שלוש תצפיתניות ממודיעין, הנמצאות במוצבים שונים בעוטף עזה, נמצאות שם גם בימים שקטים יותר. זו הפעם הראשונה שהן לקחו חלק בפעילות מבצעית כה ענפה, מלחיצה ורגישה. בזכות התצפיתניות נמנעו מה שיכלו להיות אסונות כבדים לחיילנו ולאזרחים תמימים. קיבלנו שלוש מהן לשיחה.

אנחנו כמו משפחה

רב"ט אליה כץ (19) מרעות משרתת כבר שמונה חודשים. בשבוע הבאה היא יוצאת לקורס פיקוד ויתכן ותמשיך לקורס קצינות. את מבצע "צוק איתן" היא העבירה בגזרה הדרומית של רצועת עזה. בימים כתיקונם היא יוצאת הביתה פעם בעשרה ימים. המלחמה גרמה לה "לסגור" 18 יום בתפקיד. לדבריה, את רוב הזמן היא מעבירה במשמרות ובדריכות גבוהה פי כמה מהרגיל. ההורים כמובן דואגים אבל כץ מקבלת את הגזירה ואומרת: "אין מה לעשות. זה התפקיד שלי ואני מקבלת ממנו סיפוק גדול".

מה גורם לסיפוק?

"גם בזמן שגרה אסור להזיז את העיניים מהמסך במשך משמרת, בין 4-6 שעות, ויש לשאת את הידיעה שחיי אדם תלויים במה שאנחנו עושות. זו אחריות גדולה ולא כל אחת יכולה להתמודד עם זה. אם מישהי לא הצליחה לסכל אירוע או לשבש אותו, קשה להתמודד עם זה".

אתן מקבלות תודות והקדשות כמו החיילים?

"בוודאי. המשלוחים שאנחנו מקבלים למוצב מהבית מאד מחזקים אותנו, במיוחד אלו שמיועדים במיוחד לנו. אנו מקבלים הקדשות כמו 'לעיניים של המדינה – תודה על הכל' וזה נותן לנו כוח להמשיך ולעשות את העבודה בצורה הטובה ביותר. אנחנו תולות את הציורים והברכות".

זה מפחיד?

"היה לי את הפחד להיפגע. יותר בתחילת המבצע. זה לא נעים אבל בסך הכל אני בסדר. במידת הצורך אני נעזרת בסגל המפקדות ומשתפת אותן בחששותי. לאזעקות כבר התרגלנו. זה הפך לשגרה".

איך התנאים במוצב?

"זה מוצב קטן. אנחנו דואגות לעצמנו ומבשלות לעצמנו. בין המשמרות אני חופשייה. אנחנו התצפיתניות כמו משפחה, אבל יש לנו את כל התנאים הבסיסיים מבחינת היגיינה, מקלחות, מקום לישון בו. זה המוצב שאנו משרתות בו בשגרה. כל תצפיתנית חייבת להישאר באותו שטח ולהכיר את התצפית שלה ויחד עם כל התרגולים. שום דבר לא אמור להפתיע אותנו".

מה רמת הדריכות?

"הדריכות גבוהה במיוחד. כל דבר קטן מקפיץ את כולם. אבל יחד עם זאת צריך לשמור על קור רוח. זה מה שהתכוננו אליו ותרגלנו רבות. אנחנו בטוחות במה שאנחנו עושות. יש טיפה יותר אדרנלין, יותר לחץ, אבל המשימה שלנו זהה גם כשאין פעילות מבצעית".

