"לואי (שם בדוי) זה הדבר שהחזיר אותי לחיים" מחייכת אנה (שם בדוי) אל כלבה בן השנתיים. לפניו היתה לי כלבה מאותו סוג, לצערי היא נפטרה אחרי שהמליטה", היא משנה הבעה ופניה מתעצבות. היא יושבת מולי על הספה בדירת הוריה במודיעין, אישה צעירה ורזה שעל גופה ניכרים סימני הטראומות שספגה, שיערה דליל וקולה הדקיק נשמע כל כך ילדותי ושברירי כשהיא מספרת על הקשיים שעברה עד כה בחייה הקצרים.

שמרתי בבטן

אנה בשנות ה- 30 לחייה. תושבת מודיעין מאז הקמתה, הגיעה לעיר עם משפחתה בכיתה ח' ולמדה בבי'ס דתי ומשם המשיכה לתיכון עירוני א'. "גדלתי בת"א, אחות בכורה למשפחה בת כמה ילדים" היא מספרת, "הוריי שומרי מסורת שעבדו מאז ומתמיד כשכירים. עד כתה ח' הייתי ילדה טובה, ואז התחיל המרד", היא מתארת את השינוי שעבר עליה בגיל ההתבגרות. "במשך שנים שמרתי בבטן אירוע טראומתי שסחבתי איתי מגיל צעיר". בתיכון הכל התפרץ.

"זה קרה בכתה ב'. חזרתי מחוג ריקוד במתנ''ס בת''א. באותם ימים החל להחשיך מוקדם והרגשתי בדרך שמישהו צועד אחריי. כשהסתכלתי לאחור ראיתי בחור בגיל תיכון עם סימני פצעונים על פניו. אני זוכרת שהוא לבש ג'ינס וחולצה כחולה. המשכתי ללכת וחשבתי לעצמי שהוא כנראה חבר של השכן שלי. כשהגענו ללובי הפתוח של הבית הוא עקף אותי, דילג מעליי והתקדם לפניי. לקח לי כמה שניות להגיע לכניסה. כשניסיתי להדליק את האור ראיתי אותו עומד צמוד למתג כשאיבר המין שלו חשוף. הוא תפס לי את היד וניסה למשוך אותה לכוונו. צרחתי "דיי!" וברחתי ממנו. רצתי בבהלה את כל חמש הקומות לכוון דלת הוריי. מאחור שמעתי אותו צועק לעברי: "ילדות קטנות לא הולכות בערב לבד. בפעם הבאה אני אאנוס אותך". טסתי בלי לראות את המדרגות וכמובן שלא הצלחתי לנשום. כשהגעתי למעלה התעלפתי ליד הדלת ואמי ששמעה את החבטה פתחה את הדלת ומצאה אותי חסרת נשימה. כעבור 10 דקות אבי הגיע ולא יכולתי לומר כלום חוץ מ"הוא למטה, הוא למטה". לא הייתי מסוגלת לספר להוריי את גודל הטראומה מול המראה שחוויתי, לא הצלחתי לעכל את האירוע המפחיד. מאותו יום לא הלכתי לבי''ס במשך חודש ימים. סבתי הגיעה לשמור עליי וכל יום בצהרים עמדתי בחלון וחיכיתי לראות שהחברות שלי ואחיותיי חוזרות בסדר מבית הספר ולא קרה להן כלום".

את מה שעבר עליה היא מספרת במכניות, בלי להפגין רגשות. עד היום לא סיפרה כמעט לאף אחד על הפחדים המלווים אותה מילדות. "כעבור שנים כשפרסמו את הקלסתרון של בני סלע הצלחתי לזהות אותו. אני כמעט בטוחה שזה הוא, הוא היה גר לא רחוק מאתנו. אני כל כך זוכרת את המראה שלו עם הקוצים והשיער השחור. מעולם לא ניגשתי להתלונן במשטרה היות והמודעות לכך לא היתה גבוהה. מאז אני סובלת מחרדות, כילדה עשיתי פיפי במיטה בלילות. עד היום אני לא עולה במדרגות לבד.  לצערי גם לא הצלחתי להתרכז בלימודים. נראה לי ששמרתי את הטראומה בבטן עד שהתפרצה המחלה".

