מלחמת "חרבות ברזל" ואירועי ה-7 באוקטובר העלו לכותרות העיתונים ולשיח הציבורי את נושא זיהוי החללים, בין היתר בשל ההתרחשות הבלתי נתפסת במחנה 'שורה', ואת עשייתם של אנשי זק"א והרבנות הצבאית.
מי שפעילים בעשייה זו מאז פרוץ המלחמה ביתר שאת, ועוד מלפניה, הם האחים עמיעד ולאה גולדברגר ממודיעין. הוא סא"ל במיל' שבמסגרת שירות המילואים ברבנות הצבאית מונה לאחרונה לתפקיד יועץ זיהוי וקבורה, והיא מתנדבת בתחום כבוד המת במסגרת יחידת 360 בזק"א ומשמשת כרכזת מבצעים של צוות מודיעין והאזור.
עם פרוץ המלחמה מוזנק גולדברגר לבסיס שדה תימן. "מינו אותי לפרויקטור", הוא מספר, "בתחילת המלחמה היו הרבה נעדרים ופחדו שאולי כשאספו את המחבלים בטעות אספו אחד משלנו, אז מינו אותי כמפקד הפרויקט לקחת דגימות די.אנ.אי מכל אחד מהמחבלים ולהשוות לנתונים שאספו על הנעדרים שלנו. הייתי שם שלושה שבועות ועשינו את הפרויקט עם הרבה מאוד מחבלים, ובאמת מצאנו שם ישראלים שהיו בחזקת נעדרים".
גולדברגר עשה במהלך חייו תפקידים רבים, כולל במבצעים "עופרת יצוקה" ו"צוק איתן", אבל את התפקיד בשדה תימן הוא לא ישכח לעולם. "מה שעברתי בשדה תימן היה בקנה מידה אחר לגמרי", הוא אומר, "גם מבחינת הכמות וגם מבחינת המצב. זאת הייתה חוויה קשה. זה היה פרויקט מאוד גדול שבוצע בהצלחה. כשהסתיים הפרויקט עברתי להיות אחד ממפקדי חמ"ל הרבנות הצבאית הכללית במחנה 'שורה'. הייתי אחד מהמפקדים שם כשלושה חודשים ואז בגדול השתחררתי".
לפני מספר חודשים פנו אליו שוב והציעו לו לעבור לתפקיד בצוות חליטה. "בסוף תהליך הזיהוי", מסביר גולדברגר, "שעובר כמה שלבים, יושב צוות בכיר שמורכב מראש צוות, יועץ משפטי, רב שהוא בעצם יועץ הלכתי מומחה בזיהוי, שזה התפקיד שלי בצוות, ובמידת הצורך יש גם רופא שיניים. הצוות הזה עובר על כל תהליך הזיהוי שנעשה, על כל חוות הדעת ועל כל הממצאים ומאשר אותם באופן סופי. יש ארבעה צוותים כאלה ואני נמצא באחד מהם. הצוות הזה בודק כל חלל צה"ל מתחילת המלחמה. ביום ראשון שעבר ציינו את סיום המלחמה מבחינת הרבנות הצבאית, כי החלל האחרון של המלחמה, אחד החטופים שהיה בכיתת כוננות ולכן נחשב מכוחות הביטחון, זוהה והובא לקבר ישראל".
בתחילת הקריירה הצבאית שלו ברבנות הצבאית, כמשרת מילואים, השתתף גולדברגר באירועי סריקה שונים שבהם היה צריך לאסוף ממצאים בשטח. "אני התחלתי באסון המסוקים ב-97' וב-98' הייתה התרסקות המטוס בהר עיבל, אחרי זה היה את אסף רמון ב-2009 ואחרי זה התרסקות של מסוק ברומניה ב-2010.
איך מתמודדים עם הקושי הנפשי העצום שכרוך בתהליך הזיהוי?
"אין ספק שמדובר בתפקיד קשה לכל מי שמתעסק בזה, אבל בכל שרשרת הזיהוי במלחמה האחרונה הצבא שם דגש גדול מאוד על חוסן והביא נציגים שיסייעו לכל מי שטיפל בחללים באופן שוטף. לא כל אחד יכול לעשות את התפקיד הזה, אבל לדעתי האישית יותר קשה להיות חובש שמטפל באדם חי. חללים הם חללים. ברור לכולם שהתפקיד הזה משאיר שריטה כלשהי, אבל מכיוון שמי שמטפל בחללים לא עושה את זה מתוך חובה אלא מתוך חסד של אמת והבנה של חשיבות התפקיד כלפי החלל והמשפחה שלו, אז ההתמודדות היא קלה יותר כי אתה מתנתק ממה שאתה עושה ומבין את החשיבות, המהות והמצווה שכרוכה בזה".
