גונן בן יצגונן בן יצחק ממודיעין, שירת בשב"כ בימי האינתיפאדה השנייה בהם הפעיל כסייען את בנו של מנהיג החמאס בגדה . שנים לאחר מכן נחלץ לעזרתו, וסיפור חברותם המיוחד נחשף בסרט הדוקומנטרי "הנסיך הירוק". על טענות הימין הקיצוני בנוגע לעינויי השב"כ הוא אומר: "החקירות מפוקחות ברמה שלפעמים היא מגוחכת. צריך אישור מראש השירות גם במקרים בהם יש מולך טרוריסט… יש טענות וצריך לבדוק אותן, אבל צריך להבין למה משתמשים במקרים מסוימים באמצעים מסוימים. כשרוצחים משפחה זה טרור. וצריך לטפל בו על פי החוק".היום כעורך דין הוא מעורב במאבק נגד מתווה הגז וגם בהצלת הפילים הנכחדים באפריקה

כאשר מגיעים לראיין את גונן בן יצחק ולכתוב את סיפורו, קשה להחליט מאיפה בדיוק להתחיל. אחרי הכל, האיש נושא עימו רזומה הכולל עשר שנות שירות בשב"כ כמפעיל סוכנים, הפעלת בנו של מנהיג החמאס בגדה כסייען לישראל, חברות עם אותו סייען שכללה התגייסות אישית למענו והשתתפות יחד בסרט דוקומנטרי, סיום צורם של עבודתו בשב"כ ועיסוקו כיום כעורך דין, עיסוק שהביא אותו עד לאפריקה במסגרת המאבק להצלת פילים מציד בלתי חוקי. ובנוסף הוא גם מעורב עמוק במאבק נגד מתווה הגז ואף היה חתום במשטרה כמארגן ההפגנה ההמונית שנערכה בתל אביב לפני מספר שבועות.

לשכנע לבגוד

את בן יצחק אני פוגש בשעות הבוקר של יום שישי בביתו במודיעין, בעוד הוא מתמרן בין בנו הפעוט החולה, ענייני הבית וניסיון לקיים ריאיון עיתונאי. הוא בן 45, נשוי+4, שעבד בשב"כ במהלך אותם ימים בוערים של האינתיפאדה השנייה. בזמן שהחמאס צעד בגלוי ברחובות ערי הגדה המערבית והוציא כמעט מדי יום פיגוע התאבדות למדינת ישראל, גונן בן-יצחק, אז רכז נפת רמאללה בשב"כ, עבד ימים ולילות ללא שינה בניסיון לחדור לחמאס ולהשיג מידע על הארגון הקיצוני. במסגרת תפקידו איתר בן יצחק מועמדים פוטנציאליים מקרב האוכלוסייה המקומית, וגייס אותם לטובת ישראל. במילים אחרות, תפקידו של בן יצחק היה לשכנע פלסטינים להפוך לבוגדים בעמם. הדרך לשם עוברת באיתור מועמדים מתאימים, כאלה שבאישיותם או בנסיבות חייהם קיימת נקודה אותה יוכלו בן יצחק ואנשי השב"כ לנצל למטרתם.

"אם יש תחושת אשמה על המניפולציות שעושים? לא, קודם כל יש תחושה של שכנוע פנימי עמוק, במיוחד בתקופה סוערת כמו אותם ימים. אתה מגיע למצבים שאתה עוצר את הקטסטרופה הבאה. ברגע שאתה יודע שזאת המטרה ואתה יודע מה משיג, זה מאוד מקל. בסופו של דבר, אם אתה עושה את הדברים נכון, אז אני אף פעם לא נתקלתי בהתלבטויות. ברמה האישית, בא מולך סייען שאתה מפעיל ואומר לך: "אני עייף, אני רוצה לצאת", אז אתה לא מתעלם מזה אבל אתה גם יודע שאתה שומר עליו ומתייחס אליו כבן אדם. יש הדדיות במערכת היחסים בין סייען למפעיל. בסוף יש קשר עמוק עם רובם".