בכתה ט' אירע אירוע נוסף. אנה כבר התגוררה עם הוריה במודיעין כשיום אחד החליטה לצאת עם חברה באמצע הלימודים על מנת לקנות בסופר לא הרחק מהתיכון בו למדה. "פתאום התקרב לעברי בחור ערבי, תפס אותי וניסה למשוך את מכנסיי למטה. צרחתי "תעזוב אותי" והוא ברח למטה במדרגות. החברה שלי הזעיקה את המשטרה, אמי הגיעה והלכנו לתת עדות. עוד באותו יום המשטרה תפסה את הבחור, פלשתינאי בן 35 משכם, שעבד בעיר וניסה לעשות זאת כמה פעמים עד שנתפס."

בלי אמון בבני אדם

היא אינה מבינה מדוע דווקא עליה נחתו האירועים הללו. היא מרגישה שמעולם לא עשתה דבר כדי לגרום להטרדות. היא לבושה צנוע ולא פרובוקטיבית, בחורה שקטה שמעולם אפילו לא התאפרה. "אחרי המקרה הזה הרגשתי שאיבדתי את האמון בבני האדם. מבחינתי מי ששומר עליי אלו הכלבים שלי שקרובים אליי יותר מבני אדם. אני מכבדת בני אדם אך יש לי מחסומים בקשר עמם.

הדוגמנית איזבל קארו שנפטרה כתוצאה מהאנורקסיה 

שבועיים אחרי המקרה התחלתי לאכול ולהקיא אחרי הארוחות. סוג של ניקיון פנימי שמביא להקלה. הרגשתי שאני לא הייתי בסדר, כעסתי על עצמי על שהברזתי מביה''ס, על שניסו לפגוע בי, על כך שאני לא מצליחה בלימודים. מכלול של תחושות אשם. כל הזמן רציתי להתנקות. היה לי כבד על הנשמה. התחלתי לפצוע את עצמי ולהקיא דם. דחפתי את האצבעות שלי לגרון עם ציפורניים עד שהיה שורף לי והייתי פוצעת את עצמי. ככה התחילה מחלת הבולמיה. יועצת ביה'ס זיהתה שרזיתי למרות שהלכתי עם שכבות של בגדים. היא פנתה אליי, דיברה איתי ואני הכחשתי שיש לי בעיה. העדפתי כמה שפחות שהיא תכנס לי לחיים. אמרתי לה שהכל בסדר."

במשך 5 שנים סבלה אנה מהתקפות של אכילה כפייתית שהסתיימו בהקאה כפויה. כשנתיים משנותיה בתיכון עברו עליה באשפוזים בבתי חולים בגלל הנזק שגופה ספג. "הרגשת הרעב גרמה לי לכאב ממכר, הרגשת סיפוק מהכאב. הרגשתי שאני מנצחת אותו ומתרגלת אליו ועוברת עוד שלב. הרגשתי שאם אני נכשלת בחיים שלי פה סוף סוף אני מנצחת ויש לי שליטה. את ההנאה מהאוכל החלפתי בכך שדאגתי שאחרים סביבי יאכלו. האוכל היה האויב שלי. בתחילת הדרך שקלתי 47 ק''ג, כתוצאה מההקאה התכופה הגוף נכנס לטראומה ושמר ככל האפשר על מאגרי השומן כך שבשלב מסויים המשקל נעצר ולא ירד. אך ההקאה גרמה לפגיעה בשיניים שנשרו בסופו של דבר, נשירת שיער, עד היום יש לי קרחות, השיער איבד את הברק, העור איבד את האלסטיות. לאט לאט את הופכת להיות חצי בנאדם. היום אני יודעת שאם יש בנות שמחפשות את היופי והזוהר בהרזיה זו לא הדרך הנכונה. ההרזיה הורסת את הפנים וההבעות. פוגעת ביופי ובבריאות. בין ההקאות הייתי שותה מים ומקיאה, דוחפת מלפפון ומקיאה, דוחפת קוט'ג ומקיאה. המיצים של הקיבה הרסו לי את הפה והשיניים וגם את האצבעות שנדחפו להקיא". אנה מושיטה לי את ידיה ומצביעה על סימני השיניים, והצלקות שנותרו מהחומצה שעלתה מקיבתה.