"צריך נשים בזירות אסון"
כאמור, גם האחות לאה עוסקת בתחום, אליו הגיעה בהתנדבות בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר. "עלתה בי תחושה מאוד עמוקה בעקבות כל הסיפורים של הנשים והפגיעות בהן, שזה לא בסדר שאין נשים שיטפלו בנשים", סיפרה השבוע, "ועלתה בי מחשבה שהייתי רוצה להתנדב במקרים כאלה כדי לעזור לטפל בנשים. יצרתי קשר עם בקשה להתנדב, וכמה חודשים לאחר מכן קיבלתי זימון למשטרה כדי לבדוק אפשרות להתנדב. מסתבר שהיום צריך להיות מתנדבי משטרה כדי לטפל בזירות אסון, ולכן הגעתי לקורס משטרה ושם גיליתי שכמוני הגיעו עוד ארבע נשים, מתוכן אחת ממודיעין ןעוד אחת משעלבים, וגילינו שאנחנו חמש המתנדבות הראשונות שרוצות להתנדב בתחום כבוד המת בעקבות השביעי באוקטובר".
גולדברגר עברה את הקורס ומאז היא מגיעה לזירות אסון במסגרת היחידה של זק"א. "אני מגיעה לזירות אסון כמו אובדנות, תאונות דרכים, רצח וכל מקרה דומה", היא מספרת, "אני מגיעה לזירות האלה כדי לטפל ולתת כבוד אחרון לנשים. לצערי, הייתי בהרבה מאוד זירות, חלקן במודיעין וחלקן יותר רחוקות. אנחנו מעט נשים ואנחנו צריכות לכסות את כל אזור המרכז והשפלה בהרבה מאוד מקרים".
מדוע חשוב בעיניך שיהיו נשים שעוסקות בתחום הזה?
"בעקבות ה-7 באוקטובר זה הפך למאוד מוחשי שנשים בזירות אסון הן במצבים לא פשוטים ובמצבים לא צנועים, וזה לא תמיד נעים שגבר מתעסק ונוגע. כשאישה עושה את זה היא מגיעה לזה בתחושה אחרת, בצניעות אחרת ובכבוד אחר כלפי מה שאנחנו רואות. גם אני כלפי עצמי הייתי רוצה שאם חס וחלילה אהיה במצב כזה שאישה תטפל בי. אין מניעה שגבר יטפל, אבל זה עניין של תחושה שזה יותר מתאים ויותר מכבד. כשאני מגיעה לזירה נותנים לי קודם כל להגיע לאישה. אני מורידה ממנה תכשיטים, שיוחזרו למשפחה, ואני עוזרת ליחידת הזיהוי הפלילי כי צריך הרבה פעמים לסובב את הגופה כדי לצלם. אני, באופן צנוע, עוזרת במה שצריך כדי שצוות הזיהוי הפלילי יוכל לקחת את כל הראיות שצריך, אבל לעשות את זה בצורה שהיא עדינה וצנועה".
"הרבה פעמים, אחרי שאנחנו מסיימות את החלק הזה, אנחנו משתדלות להסתכל על הזירה ולראות אם יש בני משפחה שצריכים עזרה ומילה טובה", היא מוסיפה, "הייתי בזירה אחת שהייתה בדירה של שותפות. השותפות היו המומות ואני ועוד חברה ליחידה עמדנו איתן וניסינו לתת להן איזשהו מענה ראשוני. אנחנו משתדלות לראות ולהיות לעזר בכל מה שצריך, בוודאי במקרים של פטירה בבית. הרבה פעמים משפחות אמרו לי שזה מאוד עזר להן שהיה איתם עוד מישהו שעזר והדריך בסיטואציה מאוד לא פשוטה, וזה בשבילי המון, היכולת לעזור למשפחות בשעה שלא ברור להן מה צריך לעשות".
על ההתמודדות הנפשית עם המראות הקשים היא מספרת כי "זה לא פשוט, יש זירות שהיו קשות. כמובן שיש זירות שלוקח כמה ימים עד שהמראות יפסיקו להפריע. יש טריגרים ופלשבקים, אבל אנחנו חזקות. לכן יצרנו קבוצת תמיכה אחת לשנייה. אנחנו מתקשרות אחת לשנייה כדי לבדוק אם נוצר מצב של קושי, אנחנו תומכות אחת בשנייה כדי שיהיה איך לדבר את זה. אף אחת לא תישאר לבד עם מה שראתה וחוותה. אחר כך אנחנו לפעמים רואות בתקשורת את מי שטיפלנו בה וזה סוגר לנו את המעגל. התחושה של המשמעות מאוד עוזרת להתמודד עם הקושי".
העובדה שאחיך עוסק בתחום השפיעה גם על הבחירה שלך לעסוק בזה?
"בטוח שזה השפיע עליי. הרבה שנים גדלתי עם הסיפורים שלו וכבר אז ידעתי שאני רוצה. הסיפורים שלו מאז ומתמיד עזרו לי להבין את חשיבות הנושא, וב-7 לאוקטובר החלטתי לעשות מעשה. יש הרבה דתיים בתחום, הזה כי אנחנו גדלים במודעות לכבוד המת, זה מושג שנתקלים בו הרבה, ולכן אני חושבת שיש הבנה גדולה יותר לחשיבות הנושא".
