שבעה חודשים של הכשרה, ועוד מי יודע כמה ימי אימונים, עברה סג"מ איילת ציון בת ה-21 ממכבים, בדרכה להיות קצינה ביחידת החילוץ וההצלה בפיקוד העורף. כל אותם חודשים של מאמץ, השקעה וזיעה, התנקזו לפני מספר שבועות אל רגע אחד בו מצאה עצמה זוחלת את דרכה פנימה, אל תוך מרתפו של בניין הרוס היכול לקרוס סופית בכל רגע בבירתה החרבה של נפאל, לאחר רעידת האדמה הקשה שפקדה אותה לאחרונה.
תופסת קו ביריחו
רגע לאחר שסיימה את הבגרויות בתיכון מו"ר ברעות, החלה איילת את דרכה בצבא בגיבוש לוחמות, שם נתבקשה לדרג באילו יחידות תרצה לשרת. היא דירגה את יחידת החילוץ, התקבלה והחלה הכשרה בת שבעה חודשים שבצה"ל, כמו בצה"ל, התחלקה לשלושה חלקים: חי"ר, חילוץ ואב"כ. אחרי הטירונות ובמהלך האימון המתקדם, עברה שבועות של הכשרות בעבודה עם הכלים המיוחדים ובתורות הלחימה. איילת הייתה הקצינה הראשונה שיצאה מגדוד 'רם'.
"עשיתי קורס מכי"ם והייתי מ"כית באימון מתקדם, אחר כך קורס קצינים, חזרתי לגדוד ועכשיו מפקדת מחלקה. ביום-יום אנחנו תופסים קו, עכשיו באזור יריחו. בסך הכל, די שקט שם. יש הפרות סדר, אבל יחסית שקט ואנחנו עובדים מאוד צמוד עם משמר הגבול".
לא מפחיד?
"לא, לא מפחיד. לא סתם באתי להיות לוחמת. בתור חיילת אני מבינה עם מה מתמודדת".
ואיך זה לפקד על מחלקה שרובה בנים?
"זה כיף. הם חברים מאוד טובים שלי. חלקם גם היו אתי במסלול. אני מאוד מקפידה שיהיה הווי משפחתי, לעשות אירועים למחלקה. מאוד רוצה שיהיה להם כיף לחזור לבסיס".
ביחידת החילוץ משתמשים איילת וחבריה בכלים מיוחדים ושלל דרכי פעולה בבואם לזירת החילוץ. "יש את הדברים הסטנדרטיים כמו מסור דיסק ויש גם כלי איתור כמו מצלמה מאוד קטנה שאפשר לנווט בתוך חללים קטנים. בנוסף יש גם מכשיר שמזהה נשימות עד עמוק מסוים ומכשיר אחר שמשלב שמיעה וסונר".
מה אתם עושים כשמגיעים לזירה?
"יש לנו שיתוף פעולה עם יחידת הכלבנים 'עוקץ', זה חלק מתורת הלחימה שלנו. אנחנו עובדים בצוות של מהנדס-רופא-מפקד וככה בונים דרך פעולה כדי להגיע אל הלכוד בלי שהוא או המחלץ ייפגעו. יש לנו שתי אפשרויות: לבנות מנהרה אל הלכוד או לקלף לאט לאט את כל השכבות שמעליו".
יצא לכם לחלץ לכודים בארץ?
"בינתיים לא. כשהייתה את הסופה הגדולה בירושלים, אז היינו בכוננות שלגים. יש תמיד צוות כוננות וכל הזמן מוקפצים".
הדרך לנפאל מתחילה במחסום
את הבשורה כי היא עולה על מטוס לנפאל, רגע לאחר רעידת האדמה ההרסנית, קיבלה איילת בעת משמרת לילית במחסום. "המ"פ התקשר ושאל מה תוקף הדרכון שלי. זה היה באיזה ארבע בלילה, אחרי רבע שעה התקשר שוב ואמר שאני עולה על מטוס לנפאל ויש לי עד תשע בבוקר להגיע לפיקוד. היו שני מטוסים – צבאי ושל אל על, אנחנו עלינו על המטוס השני לקטמנדו והציוד שלנו הגיע במטוס שלישי של אל על".
מה הדבר הראשון שעשיתם כשהגעתם לקטמנדו?
"דבר ראשון התמקמנו ליד בסיס ובית חולים צבאי. כל הזמן הגיעו לשם מסוקים שהביאו עוד ועוד פצועים. אחר כך יצאנו להסתובב באזור. בהכשרה כל הזמן מדברים על סוגי מבנים וקריסות ופה פעם ראשונה שראינו את זה במציאות. הרבה מאוד שפוכת ופחות עבודה עם הכלים".
איך נראה האזור?
