בחודשים האחרונים התחילה מיכל, אשתו של רפי גולדשטיין, לרמוז לו שאולי כדאי שישתחרר כבר ממילואים. "בהתחלה היא פירגנה לי אבל עכשיו היא מפרגנת פחות ואני מבין אותה", אומר גולדשטיין,  תושב מודיעין בן 43, שמשנת 2012 הוא מג"ד מילואים של גדוד 134 שבעיתות חירום אמור לקדם את פני חיילי החיזבאללה בגזרת רכס רמים שעל גבול לבנון.

את גולדשטיין, שבימים רגילים עובד ברשות לניירות ערך, פגשתי לשיחה על ענייני הצבא והחיים האזרחיים, מכיוון שהגדוד שלו זכה לפני שבועיים ב"פרס הנשיא" לגדוד המצטיין של צה"ל.

היא באמת לוחצת עליך? אשתך אני מתכוון…

"אני בטוח שצוק איתן עשה לה טראומה מסויימת. לאחרונה היא מעירה לי 'נו? מה קורה? הגעת כבר לגיל 43, לא מספיק עם הצבא?' זה בעיקר התגבר אחרי צוק איתן, אולי בגלל שראינו שגם מפקדים נהרגים כמו דולב קידר ממודיעין. אני מניח שיש לזה קשר".

כמה זמן אתה מקדיש לצבא?

"בשנה אני עושה בערך שישים יום מילואים. אבל זה לא מסתכם רק בימי המילואים. זאת עבודה לאורך כל השנה".

כלומר?

"אני מתעסק בענייני הגדוד כל יום. אין כזה דבר שאני לא מקבל ביום יום טלפונים מחיילים וקצינים ואין כזה דבר שאני לא מדבר עם החטיבה והאוגדה. גם בימים שבהם אני כביכול אזרח מהשורה".

כמה שעות ביום הצבא לוקח לך?

"בערך שעה וחצי שעתיים כל יום. זה חוץ מהטלפונים, צריך גם להכין חומרים לאימון הקרוב או לתעסוקה המבצעית, צריך לעדכן את פקודות המבצע של הגדוד, להתעדכן מה קורה בגזרת החירום שלנו מול לבנון. זו הרבה עבודה".

אתה כל היום על הטלפון?

"לא רק. לאחרונה קיבלתי לפטופ מהצבא ואני מחובר אליהם און ליין, אז זה גם מיילים".

ואיך זה מסתדר לך עם העבודה ברשות לניירות ערך?

"למזלי הרשות לניירות ערך היא גוף שמאד מאד מפרגן לחיילי המילואים. בניגוד למקומות עבודה אחרים ששם מעקמים את הפרצוף כשחייל מודיע לבוס שהוא יוצא למילואים. אצלנו להיפך: מסייעים ועוזרים ומגיע שאפו גדול בעניין הזה, כי זה לא ברור מאליו".

מה אתה חושב על חלוקת הנטל בישראל בכל הקשור לביטחון? יש בעייה של "שוויון בנטל"?

"יש בעיה וזה מעצבן ומתסכל, מדברים הרבה על החרדים שמשתמטים וצריך להיות הוגנים יותר, כי ראיתי באוניברסיטה לא פחות משתמטים חילוניים שחיים סביב המשולש 'לימודים, בתי קפה וחדר כושר'. שעות יושבים בבתי קפה והולכים לשיעורים באוניברסיטה והחיים עוברים. הם שכחו כבר מה זה צבא. ויש הרבה כאלה".

ומה אתה אומר לחיילים שלך בנושא אי השיויון בנטל?

 "מה יש לי לומר להם? הם יודעים בדיוק ומבינים בדיוק מדוע הם באים למילואים. יש לחיילים שלי תחושת שליחות, כי שירות מילואים זה לא לבוא ולהעביר שלושים יום. ברכס רמים מול חיזבאללה, שם אנחנו מוצבים במלחמה, המשמעות היא ממש להגן על יישובי קו הגבול. על קיבוץ מלכיה ועל קיבוץ יפתח ועל מנרה. הם יודעים את זה".

אבל בכל זאת, כשאתה שוכב חודש במארבים ועושה סיורים על הגדר וחבר שלך מבלה בתל אביב, זה די מתסכל…

"נכון, ויש הרבה שיחות בנושא. אני תמיד מקפיד בשיחת פתיחה שלי כמג"ד לפני אימון או תעסוקה מבצעית להודות לחיילים שהגיעו. אני יודע שאלה החבר'ה הכי טובים שיש למדינה ושאפשר לסמוך עליהם במאה אחוז והם מבינים טוב מאד למה הם נקראים למילואים".