מאבדת שליטה

"לא הצלחתי ללמוד. הראש שלי לא היה בלימודים. גם בכתה המחשבות שלי היו רק על אוכל. הרעב לא אפשר לי להתרכז. כל הילדות שלי נהרסה. בתחילה הייתי לבד, אף אחד לא ידע. תמיד שמרתי בבטן כל מה שחוויתי וכילדה מאד קשה לשמור את כל הסודות. הרגשתי שיש לי תיק כבד על הגב. השירותים היו כמו מבצר עבורי, מבחינתי מה שקורה מחוץ לשירותים לא שייך אליי. כמו אי בודד, שאף אחד לא יכול לראות מה קורה בו. לאט לאט התחלתי לרדת במשקל. בהמשך הקילוגרמים התחילו לנשור בלי יכולת שלי לשלוט על כך. כשהגיעו אליי עובדות סוציאליות הייתי טורקת בפניהן את הדלת. בשלב כלשהו כבר לא היו לי דמעות כי הנוזלים המעטים שהיו בגוף הופנו לאיברים חיוניים. נראיתי כמו שלד, שדופה עור ועצמות. כל מכה קטנה בגוף גרמה לי לכאבי תופת. כל הורידים שלי בלטו החוצה, הייתי מיובשת עם עור של בת 80 ואני בשלי, מבקשת: "בבקשה אני רוצה להוריד עוד 10 ק''ג ואז אפסיק. כששתיתי מעט הבטן התנפחה ורצתי להקיא. נקלעתי למצב הזוי שבו הנפש שלי הרגישה כמו בשליטת אדם אחר. התחילו האשפוזים בבית החולים. לא הסכמתי להתאשפז במחלקת הפרעות אכילה, רק במחלקות פנימיות. הפכתי להיות מאד עצבנית. שתיתי ביום 100 סמ''ק מים מדודים מבקבוק של תינוק ולא הסכמתי לשתות יותר. אם היו מכעיסים אותי הייתי יורדת ל- 50 סמ''ק. ועדיין לא הבנתי איך אני נראית. מאוחר יותר, כשהתחלתי לעלות במשקל נסעתי פעם עם סבתי לבנק בעיר אחרת. הגיע אדם מסומם ורצה להיכנס לבנק והשומר סירב . הוא אמר לו: "תסתכל על עצמך". כשהסתכלתי עליו וראיתי כמה רע הוא נראה עם פנים של נרקומן שאין לו שליטה על עצמו, זה היה עבורי כמו להסתכל במראה, פתאום הבנתי כמה מזעזע אני נראית."

3 ימים לחיות

מי שחיזקה אותה בשעות הקשות היתה הכלבה שלה, אותה אספה מצער בעלי חיים. "הכלבה שלי היתה החיים שלי", מתארת אנה בקול רועד. "הייתי ישנה מכורבלת איתה.  כשהייתי רבה עם הוריי היא נתנה לי את הכוחות ולא שפטה אותי. היא הייתה הולכת איתי ברחוב כמו שומרת ראש ואיתה הרגשתי הכי מוגנת ומלאת אהבה. כשאבי ראה את ההידרדרות במצבי הוא איים עליי שאני פוגעת בעצמי ואמר שאני לא יודעת מה זה עבורו הפחד לאבד בת. הוא איים שאם לא אתאמץ לאכול הוא ייקח את הכלבה שלי ואני כ''כ כעסתי שבכוונה הפסקתי לאכול והמשכתי לרדת במשקל. אבא שלי אמר לאמי שיתן את הכלבה למישהי לשמירה. כשהגעתי למשקל 35 ק''ג  יצאתי יום אחד מהבית עם אחותי וכשחזרתי לא הבנתי איפה הכלבה שלי. קראתי לה בקולי קולות, צרחתי ורצתי החוצה לחפש אותה בכל מודיעין. ואז נזכרתי שאבי דיבר על כך שימסור את הכלבה לבחורה בשילת. נסעתי לשם איתרתי את הכלבה והחזרתי אותה הביתה. כעבור שבוע שוב היא נעלמה ושוב חיפשתי אותה. הפעם נכנסתי להתקפת טירוף. ריסקתי את כל הבית, זרקתי כוסות וצלחות. אמי ניסתה לעצור אותי בכוח וגרמה לי לסימנים כחולים בידיים. ברחתי ממנה מעל לגדר הבית ונפלתי. השכנים הזעיקו שוטרים שעצרו את הוריי לחקירה, ואני עברתי לחברים ולא דיברתי עם הוריי. חזרתי הביתה לכמה שבועות אך מצבי הדרדר ותוך שבועות ספורים והגעתי ל- 19 ק"ג. כל המשפחה המורחבת ניסתה להתערב ולתת עצות למשפחתי ובתגובה אני הייתי מקללת אותם בקללות מהרחוב שאני לא מבינה מאיפה הגיעו. שנאתי את כל העולם. לא סמכתי על הוריי שמסרו את הכלבה שלי. בלילות בכיתי מגעגועים אך גם מכעס איך לקחו את כל עולמי במקום הבודד הזה שבו חייתי".

