שישי בבוקר. אני נפגשת עם ארבע נשים בבית קפה בעיר. שלוש מתוכן כבר פגשתי קודם באירועים השונים של "גמאני" – קבוצת פייסבוק לנשים שחלו בסרטן השד. כל אחת מהן מספרת את הסיפור האישי שלה, ומוצאת קווי דמיון ושוני בין הסיפור שלה לסיפורים האחרים. אבל מה שברור לכולן, שהביחד הזה משמח אותן ועוזר לצלוח את זה טוב יותר.

בבוקר הריון בערב גוש בשד

מיכל מנחם (40), אם לשלושה ילדים, גילתה את הסרטן בפעם הראשונה בגיל 35. היו לה שני בנים והיא ניסתה להרות בשלישית. את הגוש בשד הרגישה ביום בו גילתה את ההריון. "הייתי 8 חודשים אחרי שיפוץ של השדיים והייתי ממששת אותם כל הזמן בהתלהבות. בבוקר גילתי את ההריון, באותו ערב הרגשתי גוש בשד." למחרת בבוקר התייצבה בתל השומר ודרשה לעשות ביופסיה. "אחרי שבועיים מייסרים הגיעו התוצאות. אכן היה גוש בגודל שניים וחצי סנטימטר."בכאב גדול נאלצה לוותר על ההריון. אחרי סט נוסף של בדיקות והתייעצויות עם כמה רופאים הוחלט על ניתוח להוצאת הגוש וכימותרפיה.

עם הכימותרפיה באה הקרחת והפאה. לימוד פיסול בזכוכית היה מה שהקל עליה לעבור את התקופה. "יום אחרי הטיפול הכימותרפי הראשון היה לי שיעור פיסול בזכוכית בקורס שנרשמתי לו הרבה קודם. במשך כל התקופה הקפדתי לקבוע את הטיפולים כך שיהיו יום או יומיים לאחר טיפול ואוכל להגיע אליהם במצב סביר ולהנות מהם."

כשהסתיימה הכימותרפיה ומיכל למעשה החלימה מהמחלה היא החליטה לעשות כריתה מלאה של שני השדיים כאקט מניעתי: "במהלך הכימותרפיה עשיתי בדיקת נשאות וגיליתי שאני נשאית. החלטתי לעשות כריתה מלאה של שני השדיים (ושחזור מיידי) על מנת למנוע חזרה של המחלה בעתיד. היתה המלצה להוציא גם את השחלות אבל אני רציתי עוד הריון ולכן דחיתי את זה".

מיכל החלה לקבל תרופות נגד הפעילות השחלתית. "אמרו לי מראש שאחרי שנתיים נקיות אפשר יהיה לבחון את האפשרות של הריון נוסף. עברו עלי שנתיים נקיות ומייד בסיומן התייצבתי אצל הרופא. רציתי עוד הריון. באישורו הפסקתי לקחת את התרופות וחיכיתי למחזור. אחרי חצי שנה הוא הגיע אבל רק לביקור. חזר לא מסודר ונעלם שוב. עברו 11 חודשים שבהם אין מחזור מסודר, אין הריון ואני לא לוקחת את התרופות." בשלב הזה מיכל החליטה לוותר על הריון נוסף ולחזור לטיפול התרופתי. "חזרתי לרופא וקבענו תור להוצאת שחלות. 5 ימים אחרי הניתוח היתה לי בדיקה שגרתית. הרופא שם לי את המתמר על הבטן ואני שואלת אותו 'מה זה השחור הזה על המסך?' הוא לא היה צריך לענות לי. ידעתי שזה שק הריון. אחרי הדבר הזה התחלתי להאמין שיש משהו בעולם הזה. ניסים קורים."

שוב לא רגוע

בנקודה הזו, כשהכל נראה מעולה; גם ההחלמה מהסרטן וגם ההריון (שבוע 16), מיכל יצאה לחופשה בתאילנד. בדיוק כששבה מהחופשה היא הרגישה גוש בשד ימין. היא ניגשה לבדיקות ונמצא ששד ימין דווקא נקי אך בשד שמאל נמצא ממצא. לאחר התייעצות עם מספר רופאים הוחלט על מתן 2 טיפולים כימותרפיים תוך כדי הריון. מיכל הקריחה שוב. הפעם היא הלכה גלוית ראש. היא נכנסה לניתוח שני במהלך ההריון, (הראשון היה כריתת השחלות שבדיעבד בוצעה במהלך ההריון, והשני ניתוח להוצאת הגוש).