אולי לכן קיבלתם את פרס הגדוד המצטיין של צה"ל?

"אולי. ותאמין לי שזה מגיע לחיילים בזכות גדולה".

"יש שחיקה במשפחה"

רפי גולדשטיין, תושב שכונת השבטים, עלה לישראל מארצות הברית עם הוריו כשהיה בן ארבע. המשפחה הציונית התיישבה ברחובות ולפני כמעט עשרים שנה עברו רפי ומיכל למודיעין. בצבא שירת רפי בחטיבת גולני. "הייתי מורעל על הצבא מהרגע הראשון. כשהיו מטזזים אותנו בטירונות בריצות, הייתי ממשיך לרוץ עוד".

כקצין צעיר המשיך רפי בשירות קבע, כמ"פ בנח"ל במשך חמש שנים, ואז השתחרר. הוא למד משפטים, עשה סטאז' אצל עו"ד יורם וארון והתמחה בנזיקין. משם הדרך לרשות ניירות ערך היתה קצרה. שנים היה רפי חוקר וטיפל בעברייני הצווארון הלבן, ברוקרים, אנשי בתי השקעות ועוד רבים ש"עקצו" משקיעים והריצו מניות.

אחר כך עבר לטפל בנושא רישוי מנהלי תיקים, תחום שהיה די פרוץ עד לפני שנים לא רבות כשרבים שחשבו שהם מומחים להשקעות ניהלו כספים של אחרים, בלי ידע ובעיקר בלי פיקוח ולא פעם מחקו השקעות של משקיעים תמימים.

אם היית מורעל על הצבא למה השתחררת מקבע?

"בגלל אשתי מיכל. היא אמרה לי 'או אני או הצבא' וזהו".

הבנת את הרמז?

"כן".

כנראה שמיכל היתה מספיק חשובה עבורך?

"כן. כשנפגשנו אני הייתי אחרי זוגיות בת שלוש שנים שהסתיימה, ומיכל היתה מאורסת לאיש השב"כ נעם כהן, שנהרג בעת מילוי תפקידו. תקופה קצרה אחרי שנפגשנו היה ברור לנו שזה הולך לחתונה".

שנתיים וחצי אתה מג"ד, 18 שנים כאיש מילואים וחמש שנים בקבע. זאת לא שחיקה נוראית ופגיעה בחיי המשפחה?

"יש שחיקה ויש פגיעה במשפחה, אבל הם מבינים את זה. לי זה עושה טוב כי אני כל הזמן חושב שאין לנו את הפריבילגיה לנהוג אחרת".

על מה זכיתם בפרס?

"מה שכתוב בתעודת ההוקרה שקיבלנו זה שהגדוד תורם לחיזוק ביטחון המדינה".

ואתה באמת מרגיש כך?

"ודאי. למשל בצוק איתן הוקפצנו לגזרת הצפון. הגיוס היה מדהים. הגיעו יותר ממה שהיינו צריכים. כל החיילים והקצינים התייצבו. בתוך 12 שעות עלינו לגיזרת הצפון והחלפנו של גדוד של גולני שירד לעזה. אתה מבין מה זה? אנחנו חיילי מילואים מחליפים בקו הלבנון גדוד של גולני, כלומר מישהו סומך עלינו כמו על גולני".

אבל בכל זאת חיילי מילואים, עם כרס פה ושם, חלודה, כבר אין כושר, לא בדיוק בכשירות מבצעית כמו חיילים סדירים, נניח כמו החיזבאללה…

"אני בכלל לא חושב בכיוון הזה, למרות שנכון – יש חלודה פה ושם. אבל הגדוד בכשירות מבצעית. לאחר מלחמת לבנון השניה התחלנו בריענון השורות. רק שתבין, את כל שירות המילואים שלי 18 שנים אני עושה בגדוד. צמחתי בו מתפקיד מ"מ עד למג"ד, וכשנכנסתי לתפקיד עשיתי שידוד מערכות בגדוד. ניפיתי 150 חיילים ממצבת הגדוד שלא התאימו".

ובכל זאת צריך גם לעמוד מול חיילים שיש להם בעיות באזרחות.