בסופו של דבר אנה אושפזה במחלקה פנימית. היא הסכימה להתאשפז לאחר שאביה שכנע אותה שתקבל רק אינפוזיה והיא וידאה שלא תעלה במשקל מהנוזלים באינפוזיה. מצבה היה קשה מאד, כמעט כל איברי גופה הפסיקו לתפקד. עד ששמעה ממנהל המחלקה שנותרו לה ימים בודדים לחיות. "שמעתי את הפרופסור במחלקה מסביר להוריי שנותרו לי  3 ימים לחיות ופתאום נבהלתי. הרגשתי שאני רוצה לחיות. ביקשתי מאמי שתביא לי קצת אורז שהיא הכינה והיא הלכה להביא אורז מהבית. אכלתי עם הידיים וכולם עמדו סביבי לראות שאני אוכלת. ככה לאט לאט התחלתי לאכול".

בשיא ההתמודדות עם המחלה אנה קמה כל בוקר עם תפילה להמשיך לחיות. "ישנתי עם תהילים והתעוררתי עם אמונה חזקה. החיבוק שלי עם בורא עולם היה חזק. מבחינתי הוא נתן לי את חיי במתנה. אחרי מעל לשבוע בביה''ח עם אינפוזיות (לא הסכמתי להאכלה מהאף) חזרתי הביתה לכחודש ימים ואז החלטתי לעזוב את הוריי ועברתי לחיות אצל חברה בת''א שהוריה אימצו אותי. נשארתי בקשר עם אחיותיי אך כמעט לא הייתי בקשר עם הוריי. בתקופה ההיא עבדתי בחנויות אופנה וניהלתי חיים עצמאיים, חסכתי כסף וקניתי כלבה יקרה מסוג מיוחד בכסף רב."

הכלבה לא שרדה

לפני כ- 8 שנים אנה השלימה עם הוריה וחזרה להתגורר עמם. "הכלבה שלי חיה איתי. היא הייתה הכוח שלי לחיים והתמיכה שלי. כל הרגשות שלי נגלו בפניה", אנה מתרגשת כשהיא מספרת את הקשר המיוחד שנרקם בינה לבין כלבתה החדשה. "זיווגתי אותה והיא המליטה 5 גורים במקום 2. לאחר ההמלטה הרגשתי שנשימתה של הכלבה אינה תקינה. הגורים ינקו ממנה ללא הפסקה והיא נותרה חסרת כוחות". הדמעות זולגות מעיניה כשהיא מספרת כיצד הגיעה איתה לבית החולים הווטרינרי בבית דגן אך שם לא איתרו שום בעיה. לאחר לילה קשה ללא שינה היא חזרה בשנית בבוקר לבית החולים שם הכניסו את הכלבה בדחיפות לטיפול נמרץ והודו שהייתה טעות. "כל כך בכיתי. דפקתי על הדלתות. צרחתי "תצילו אותה!", "בלעדיה אני אתאבד". הצלחתי להיכנס לחדר הניתוח ושמעתי שיש לה חיידק ומנסים להציל את חייה. היא הסתכלה עליי כשלקחתי איתי את ארבעת הגורים הקטנטנים שנותרו לטפל בהם בבית. לא הפסקתי לבכות ולהתפלל שהיא תנצל. בבוקר אחותי נכנסה אליי לחדר כשישבתי ליד הגורים, וסיפרה לי שהכלבה שלי לא שרדה ומתה. דפקתי את הראש על המיטה, בכיתי ולא יכולתי לחיות. האשמתי את ביה''ח, לראשונה חוויתי מוות מקרוב", אנה מספרת ודמעות מתגלגלות על לחייה.

