חייבים. זה חשוב כי הם יודעים שזה חלק מתרומה שלהם למדינה והם עושים את זה בזמנם החופשי".

אבל תמיד קצינים חתמו קבע וקבע ארוך כי לא הכריחו אותם. תמיד היתה התנדבות.

"נכון, אבל היו זמנים שהיה קונצנזוס לגבי השירות הצבאי. היום יש ירידה באיך החברה תופסת את השירות הצבאי, בעיקר בגלל התקשורת. תראה את 'ארץ נהדרת'. הדברים האלה משפיעים".

הילדים יודעים שהגשמתי חלום

היום, כמג"דית, את כבר לא מגיעה הביתה כל ערב?

"מגיעה אולי פעם בשבוע".

ואין לך את התחושה שלילדים זה קצת קשה ואולי אפילו לא הוגן להשאיר אותם כל השבוע עם אבא ולבוא הביתה פעם בשבוע?

"נכון. כל זה נלקח בחשבון"

איך זה משפיע על הילדים?

"הם יודעים שהגשמתי חלום. שני הילדים שלי בגיל עשר ושבע. נכון שלומר לילד בן שבע שאמא הגשימה חלום זה קצת נראה לא מעשי"…

בכל זאת ילד בן שבע…

"אצל הקטן פחות, אבל הגדול מבין מאד. הם מאד אוהבים לבוא אלי לבסיס לשבתות כשאני נשארת. אבל ברור שזה משפיע עליהם. יש לנו 'תיבת געגועים', שבה הם משאירים מכתב לאמא בכל פעם שהם מתגעגעים אלי".

ובעלך?

"הוא לקח אותי כעיסקת חבילה. כשהתחתנו אמרתי לבעלי זאת עיסקת חבילה: אני נשארת בצבא, כקריירה. והוא אמר לי 'אני יודע ומבין את זה'. הוא שמח כשאני באה הביתה כי תמיד יש בלגן. שלושה גברים בבית זה לא עניין של סדר. אבל אנחנו יודעים שזה תחום בזמן ולא כל השנים זה יהיה ככה".

קשה לחרוץ גורלות

נחזור לצוערים שלך. האחריות היא גדולה גם בהיבט של מי ימשיך בקורס ומי יילך הביתה?

"מפקד הבה"ד קובע מי הולך הביתה. יש ועדות והדבר נקבע בוועדה. אנחנו רואים בוועדת ההדחה חלק מתהליך החניכה. זה קורה הרבה אצלנו שצוערים שלא בשלים מקבלים המלצה לעזוב את הקורס, עם אפשרות לחזור לקורס הבא".

וזה עובד ככה?

"ברוב המקרים כן. הרבה חניכים שראינו שלא הבשילו עדיין להיות קצינים, התבקשו לחזור לקורס הבא והצליחו מאד. יש חניכים שעברו את התהליך ושיפרו את הביצועים שלהם בצורה מאד קיצונית בקורס הבא".

עד כמה זה משפיע עליך?

"זה מהלך מאד קשה זה לחרוץ גורלות. זה לא קל לומר לצוער 'החלום שלך להיות קצין לא יתגשם'. זה קשה מאד אבל אין ברירה וצריך לעבור את זה בתהליך ההכשרה".

כמה מודחים יש היום?

"באחוזים, מסיימים היום מעט קצינים מול שנים קודמות. אי אפשר לחשוף מספרים אבל אני יכולה לומר שהצבא לא מעדן את הטיפול בצוערים. מי שלא יכול להיות קצין או שהוא לא בשל, לא יהיה קצין".

היום יש חיילים וחיילות שאחרי חודש חודשיים בצבא יוצאים לקורס קצינים. זה לא פוגע ביכולת הצבא לאתר את המתאימים ביותר?

"לכן יש את הכלי הזה שאנחנו משתמשים בו, שמי שלא בשל נקרא לחזור בעתיד לקורס הבא בבה"ד 1. וזה מוכיח את עצמו".

כך הרסתי טנק

"מג"ד בבה"ד 1" נחשב לתפקיד נחשק. איך היתה ההתמודדות עליו?

"הייתי אחת מול שבעה קצינים מהמערך הלוחם וניצחתי אותם. זה לא אומר שהם לא טובים ממני אבל זה אומר שהיתרון שלי, בעיקר בניסיון בתחום ההדרכה והפיקוד, היה יתרון גדול מאד בשיקולים. עובדה שקיבלתי את התפקיד. אני הולכת להכשיר קציני מטה ואני הייתי קצינת מטה הרבה שנים לכן זה עמד לזכותי".

איך היו הראיונות שלך לתפקיד?

"בסדר גמור"

הרגשת טוב?

"כן, הרגשתי מצויין"

והייתיבטוחה שתקבלי את התפקיד?

"לא, בכלל לא".

את מתגעגעת לטנקים?

"מתגעגעת. אגב, פעם הרסתי טנק".

מה?

"נהגתי על טנק מג"ח בבקעת סיירים כמדריכת שריון. בקשר קיבלתי פקודה 'חזק ימינה' ולקחתי חזק שמאלה. כמעט התהפכתי ולטנק נגרם נזק אבל הכל הסתדר, חודש אחרי זה יצאת לקורס קצינות אז זה נשכח".

איך היום הדימוי של הקצינים?

"זה לא ברור מאליו שאנשים מתנדבים לקורס קצינים. היום אומרים לצוערים שחברים אומרים להם 'אתה פראייר'".

צוערים אומרים לך את זה?

"כן. תתפלא. החברים רואים בהם פראיירים. בוא ניקח את תל אביב. גם בתל אביב אומרים לצוערים 'פראיירים'. אפילו בבתים בצהלה, שהאבא היה אלוף משנה, לבן שלו אומרים 'פראייר'".

ואת אומרת שגם התקשורת לא עושה הנחות…

"נכון מאד. פעם הצבא היה פרה קדושה אבל התקשורת שחטה אותה וגם אכלה אותה. התקשורת לא יודעת שאני באה הביתה בשתיים בבוקר גם אם אני בקרייה. אז נכון – יצאת כל יום הביתה, אבל אין דבר כזה משעה שמונה עד חמש אחר הצהריים. הייתי בקרייה והגעתי כל יום הביתה, אבל בשעות משוגעות באמצע הלילה. אז עוד אלף שקלים במשכורת זה מה שיעשה את ההבדל? הרי אין מחיר לכך שבערב אני לא רואה את הילדים שלי". 

מה הראיה העתידית שלך לגבי הקריירה?

"אני שייכת למערך ההדרכה וכיום אין תקן של אל"מ במערך הזה. את זה אני רוצה לשנות".

זאת תקרת זכוכית.

"נכון, ואני אפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת. עשיתי תפקיד מג"ד וסמג"דית ומדריכה ראשית לכן יש לי את הכישורים להתמודד על תפקיד אל"מ בעתיד".

ואם לא תצליחי?

"אז אני אשתחרר מהצבא, אצא לעולם האזרחי".

באיזה תחום?

"מעניינים אותי מאד ילדים בסיכון, ובכלל תחום החינוך שאני שקועה בו מאד".

למה הכוונה?

"המורים לא יודעים להכיל את הילדים בכיתות הנמוכות. בכיתה א', מי אתה חושב עושה את עבודות הבית שנותנים לילדים? ההורים!" 

אמירה לסיום?

"אם לא יהיה לנו צבא חזק, לא יהיה לנו איפה לחיות כעם".

(צילום דובר צה"ל)