"נכון ולכן אני עושה שמיניות באוויר כדי לעזור לחיילים. אם זה כשהוא פותח עסק חדש או סטודנטים לפני הבחינות, או חיילים שפוטרו ונמצאים בתהליך חיפוש עבודה. הולכים לקראתם. שיחררתי מאימון מ"פ שפתח שווארמה חדשה באשדוד. אנחנו מסייעים לחיילים בקשיים כלכליים. אספנו כסף לא מזמן לחייל שנקלע לקשיים. אני אקבל את הדיווידנד הזה חזרה בעתיד. הטיפול בחייל אצלי בגדוד תופס חלק חשוב מאד בעבודת הגדוד".

וזה שינה את תמונת המצב?

"לגמרי. לפני זה היו תרגילי הכיתה או תרגילי המחלקה מתנהלים בשפה הרוסית ובשפות נוספות. היו חונטות ומאפיות של חיילים שבאו בעליות שונות ומתרבויות שונות. ככה זה התנהל. היתה לנו באחת הפלוגות מאפיה ממש, מאפיה רוסית. כלום לא זז בפלוגה בלי אישור של ראש המאפיה. בסוף פירקנו את המאפיה הזאת".

איך אתה מעריך היום את יכולתם של החיילים שלך?

"כבעלי יכולת גבוהה מאד. בשנה האחרונה אני מקבל ישירות חיילי גולני שהשתחררו מסדיר לגדוד שלי כחיילי מילואים. המשמעות היא שהגדוד הפך צעיר יותר, מקצועי יותר ומיומן יותר ועובדה שבצוק איתן סמכו עלינו שהחלפנו גדוד סדיר של גולני בגיזרת לבנון. ועובדה שמשנת 2012 עברנו הסבה לנשק האישי 'תבור', שאין עדיין בגדודי מילואים. זה אחלה נשק וזה רק מוכיח שאנחנו ברמה מבצעית שמצדיקה לתת לנו 'תבור' ביד.

איפה מנהרת התופת?

חיזבאללה הוא איום ממשי עלינו?

"עזה היא לא הבעיה. אז יש מנהרות אבל הצפון שונה לגמרי. עזה זה לא לבנון. החיזבאללה הוא צבא סדיר לגמרי ולא פלאנגות שהיה פעם. מה גם שהם צוברים בשנה האחרונה ניסיון לחימה מבצעי בסוריה".

שמה זה אומר? שהם יקבלו בטחון עצמי וירימו ראש?

"לא יודע, אבל לי ברור שתהיה כאן מלחמת לבנון השלישית. ולזה בעצם אנחנו בגדוד מתכוננים כמו כל הצפון".

בגיזרת הצפון זה לא רק לבנון אלא גם סוריה. שם אתם עלולים למצוא את עצמכם מול דאעש?

"הנחו אותי בצבא לא לדבר על נושא סוריה בכלל, זה עניין עדין. אני רק יכול לומר לך שאנחנו מוכנים לכל תרחיש ואנחנו יודעים מה בדיוק מתרחש שם מעבר לגבול. כשהחל מבצע צוק איתן דווקא הגבול הסורי היה שקט מאד".

ואתם מול חיזבאללה במתח הולך וגואה?

"כן, בדריכות גבוהה מאד. שמע סיפור שממחיש את הדריכות: יום אחד מתקשר אלי רכז הביטחון של אחד הקיבוצים בגיזרת רכס רמים ואומר לי 'חופרים מנהרת תופת מתחת לקיבוץ. מצאתי את הפתח שלה'. הקפצתי את הגיזרה ונסעתי לשם במהירות עם הגששים והחפ"ק שלי בדרך הזעקתי את קצין המודיעין האוגדתי ועוד בעלי תפקידים וכוחות לאבטח את האזור ולהיות מוכנים לגיחת מחבלים מהמנהרה. הגענו למקום ושאלתי את רכז הביטחון איפה הפתח? והוא לוקח אותנו לבור קטן, אולי מאורה של ארנבים, אולי בור קטן של שורש עץ שנעקר. בקיצור לא מנהרה ולא כלום".

אפשר לישון בשקט?

"אני ישן טוב, אבל מעבר לכך אני מאמין ביכולות שלנו בכלל כצבא והגדוד בפרט, אני רואה מקרוב באימונים, את הנחישות של החיילים, שממש חשים שליחות, את הרצון, המוטיווציה בשמיים, ואני יודע שבבוא היום הגדוד יעשה את העבודה שלו על הצד הטוב ביותר".

צילום דובר צה"ל