"הכלבה שלי מתה שבועיים לפני החתונה של אחותי ולא יכולתי לשמוח בשמחת חתונתה. החזקתי את עצמי לא להתפרק. כמה חודשים אחרי החתונה ניסיתי לשקם את חיי. הכרתי בחור והלכתי אליו הביתה. התנשקנו ואז הוא ניסה להפשיט אותי בכח. ניסיתי להתנגד אך הוא אמר לי שאם אתנגד זה יכאיב לי. בסופו של דבר הוא הפשיט אותי ואנס אותי. הוא היה שיכור ולא הסכים להחזיר אותי הביתה וככה נותרתי בביתו בוכה כל הלילה. מאז לא ראיתי אותו יותר. יש לי הרגשה של סוג של קרבן. התחילו לי התקפי חרדה, קוצר נשימה, התעלפויות ברחוב, הרגשה שאני עומדת למות, הייתי גורמת לעצמי לעלות חום ולהוריד לחץ דם ומתמוטטת. שוב ניתקתי את הקשר עם ההורים. נותרתי בלי כסף, הייתי מגיעה לטר''מ ומתעלפת שם ומקבלת אינפוזיות".

 אנשים טובים באמצע הדרך

15 שנים סבלה אנה מאנורקסיה ובולימיה. אותות המחלה ניכרים בגופה הצנום. "מאז שחזרתי לעיר עד היום אף גורם לא שמע מעולם את סיפורי, לא הרווחה, לא קופ''ח, לא העירייה, אני חיה את חיי כמו סוג של פועל זר ללא פסיכולוג או עזרה מהרשויות," היא מודה. מי שכן עזרו לה בהתמודדויות הקשות הם אנשים טובים שפגשה בדרך.  "ד''ר שריף מטר''ם הוא הרופא היחיד שאני בוטחת בו וסומכת עליי. בזכותו למדתי להתמודד עם התקפי החרדה. הייתי מתקשרת אליו לטלפון הישיר ואומרת שאני הולכת למות והוא היה מרגיע אותי. מבחינתי הוא שליח של בורא עולם. גם רופא השיניים ד''ר רפאת מקייזר הסכים לקבל אותי וטיפל לי בשיניים בעלות סימלית. הייתי חייבת לעקור את השיניים שנפגעו וכאבו נורא. הדיאטנית המדהימה ענת מטיאש עוזרת ותומכת בי בהתנדבות בקטע הנפשי והתזונתי. הצטרפתי אליה  להרצאות על הסכנות שבאנורקסיה מול בני נוער בבן שמן והיא מלווה אותי עד היום בדרך לשיקום שלי מהמחלה. בשנה האחרונה גם הכרתי בחור מקסים מחוץ לעיר. אנחנו כבר 9 חדשים יחד. הוא בעצמו חווה התקפי חרדה ומבין אותי. אני פשוט מאמינה לו ברמות. אנחנו שונים בתרבות, הוא הכוח שלי ומגן עליי. הוא נותן לי כוח לקום ולחייך, הוא בשבילי הכול, להתעורר בבוקר ולדעת שהוא נמצא בשבילך זה הכי בעולם. אני חיה בשביל האיש שלי, בחיים שלי לא חשבתי שתהיה לי אמונה בגבר. הוא ריפא כל חלק בגוף שלי והוא נותן לי כוח לחיים".

לפני כשנתיים אנה הביאה לביתה את לואי, מאותו הסוג של כלבתה האהובה שנפטרה בהמלטה. היא מחבקת אותו לליבה כשהיא טווה חלומות לעתיד. "החלום שלי הוא לפתוח מרפאות סיוע לנערות. בשנה האחרונה נפגשתי עם רב מפורסם מקריית ספר שטוען שהשליחות שלי היא לעזור לנערות שעברו תקיפה מינית ואנורקסיה, ושרק אני אוכל להבין אותן אחרי כל מה שעברתי. הוא אמר לי שיעזור למצוא תורמים כדי שאפתח מרכזי טיפול לנערות. אני יודעת שאני יכולה להשפיע עליהן אם ישמעו את סיפורי. אני יודעת כי היכן שהרופאים הרימו ידיים וההורים איבדו תקווה אני ניצחתי! ואנצח עם כל אחד ואחת מהמטופלות שלי. כנגד כל הסיכויים, כי הבלתי אפשרי הוא אפשרי! אני נפגשת עם נערות שחלו באנורקסיה ולא יכולה לא להתרגש כשחולה כותבת לי: "הבנתי שחלית בהפרעת אכילה. את התקווה היחידה שיש לי". מכל מה שחוויתי אני מתחסנת. למדתי להתמודד עם החרדות.  מבחינתי כל חיוך של אדם שניצל, מרפא גם אותי ואני מאמינה שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו."  

(צילום : אינגריד מולר)