ומה קורה לך כשסייען שהפעלת נפגע?

"זה קרה, לא הרבה אבל קרה והתחושה היא קשה. תחושה שיצאת לקרב ולא חזרת עם כל החברים שלך. בסופו של דבר הם חלק מאיתנו. זה משחק מסובך ולא תמיד פשוט. אתה שולח אנשים לסכנה מוחשית וזה מאוד קשה מעצם הקשר שלך איתם. הרציתי ביחידה בצה"ל שמפעילה סוכנים והם כעסו עלי שהשתמשתי בסרט הדוקומנטרי בביטוי "כמו מגרש משחקים". התכוונתי לומר זאת לגבי היכולת לערבב בין מציאות כפי שהיא נתפסת בעיני אחרים לבין המציאות עצמה. כשאתה בשב"כ אתה מגלה שיש מציאות שאנשים לא רואים".

איך עובד השילוב בין החיים בשב"כ עם הסיטואציות המורכבות עם החיים הרגילים בבית?

"זה לא פשוט. רוב התקופה שלי בשב"כ הייתי עדיין בלי ילדים, אבל חבר טוב שלי היה יום אחד מזועזע מעצמו אחרי שקלט שהוא מסיע את הילדים לבית הספר ורק כשהוריד אותם הבין שכל הנסיעה דיבר בטלפון על המעצרים של אתמול בלילה וסיכולים ממוקדים. הוא היה מזועזע כשהבין שזה מה שהילדים שלו שומעים ממנו. קשה מאוד לעשות את הניתוק. הבן הגדול שלי נולד כשהייתי כבר עם רגל וחצי בחוץ, אבל הסוויץ' הוא מאוד קשה. אלה למעשה חיים כפולים, כשלפעמים זה קל יותר ולפעמים קשה יותר. אתה משקר בעבודה וצריך ללמוד איך לא להכניס את זה הביתה, איך לא לשקר בבית. כשהתחלתי בשרות, אני זוכר שיובל דיסקין אמר לנו לשתף את בנות הזוג שלנו בהכל. לא בסודות וכדומה, אבל כן לשתף במה שאנחנו עושים ומה עובר עלינו. "אל תגידו שאתם עובדים בבנק". חלק מההתמודדות זה לדבר על הדברים".

להפעיל את הנסיך הירוק

כאמור, הסייען הכי מדובר אותו הפעיל בן יצחק באותן שנים, הוא מסעב חסן יוסוף, בנו של אחד ממנהיגי הארגון בגדה. מסעב נולד ב-1978, בן בכור למשפחה מוסלמית בכפר אל ג'ניה ליד רמאללה. בשנות האינתיפאדה הראשונה השתתף בזריקת אבנים ובקבוקי תבערה על חיילי צה"ל ואזרחים ישראלים. אביו, חסן יוסוף חליל, שימש דובר החמאס ונחשב לאחד ממנהיגיו הרוחניים של הארגון. בתקופת האינתיפאדה השניה הוא נמנה עם מנהיגי הארגון ביהודה ושומרון וישב פעמים רבות בכלא הישראלי.

הסרט הדוקומנטרי "הנסיך הירוק", מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי שכתב מסעב – בן החמאס. בקטעי ארכיון שמשולבים בסרט ניתן לראות את האב מדבר בפאתוס אל קהל של מאות גברים משולהבים. בצילו של אב כריזמטי זה, גדל מסעב עד שב-1996 נעצר על ידי צה"ל לאחר שרכש נשק שאמור היה לשמש לביצוע פיגוע. בשב"כ רצו אותו כמשת"פ במשך שנים וקיבלו את ההזדמנות כשמסעב הגיע לחדר החקירות. "חשבתי שהם מטורפים לגמרי", אומר מסעב בסרט בתגובה לדרישת שיהפוך למשת"פ, "איך אתם יכולים לשכנע מישהו כמוני לעבוד עבור מדינת ישראל? בחיים לא אבגוד באבי”.