"ראינו שם את כל הנפאלים ישנים ברחובות, מלא אנשים. באתר הראשון אליו הגענו היה חשד לשני לכודים, אחרי שכבר הוציאו משם חמש גופות. שלחנו כלב שלא איתר לכודים ובינתיים הנפאלים מתאספים סביבנו ושואלים איך הם יכולים לעזור. במקרה הזה לא היה צורך בעזרתם, אבל כשהיה צריך אז אפשרנו להם לעבוד איתנו".
"למחרת בית החולים שלנו כבר נפתח. זאת הייתה הפעם הראשונה שיוצא צוות מהנפה ואנחנו נסענו לאזור הכפרים מסביב לקטמנדו. שם באמת ראינו את ההרס. רחובות שלמים הרוסים כי הבתים שם בני מאתיים שנה ועשויים מעץ ולבנים. אתה פשוט לא יודע מאיפה להתחיל. צוותו אלינו קצין מהצבא הנפאלי, שמדבר עם המקומיים ומברר איפה יש חשש ללכודים. אנחנו הגענו לנפאל 72 שעות אחרי רעידת האדמה עקב פגיעה במסלול הנחיתה בשדה התעופה שלא איפשר למטוס לנחות. לפי התו"ל אתה יודע ש-24 השעות הראשונות הן "שעות הזהב", עד 48 שעות עוד יש סיכוי למצוא לכודים שנותרו בחיים ואחר כך כבר הסיכוי קלוש".
היה תסכול שלא יצא לכם לחלץ לכודים?
"היו רגעים שהרגשנו שיש סיכוי שזה בכל זאת יקרה. "זכיתי" להיות לילה אחד בחמ"ל כשהייתה רעידה נוספת, האדמה זזה. עשינו הימורים באיזו עוצמה הייתה הרעידה וחשבתי שמחר תהיה לי עבודה. בסוף העוצמה הייתה 4.3 בסולם ריכטר, שזה כבר לא השפיע על השטח".
מחכים ליד או רגל שתופיע
"היה שם בניין באחד הרחובות שבבוקר שמעו ממנו קול של ילד בוכה. התחלנו להסתכל והמהנדס אישר שאפשר להתחיל לעבוד. זה היה בניין ששתי הקומות העליונות שלו קרסו לגמרי וידענו שיש שם מרתף מתחת להריסות. במקביל יש כל כמה שעות רעידות משנה שיכולות להשפיע. במקום אחד התחלנו לעשות מנהור ולתוך המנהרה שיצרנו אני נכנסתי. זאת הייתה הפעם הראשונה שאני עושה את זה על אמת".
הרגע הזה שאת נכנסת לתוך מנהרה בבית קורס, לא מפחיד?
"אתה לא נותן לפחד להשתלט עליך. כל לבנה שאתה מוציא יש חשש גדול וכל הזמן נופלות לבנים מעליך ואתה מפחד שמישהו למעלה הולך ממש מעליך. היה רגע שהזזתי אבן וקיבלתי גל של ריח. לא באמת ידעתי מה זה ריח של גופה עד אז. זה נותן לך מרץ לזוז מהר יותר, כל מקום שאתה חושף אתה מחכה ליד או רגל שתצוץ מתוך ההריסות".
הספקת להגיע עד למטה לתוך המרתף?
"לא, לא הספקתי להגיע עד למרתף. זה לוקח יממה להגיע לשם והמפקד החליט שזה נהיה מסוכן מדי. הוחלט להפסיק גם כי הסיכוי למצוא מישהו בחיים היה קלוש וגם בגלל הסיכון שמישהו מאיתנו ייפצע. ככה עברנו כפר כפר. מדי פעם ניגשו אלינו נפאליות שדיברו עברית וסיפרו שעבדו בישראל. ראית כמה הם חיכו לנו וכמה הם מודים על העזרה".
"באחד הימים היה חשש לרעידה גדולה נוספת והנפאלים נורא פחדו. הנהגים שלנו רצו לברוח מהכפר והיינו חייבים לחזור איתם. בסוף לא הייתה רעידה באותו יום. תוך כדי שאנחנו יצאנו יצא צוות לחפש את אור אסרף שנהרג שם. בחמ"ל אתה כל הזמן שומע דיווחים מהחיפושים אחריו והמשפחה שלו ישנה איתנו".
נשארת עד הסוף
"בסוף אותו שבוע הממשלה הנפאלית הודיעה בעצמה שמפסיקים את החיפושים אחרי ניצולים ועוברים לסיוע אזרחי, אז גם אנחנו עשינו את המעבר. חלק מאיתנו חזרו לישראל ואני ביקשתי להישאר בנפאל עד הסוף. התחלקנו לצוותים עם מהנדס, רופא וחבר'ה מהיחידה ועברנו בכל מקום שהיו צריכים אותנו. מבני ציבור, בתי ספר וכדומה כדי שנאשר אם בטוח להיכנס אליהם. בתי הספר לדוגמא היו בנויים מבטון ולא לבנים, כך שלא הייתה בעיה לאשר לנפאלים להכניס לשם אנשים שישנו ברחובות".
