לפני שנתיים וחצי נפל בפעילות מבצעית אחיה של נוי יעבץ, רן, לוחם מילואים ממודיעין שנהרג בפעילות מבצעית בגיל 39, והותיר אחריו אישה בהריון מתקדם ושלושה ילדים.
"מאז שרן נהרג, בתוך התקופה הזאת היה הכל מהכל. היו המון אירועים משמחים. בואי נגיד שאם לא המוות של רן, זאת הייתה תקופה באמת מלאה בטוב. שלוש לידות, חתונה ומלא דברים טובים, אבל מעל הכל מרחף שהוא נהרג", סיפרה השבוע יעבץ למודיעין News, "זה כמו עננה שקיימת כל הזמן, ובכל דבר שמח יש גם את החוסר. דווקא בתוך השמח החוסר יותר מורגש, והחוסר שלו מורגש כמעט בכל דבר".
"אם לפני שרן נפל מאוד אהבתי את אשתו תמר, שהייתה כמו אחותי הגדולה, עכשיו זה עוד יותר חזק", מוסיפה יעבץ, "אני נמצאת איתה ועם האחיינים המון ביחד, וזה חשוב גם לי וגם להם. מבחינתי הם נקודת האור, הם האושר שלי. זאת גם ההמשכיות של רן ותמר, אני רואה בכל אחד מהילדים את רן בקטן. הוא נמצא שם באופי, באופטימיות, בחיוך, בעקשנות, בחוכמה. אצל כל ילד זה מגיע בצורה אחרת. נולדה לו ילדה בדיוק חודש אחרי שהוא נהרג. יש גם את הקושי לדעת כמה הילדים יזכרו מאבא שלהם. כרגע הזיכרון עוד קיים, אבל אצל רנה שנולדה אחרי שהוא נהרג אין זיכרון. הילדים מנסים ללמד אותה, אז היא יודעת להגיד 'אבא גיבור', 'אבא הכי טוב בעולם' ומזהה אותו בתמונות. כמה מתוך זה היא מבינה אנחנו לא יודעים".
על החיים שאחרי האסון מספרת יעבץ כי "אחרי שרן נהרג עשיתי עצירה. עברתי בתוך מקום העבודה תפקיד, ובסוף עשיתי עצירה ולקחתי שנת חופש. במקביל, עשיתי המון מילואים והמון פרויקטים, אבל את העבודה הרשמית עצרתי. סיימתי ללמוד תואר שני בעבודה סוציאלית, עשיתי קורס של אובדן ושכול ועכשיו התחלתי עבודה חדשה. המוות של רן נתן לי הזדמנות לשנות. שינויים גורמים לעשות חשיבה חדשה והזדמנות לעצמי לדייק יותר לאן אני שואפת, בעיקר בתחום הזה. דברים השתנו".
לאחר שרן נהרג נוי הצטרפה לפעילות עמותת "האחים שלנו", התומכת באחים שכולים. "בשנה הראשונה הייתי מאוד מעורבת בעמותה" היא מספרת, "אבל אחר כך החיים שאבו בחזרה לשגרה. אז אני עדיין מעורבת ואוהבת להיפגש עם אחים נוספים, ואם יש פעילויות אני משתתפת, אבל החיים שואבים ולכל אחד יש את החיים עצמם שחזרו לאט-לאט, לא באותה צורה כמו החיים שלפני, ועם שינוי מאוד גדול, אבל חזרו. אבל עדיין מאוד חשוב לי להגיע למפגשים עם האחים, להכיר ולשמוע ולתת מצורת ההתמודדות שלי, שהיא לפעמים קצת שונה מצורות אחרות".
במה היא שונה?
"אני חושבת שהצלחתי לראות, ואני שמה את זה לזכותו של רן וגם לזכותי, נקודות אור בתוך כל המצב. כבר בתוך השבעה קראתי לזה 'חרא עם נצנצים'. יש המון רע והמון כאב וגעגוע, והוא לא נעלם אם אני טסה לחו"ל או מחייכת, אבל יש המון אנשים טובים שפגשתי, המון מקומות שהייתי בשנתיים האלה. הבחירה שלי היא להסתכל על זה. הייתי עושה הכל כדי שרן יחזור, הייתי מוכנה לתת אותי במקומו, אבל לא שאלו אותנו. השמש זורחת כל יום והירח ממשיך, החיים ממשיכים ויש לי הבחירה לבחור איך לחיות ולקום. הבחירה שלי היא להמשיך לעשות ולהתפתח, ורן נוכח כל הזמן. ברכב יש לי שלושה דברים של רן מול העיניים. הוא נוכח פיזית, רגשית ומחשבתית כל הזמן. הוא מאוד נוכח ומאוד חסר".
רגע לפני ה-7 באוקטובר ואחרי תקופת החגים, מספרת יעבץ כי החוסר מורגש במיוחד. "זאת תקופה מאוד מורכבת. לרן החגים היו מאוד חשובים, וערב לפני השביעי היינו אצלו בבית ותכננו מה נעשה בבוקר. ואז השביעי הגיע, כולנו גויסנו למילואים, אנחנו חמישה אחים וכולנו גויסנו, והחיים התחילו להשתנות. קיבלנו פרופורציות על מה כן ומה לא, ושמונה חודשים אחר כך רן נהרג ואתה מקבל כאפה שמי בכלל חשב שאני יכולה לקבל. עכשיו הכל מגיע ביחד בתקופה הזאת. שוב השביעי, שוב שמחת תורה. הכל ביחד. אבל אני מאמינה שגם אני וגם כמשפחה וכקהילה אנחנו מצליחים להתקדם, כי אין לנו יותר מדי ברירות".