אנשי השב"כ לא נרתעו. הם הכירו היטב את מסעב משנים של חקירה ובניית פרופיל פסיכולוגי עליו. בחור בן 18, ממשפחה קיצונית עם אב דומיננטי שנעדר מהבית תכופות לצורך פעילות אנטי ישראלית. מסעב אהב להיות במרכז העניינים, הוא לא רצה להמשיך לחיות בצילו של האב, ובשב"כ הציעו לו דרך החוצה.

הוא גוייס כסייען ולאחר מכן גונן בן יצחק הפך להיות המפעיל שלו. "יש כל מיני סימנים מרמזים שיש פה פוטנציאל למשת"פ. במקרה שלו, זיהו את הסקרנות הטבעית שלו, וסקרנות היא תכונה שאפשר לעבוד איתה. גם היה ברור שיש לו איזה עניין עם האבא. הוא אמנם אוהב אותו, אבל האב לא היה נוכח בבית. הרבה פעמים יצא לי לגייס במקומות שראיתי ואקום בקשר של הבנים וההורים. לא סתם קראו לו "הנסיך הירוק". הוא בא ממשפחת אצולה פלסטינית ועבר במשך 18 שנים שטיפת מוח", סיפר בן יצחק באחד מהראיונות לאחר יציאת הסרט.

מסעב בסופו של דבר החליט לשתף פעולה, והוא נשלח לכלא כדי להסיר מעליו את חשד החמאס. הוא הועבר לכלא מגידו ובפעם הראשונה בחייו נחשף לעולם האמיתי של אנשי חמאס ומה הם עושים למי שהם חושדים בו כמשתף פעולה. "הם היו מכניסים מחטים מתחת לציפורניים ושורפים פלסטיק על הגוף. לא היו להם גבולות. לפעמים הם היו מענים אנשים למוות. אני לא מדבר על אדם אחד או שניים, אלא על מאות", הוא מספר בסרט. מסעב הצעיר צפה בבעתה כיצד מגבירים החמסניקים את קול מכשירי הטלוויזיה וצועקים בקולי קולות כדי להבליע את צרחות האסירים המעונים. "אני לא חושב שהם היו בכלל משת"פים, אבל לחמאס לא היה איכפת, הם פשוט עינו אותם למוות". ייתכן מאוד כי אותה חוויה הייתה זאת שהורידה סופית את המחסומים הפסיכולוגיים, וכאשר השתחרר מהכלא הגיע לפגישה עם המפעיל שלו, גונן. הם החלו לדבר מדי יום ונפגשו פעמיים-שלוש בשבוע בדירת מסתור.

"הוא לא הכיר אותי בשמי האמיתי ולא הכיר שום פרט ביוגרפי. הוא הכיר אותי בתור 'קפטן לואיי'", אומר בן יצחק. "ההורים שלו לא היו שם בשבילו בצמתים המרכזיים של החיים. פתאום הוא מצא דמות אב שהוא יכול לסמוך עליה". זמן קצר אחרי שהסכים לסייע לשב"כ, שוחרר אביו של מסעב מן הכלא. "הוא חיפש מישהו שיהיה יד ימינו", סיפר מסעב. "הוא לא יכול היה למצוא מישהו טוב יותר מבנו יחידו, שהוא האדם הקרוב אליו ביותר, כדי לסמוך עליו". למנהיג חמאס בגדה לא היה מושג שהבן שלו, העוזר הקרוב שנמצא בכל הישיבות, מעביר הכל לישראל.