"במקביל, כל עוד היו כפרים שלא הגיע אליהם סיוע אז אנחנו נתנו מענה ושלחנו אליהם צוותים. הבאנו אלינו את קבוצת ה-13 (ראו מסגרת), הם נראו מאושרים והיו די בשוק. ראית שהם לא מאמינים שצה"ל הגיע לשם בשבילם. כל ישראלי שהגיע אלינו ישר קיבל דברים מהארץ, במבה וכאלה. חלק מהם גם נשארו להתנדב איתנו לעוד כמה ימים. זה היה מחמם לב".
איך התרשמת מנפאל?
"כל הזמן שמעתי אנשים שאומרים שנפאל מדהימה. כשחזרתי הסתכלתי בתמונות של המקומות היפים שם, אולי עוד אחזור לשם. זאת פעם ראשונה שאני רואה באמת מה זה אומר מדינת עולם שלישי. אתה אומר לעצמך: "מה זה הדבר הזה?!". על פי הדת של הנפאלים מהרגע שבו אדם מת לגוף אין שום משמעות, אין ערך. יש שם מקומות על הנהר שנקראים "גאטות" שם שורפים את הגופות ובמרחק מאתיים מטר משם נשים מכבסות את הבגדים במים האלה. הנפאלים פשוט באו עם דחפור אל ההריסות, הוציאו הכל ואז הפרידו את הגופות. אתה מסתובב בבתי החולים ורואה את הפציעות, רואה מישהי עוברת ניתוח קיסרי ובמיטה שלידה כורתים למישהו את הרגל כשרק וילון מפריד ביניהם. היו לנו שמונה לידות ותינוקת בת שבעה חודשים שהגיעה במסוק אבל לא שרדה. קיבלנו מלא חיסונים וכל דבר ששתינו עבר הכלרה. אפילו שיניים צחצחנו במים מינרליים".
המשפחה שלך הייתה לחוצה?
"כן, אבא שלי בעיקר היה לחוץ. המרחק מהבית גם היה קשה כי יצא שלא הגעתי הביתה 28 יום. היינו די מנותקים, כשלפעמים הייתה קליטה והיה wi-fi. תוך כדי גם חשבתי כל הזמן מה קורה עם החיילים שלי ואיך הסמל מחלקה מסתדר בארץ".
תמשיכי בקריירה צבאית?
"יש לי עוד שנתיים לשרת, אחר כך אלוהים גדול. אולי ארצה להישאר ואולי יימאס לי. אחרי שאתה מבין למה אתה בעצם נמצא שם ומה המשמעות, זה כן עושה רצון לתת עוד".
קבוצת ה-13
"קבוצת ה-13" הוא השם בו כינו כלי התקשורת את חבורת המטיילים הישראלים, שנתקעו למשך חמישה ימים ארוכים בגובה של 3,500 מטר באזור הטרקים הפופולארי לאנגטנג. יחד עם עשרות אירופים וניצולים נפאלים מקומיים, מצאו המטיילים מחסה במבנה עשוי בטון ונטול גג, שלוש מאות מטר מעל כפר נפאלי שנחרב לחלוטין.
במשך חמישה ימים ולילות הם שהו שם בקור עז ובמחסור במזון, בעת שהם ממתינים לחילוץ. במהלך אותם ימים התפתח עימות בין המטיילים הישראלים לנפאלים המקומיים, עימות שגלש לאלימות מתונה ואיים להתפוצץ בכל רגע עד שהגיע מחלץ מטעם חברת הראל, שהצליח להרגיע את הרוחות במקום עד לחילוץ עצמו מההרים חזרה לאזור קטמנדו.
שחף קרקו מרעות, אשר היה אחד מקבוצת ה-13, סיפר על רגעי הפחד: "היה איזה עניין עם כסף. אחד הישראלים שירדו לכפר מצא קופסא ובה היה גם כסף, גרושים במונחים שלנו. היו לו כוונות טובות והוא נתן את הכסף הזה לאחד החיילים. מפה הכסף נעלם. הרגע הזה, בו אנחנו מוכרזים כקבוצה נפרדת ושמים אותנו בצד, היה הכי מפחיד בחיים שלי. יותר מרעידת האדמה, יותר מהמפולת ויותר מהשירות הצבאי. התחושה הייתה שבכל רגע הם יעשו בנו לינץ' ואין לאן לברוח. לא היה לאן להמשיך בדרך כי צריך לחצות נהר והגשר שהיה עליו נהרס. בשלב הזה שחר זכאי שולח הודעה לאבא שלו שאנחנו בסכנת חיים".
(צילום פרטי)