ההורים הבינו

טוראי ליטל יהודה (19) ממודיעין הגיעה לגזרה זמן קצר לפני התחלת המלחמה. ליטל מספרת שהיא מאד חששה להגיע לאזור החזית, אזור שהמשפחות הגרות בו, ביישובי עוטף עזה, בורחות צפונה והיא לעומתם נוסעת דרומה. היישר לקו האש. ליטל: "אני מסכנת את עצמי בהיותי שם, כל כך קרוב לגבול. אבל זה שווה את זה. כשהייתי בפעם האחרונה בבית היו לי חששות לחזור וההורים לא רצו שאחזור לבסיס, אבל הבנתי שבדיוק בשביל הרגעים האלה אני צריכה להיות שם, וגם ההורים שלי הבינו את זה. במיוחד עכשיו אני מרגישה עד כמה התפקיד שלנו משמעותי וחשוב. אני יכולה לשמור על החיילים שלנו. בלעדינו המצב יכול היה להיות הרבה יותר קשה. אנחנו גם לא מרגישות חסרות הגנה. יש שמירה מרובה על המוצב ואני במקום הכי מוגן שיכול להיות. עכשיו, אחרי שהתמודדתי עם הפחד, כשאני בבית אני מחכה לחזור כמה שיותר מהר ולתרום ולא לשבת בחיבוק ידיים כשכולם שם מתמודדים עם המצב".

לא פשוט להיות אחראית על חיי אדם…

"זה מלחיץ וגם מאתגר נפשית. עצם העובדה שאנחנו צריכות לא להזיז את העיניים מהמסך –  מאתגרת. לכן אני כל הזמן מזכירה לעצמי שאני פה בשביל החיילים והאזרחים ואני אעשה הכל כדי שאף אחד לא יאבד את חייו, כך שהאחריות הזו גורמת לי לעשות את התפקיד בצורה הטובה ביותר מאשר מלחיצה".

במה זה שונה מתקופת שגרה?

"האווירה שונה. מאופקת יותר. יש לחץ גדול יותר וגם מיקוד גבוה יותר במטרה. אני גם רואה בכך מתנה להיות כאן בתקופה הזו, לחוות מה שאחרים לא יכולים לחוות, אולי זה מוזר לקרוא לזה 'חוויה', אבל אני רואה את הדברים מבפנים, מבינה בדיוק מה קורה ומרגישה חלק באופן ריאליסטי יותר".

בשקט, בלי לחץ

רב"ט שחר אברהם (19) ממודיעין היא תצפיתנית בחטיבה המרחבית עזה הצפונית. שחר הייתה במשמרת כשתצפיתנית אחרת, לצדה בחמ"ל זיהתה את המחבלים המתכוננים לחדור לבסיסם ולקיבוץ זיקים".

מה קרה בחמ"ל באותם רגעים?

"במצב כזה החמ"ל הופך להיות סטרילי. אין צעקות וכל מי שלא חייב להיות – יוצא. יש מפקדת שלוקחת פיקוד על האירוע ומנהלת אותנו בשקט. כל אחת מקבלת משימות ומבצעת אותן בריכוז ומקצועיות. אין זמן ללחץ או מחשבות מיותרות, אלא רק מיקוד במטרה – לסכל את האירוע בדרך המהירה והטובה ביותר. אנחנו מתרגלות המון תרגילי דמה ומוכנות לכל אירוע, גם המופרע ביותר. בדיעבד, כשהיה לי זמן לעבד את הסיטואציה, הבנתי שבאותו מקרה סיכלנו פגיעה בכוחותינו ויתכן מאד גם באזרחים והתגובות היו בהתאם. המשפחה מאד גאה בי".

מה הדבר ממנו הכי פחדת?

"בגלל שאני ממודיעין אנחנו לא רגילים לאזעקות ונפילות של רקטות. פה זה עניין שבשגרה, השינה במיגוניות, להיות בטווח של 15 שניות כל הזמן ממרחב מוגן ואזעקות צבע אדום באופן קבוע. זה הדבר שהכי פחדתי ממנו. ירי הפצמ"רים והרקטות. אבל אחרי זמן קצר הבנתי שאין ממה לפחד אם נשמעים להוראות ואני מרגישה בטוחה במוצב. ההורים עדיין מתקשרים אחרי כל אזעקת צבע אדום לבדוק שאני בסדר".

(צילום דובר צהל)