עבודתו של מסעב בשב"כ נמשכה משנת 1999 ועד 2007. במהלך שנים אלה הוא היה צמוד לאביו שנפגש לעיתים קרובות עם יאסר ערפאת, מרוואן ברגותי ובכירים רבים מחמאס ומפת"ח. פעילותו והאינפורמציה שהעביר למדינת ישראל, הובילו לחשיפת מספר רב של חוליות טרור, לכידתם של מבוקשים רבים (ביניהם עבדאללה ברגותי, איברהאים חאמס, מרוואן ברגותי) ומניעת עשרות פיגועים ונסיונות התנקשות בבכירים ישראלים. המודיעין שסיפק נחשב לאמין ואיכותי ביותר.

הסייען עוזר למפעיל

בשלב מסויים מגיעה דרכו של בן יצחק בשב"כ לסיומה באקורדים צורמים. הוא מואשם כי לקח לכיסו כסף שאמור היה להגיע לאחד מהסייענים אותם הפעיל, עוזב את השרות ופונה לעסוק בעריכת דין. מאותן האשמות הוא זוכה לאחר מכן. "היחיד שדיבר לטובתי היה 'הנסיך הירוק'. פלסטיני, לצורך העניין מהאויב, מחמאס, שלא חייב לי כלום כי הרסתי לו את החיים. הוא בא ויצא לטובתי בתקופה שבה הייתי לבד לגמרי".

בן-יצחק הועבר מתפקידו והקשר בינו לבין מסעב ניתק. לאחר כמה שנים מסעב עזב לארצות הברית שם ביקש מקלט מדיני. מסעב חשב שפרסום עברו כסוכן ישראלי יעזור, אלא שהאמריקנים רצו לגרש אותו. "אם היו מגרשים אותו זה היה מבחינתו גזר דין מוות", אמר בן-יצחק. "לא יכולתי לאפשר את זה, אז כתבתי לו מייל שבו חשפתי את זהותי האמיתית ואמרתי לו שאני רוצה לעזור. החלטתי לטוס להיפגש עמו, ולא דיווחתי על כך לשב"כ".

בן-יצחק הבין שכדי לעזור למסעב הוא צריך להיחשף גם באופן פומבי ולבוא ולהעיד בבית משפט אמריקני. בזכות ההתערבות הזו של מפעילו, קיבל הסייען לשעבר מקבל מקלט מדיני בארצות הברית ובן-יצחק חשש באותה תקופה לחזור לארץ מחשש שייעצר – דבר שלא קרה עד היום. בינתיים, המשיך הקשר בין השניים להתהדק. "היום אנחנו יותר מחברים. מסעב איבד את המשפחה שלו ומה שיש לו כרגע זו המשפחה שלי. אין לו משפחה אחרת", סיפר בן יצחק בימים בהם הוקרן הסרט, בין השאר בפסטיבל הסרטים המפורסם 'סאנדנס'.

בימים בהם הוא היה הסייען שלך, היה משהו מיוחד בקשר ביניכם?

"אני לא יכול להגיד שהיינו חברים בצורה יוצאת דופן לעומת סייענים אחרים שהפעלתי. הוא היה יוצא דופן ביכולות שלו, אבל לא יותר מזה. החברות צמחה בעקבות ההתרחשויות בהמשך. לקחתי סיכונים מאוד גדולים כשבאתי לעזרתו ונחשפתי כמפעיל שלו ומכאן צמחה חברות שונה ממה שהיה קודם. זה כבר לא קשר של מפעיל-סוכן".

עולה עכשיו לכותרות נושא העינויים בשב"כ. כמי שהיה שם, איך זה נראה באמת?

