את אחיה הבכור, דור חנן שפיר, שנרצח במסיבת הפסיידאק בסמוך לקיבוץ נירים, ראתה אופק סיטרון שפיר בפעם האחרונה בלילה שלפני אותה שבת שחורה.
בשישי לאוקטובר אופק הגיעה לבקר את דור בדירה החדשה ששכר עם בת זוגו, סביון חן קיפר, עימה גם מצא את מותו למחרת. "איזה מזל שניתנה לנו הזדמנות לראות אותם פעם אחת אחרונה", סיפרה השבוע סיטרון שפיר, "זה היה מפגש טוב. ישבנו בדירה שלהם ודיברנו על החלומות של כל אחד ומה אנחנו רוצים לעשות. אני הייתי אמורה לעבור לדירה לידם ושמחנו על זה. הם אמרו לי: 'כל מה שאת צריכה במעבר, תגידי לנו', ובכלל היה משהו מיוחד בשבוע הזה. אני חזרתי מחופשה בתאילנד שבועיים לפני זה, ודור וסביון עשו לי הפתעה ובאו לאסוף אותי מהשדה. זה היה ממש רגע מיוחד. יומיים אחרי זה היה חג סוכות והיינו כולם ביחד".
על אותו בוקר בו השתנו חיי המשפחה, היא מספרת כי "חברה טובה של דור הבינה מה קורה, ואיכשהו עלתה על זה שהם במסיבה. דור נהג ללכת למסיבות, אבל לא למסיבות ענק כמו הנובה. היא הבינה שהייתה מסיבה והתקשרה לאחותי, שניסתה להתקשר לאימא שלי, וככה זה התגלגל. כל אחד היה במקום אחר בארץ. אני בדיוק עברתי דירה לכפר סטודנטים ביפו, ובכלל לא הבנתי את מה שקורה בחוץ. לא שמעתי את האזעקות. באיזשהו שלב בצהריים מישהי אמרה לי: 'וואו, יש ממש בלאגן בדרום'. כשהבנתי שיש משהו רציני, ביקשתי טלפון וכתבתי לאחותי שהכל בסדר. היא התקשרה ואמרה לי שדור וסביון היו במסיבה ולא מוצאים אותם, ומשם פשוט הדברים התגלגלו. מצאת השבת ההורים שלי היו במשך שלושה ימים יותר מעורים בחיפושים וללכת לבתי חולים. אנחנו האחיות התאחדנו יחד".
עוד היא מספרת כי אותם ימים של חיפושים אחר אחיה ובת זוגו היו קשים מנשוא. "היינו שם שלושה ימים, אנחנו האחיות, וניסינו להעביר את הימים. אלה היו ימים של חרפון, שפשוט לא ברור מה קורה. היו אז הרבה שמועות. פתאום שלחו סרטונים של תאילנדים שמשתחררים בשדות, וכל רגע הייתה תקווה ולא ידענו מה קורה. אנחנו התעסקנו יותר בלנסות לשמור על שפיות. ביום שני בערב ההורים שלנו גם הגיעו לדירה, ואז תוך כדי שאנחנו נמצאים ביחד ומדברים, קיבלנו טלפון מאחות של סביון והבנו שההודעה הגיעה אליהם. באותו רגע כולנו התחלנו לצרוח בבכי, כי זה היה ברור שאם סביון כבר נמצאה אז ברור גם מה הסוף של דור, כי אין סיכוי שהם עזבו אחד את השנייה. סגרנו את כל התריסים של הבית כי לא רצינו לראות את המשטרות מגיעות".