"קודם כל זה די משעשע שזה עולה עכשיו מצד הימין, אחרי שזה נעשה כל כך הרבה שנים לפלסטינים. בימין הקיצוני יש הגדרה של "שב"כ טוב" ו"שב"כ רע" כאשר הכוונה היא לחטיבה היהודית בארגון. אני זוכר חברים שאחרי הרצח של בני הזוג כהנא הלכו לתשאל את הילדים ונתקלו קודם כל בשאלה אם הם מהשב"כ הטוב או הרע. יש פה מצב שמדינה ריבונית נותנת להם את הראש אז הם מרימים. יש את בג"ץ העינויים ומאז מה שהיה הוא לא קיים יותר. החקירות מפוקחות ברמה שלפעמים היא מגוחכת. אתה צריך אישור מראש השירות גם במקרים בהם יש מולך טרוריסט. יש טענות וצריך לבדוק אותן, אבל צריך להבין למה משתמשים במקרים מסוימים באמצעים מסוימים. כשרוצחים משפחה זה טרור. יש טרור יהודי או ערבי? זה פשוט טרור וצריך לטפל בו על פי החוק. אין לי סיבה לחשוב שבמקרה הזה החקירות הן לא על פי החוק".

אם לא הפרשייה ההיא, אתה חושב שעדיין היית בשב"כ?

"לא חושב, כך או אחרת הייתי עוזב בסוף. יש בי יסוד אנרכיסטי. הפתיע אותי שהחזקתי שם עשר שנים, הפתיע שקיבלו אותי בכלל. הם גם הצליחו להכיל אותי תקופה יחסית ארוכה. צריך אופי מסויים כדי לשרת בארגון כזה, יש וויתורים שצריך לעשות. מצאתי את עצמי בהרבה מקרים בצמתים בהן היה לי קשה לקבל תפישה אחרת משלי".

יש כעס על הדרך בה זה נגמר?

"היום אני כבר הרבה יותר מפוייס. גם הסיפור עם הסרט היה סוג של הוצאת קיטור. אם הייתי עדיין בשירות, כנראה שלא הייתי עושה את כל הדרך הזאת".

שיטות השב"כ לטובת פילי היער

כיום עוסק כאמור בעריכת דין בתחום המסחרי ובמקביל מייעץ לחברה ישראלית העובדת עם שמורות ופארקים באפריקה במטרה למנוע את המשך הציד הלא חוקי של הפילים ביבשת. החודש הספיק בן יצחק לבלות בקמרון ודרום סודן, שם מצבם של הפילים חמור במיוחד. "החברה הוקמה על ידי יוצא יחידת שלדג שהתגלגל איכשהו לתחום שימור הסביבה. עושים זאת באמצעות שימוש באמצעים טכנולוגיים כמו הטמנת מצלמות לניטור כניסת ציידים לאזור וכולי. אני עובד איתם בקטע של איסוף המידע מהרגע בו נמצא פיל מת. איך מתחילים חקירה, מה קורה בפארק, מי האוכלוסייה ומי החשודים הרלוונטיים. מנסה לעזור להם לעשות הפרדה בין המסכן שצד אנטילופה כדי להאכיל את ילדיו לבין הצייד שצד פיל  כדי להבריח את השנהב לסין".

"זאת חוויה חדשה עבורי. לאט לאט אני לומד להכיר את היבשת. זה מדהים עד כמה אפריקה נחשלת ועד כמה העולם מנצל אותם עד תום והקולוניאליזם נמשך. אתה שומע פה כל היום בחדשות על סכינאות בעוד שאתיופיה בוערת, בורונדי נמצאת בדרך לטבח כמו שהיה ברואנדה וגם דרום סודן וארצות נוספות נמצאות במצב נורא".

יש סיכוי לשינוי לפני שהפילים ייכחדו לגמרי?

"זאת מלחמה כוללת שמעורבים בה הרבה מאוד גורמים. זה מאוד מתסכל כי קשה מאוד להצליח, אבל אוטוטו לא יהיו יותר פילים. במזרח קונגו כבר נכחדו פילי היער, ולמה? כי אנשים רוצים מאפרה משנהב? אז זה מה שקורה שם וגם אף אחד לא יודע איך תשפיע היעלמות הפילים על כל המערכת האקולוגית-סביבתית.

בתמונה: גונן בן יצחק. "יש בי יסוד אנרכיסטי. הפתיע אותי שהחזקתי בשב"כ עשר שנים". צילום אינגריד מולר