באותו לילה קשה מגיעה גם בשורה נוספת, כאשר חבר של דור התקשר אל המשפחה וסיפר כי הטלפון של חברו אינו כבוי. "ישר עוד פעם בהלה, ומתקשרים למשטרה שיעשו איכון לטלפון", מספרת האחות השכולה. "ביום שלישי ההורים שלי הלכו למשטרה ונאמר להם שעדיין לא מצאו את דור. זה היה קצת מוזר כי היו לדור קעקועים מאוד גדולים ובולטים, וחשבנו שיהיה קל יותר למצוא אותו. ודווקא זה שעברו עוד שעות ולא קיבלנו את ההודעה, היה משהו להיתלות בו. ביום שלישי במשטרה, היה שם שוטר שאמר להם: 'אם אתם רוצים חיפושים, תוציאו אותם בעצמכם', ובאמת חברים טובים של ההורים שלי התארגנו ברכבים כדי לצאת לשטח ולחפש".
מספר שעות לאחר מכן מגיעה הבשורה המרה. "באיזשהו שלב שחר אחותי פתחה את הדלת כדי לצאת, ובאותו הרגע אנחנו רואים את ההורים שלנו מגיעים. זה הרגע שאני מבינה שחרב עלינו עולמנו".
דור חנן שפיר, בן 30 במותו, היה בוגר לימודי תקשורת שסבל מהלם קרב לאחר שהשתתף בקרבות מבצע "צוק איתן". הוא הותיר אחריו זוג הורים ושלוש אחיות. "יש בינינו הפרש של שבע שנים", היא אומרת," שזה פער יחסית גדול, וגם דור בשלב מסוים בתיכון חזר בשאלה ואני חיה באורח חיים דתי. לא תמיד הדעות שלנו ודרך חיים היו אותו דבר, אבל אני מרגישה שהיה לנו קשר ממש קרוב וטוב. הוא היה ממש האח הגדול שלי. הייתי מתייעצת איתו על דברים ואני זוכרת שהוא תמך בי וניסה לעודד אותי כשהייתי עצובה. אני זוכרת ממנו אכפתיות, שהוא האח הגדול שתמיד שואל ומתעניין ומייעץ. והוא היה כך לא רק איתנו האחיות. הוא התעניין באנשים והיה לו אכפת. הוא ידע לעזור למי שצריך ותמיד פתח את הבית בפני חברים שהיו בתקופות קשות. הוא היה מישהו שאפשר לסמוך עליו".
על ההתמודדות עם השכול והאובדן מספרת סיטרון שפיר כי "זה נגמר מצד אחד, אבל מצד שני זה רק התחיל. לפני כמה זמן פגשתי מישהי וסיפרתי לה שאח שלי נרצח, והיא שאלה אותי: 'איך אתם וההורים? התגברתם?'. לרגע חשבתי שאני לא שומעת טוב. החיים שלי הם לא מה שהיו והם לא יחזרו להיות מה שהם היו. אני לא כל היום יושבת בבית ובוכה, אבל החיים אחרים עכשיו. המשפחה אף פעם לא תהיה שלמה. זה לא משהו שאפשר להתגבר עליו".
מה שלומכם היום?
"כל אחד במשפחה לוקח את האובדן בצורה אחרת. לכל אחד היה קשר קצת אחר עם דור. בתור אחות שלו, זה פשוט כאילו הדברים הכי קטנים חסרים לי. לפני שבוע וחצי חזרתי מחופשה בתאילנד, אז ביציאה משדה התעופה אני מדמיינת אותו ואת סביון מחכים לי שם ואני רוצה לחבק אותם. אלה זיכרונות שהולכים איתי, ואלה באמת הדברים הקטנים שחסרים, כמו לדמיין מה הוא היה אומר עכשיו ומה הוא היה מייעץ לי. את בעלי אוהד הכרתי שבועיים לפני ה-7 באוקטובר, ותמיד מאוד כואב לי שהוא לא הכיר את דור. יותר מזה, אני תמיד אומרת לו: 'אתה לא מכיר את המשפחה שהיינו לפני'. זה לא רק שדור לא חלק מהמשפחה יותר, זה השינוי שכל אחד מאיתנו עובר וההתמודדות עם השכול והאובדן. הוא לא מכיר מציאות אחרת".