במהלך החודש הרביעי מיכל חשה בכאבי גב ונשלחה לבדיקת MRI  שלא העלתה דבר. בשבוע 36 לאחר מספר זירוזים היא ילדה את בנה. ללא שהות לשמחה או מנוחה היא נשלחה לבדיקות נוספות. בדיקות שלא ניתן לבצע במהלך הריון בשל הקרינה הרבה הכרוכה בהן. הכאבים הסתברו כגרורות ולמיכל נאמר כי אין תרופה בשבילה וכי עליה ללמוד לחיות עם הסרטן כמחלה כרונית. מאז היא נוטלת תרופות שנועדו להאט את קצב התפתחות הגרורות ואולי לצמצמן.

בתוך התהליך קיבל המראה הפיזי משקל קטן יותר אצל מיכל. אם בעבר היא חלמה לעשות ניתוח להצר מעט היקפים, היום היא אינה עסוקה בכך. היא גם לא טרחה לשחזר פטמות. "הפטמות זה עניין שולי מבחינתי. לא מפריע לי ולא משנה לי אם יש או אין. להיפך, ללכת עם חולצה לבנה בלי חזיה זו פריבילגיה שיש לי ואין לאחרות."

"בכל חמש שנות המחלה מה שהחזיק אותי שפויה זה האומנות שהלכה ונהיתה יותר ויותר מרכזית בחיי". במהלך השנים הללו היא סגרה את העסק שלה וכיום היא מתמסרת ליצירה והוראה של פיסול בזכוכית. "בתקופות שהייתי מרותקת למיטה ולא יצרתי היה לי מאוד קשה נפשית. העשיה הזו היא מדיטטיבית ויש בה התרוממות רוח. גם אם לא מדובר בפרנסה גדולה, מדובר בפרנסה לנפש. בכל מקום אחר בחיים שלי המחלה נמצאת. בסטודיו היא לא נמצאת."

לא מפחדת מהכימו

נאוה צלר (40) ממודיעין, אם לשני ילדים,  היא החדשה בחבורה. רק לפני חודש וחצי, לגמרי במקרה, היא הרגישה גוש בשד. "לא היתה לי מודעות למרות שבדיעבד היתה צריכה להיות לי (אימא שלי חלתה בסרטן השד לפני 12 שנה והחלימה ממנו. דודה שלי  חלתה לפני 16 שנה החלימה ומאז המחלה חזרה והיא שוב התגברה עליה), לא הייתי בודקת את עצמי באופן עקבי. היה בזה משהו מיסטי. דודה שלי נפטרה מסרטן בלבלב. ביום הלוויה של הדודה, באופן לא מכוון ולא מוסבר היד שלי נשלחה אל השד אל המיקום המדוייק של הגוש."

"למחרת בבוקר הגעתי לקופת חולים בלי שהיה לי תור. נכנסתי לרופא והוא שלח אותי לממוגרפיה ואולטראסאונד. בממו לא ראו כלום. באולטראסאונד ראו גוש אחד. לי כבר היה ברור במה מדובר". לאחר מכן נשלחה לבדיקת ביופסיה. יום אחרי הרופא התקשר וזימן אותנו אליו כדי לבשר לנו שאכן מדובר בסרטן. באותו מעמד נקבע לנאוה מועד לניתוח ובמקביל היא נשלחה לבדיקות נוספות שמטרתן לקבל תמונה מלאה יותר של המצב. בשלב הזה נאוה נחלשה מאוד. את התחושות שלה בזמן הזה היא מתארת במילה אחת: אבל. חוסר הוודאות הקשה עליה מאוד. אימא התגייסה לסייע בצדדים הטכניים והמנטליים תוך שהיא משמשת דוגמא חיה לכך שזהו לא סוף העולם וניתן להחלים.

כאשר החלו להגיע תוצאות הבדיקות והתברר שמדובר בשני גידולים מקומיים החלה נאוה להתאושש. גם הניתוח שנקבע לה נתן לה תחושה טובה. "רציתי שזה יצא החוצה". כשבועיים וחצי לאחר הגילוי נאוה כבר היתה בחדר ניתוח.

לאחר הניתוח נשלח הגוש לבדיקה פתולוגית. בלוטה שהוצאה מבית השחי נמצאה נגועה במידה שאינה חד משמעית. בשל העובדה שנאוה חולה גם בקרון (מחלת מעיים) קיימת הסתייגות מסויימת מלתת לה טיפול כימותרפי. לכן נשלח הממצא לבדיקה מדוייקת יותר שתוצאותיה יקבעו האם עליה לעבור טיפולים כימותרפיים או שדי יהיה בהקרנות. "אני לא מפחדת מכימו. אם אצטרך לעבור את זה אעבור את זה. מה שמפחיד אותי זה שהמחלה תחזור"

המפגש איתנו, חולות ומחלימות, משמעותי לה מאוד. "הדבר המעודד בסיפור" היא אומרת, "זה הבנות שאני רואה בקבוצה, הפוסטים שכותבים בה, האנרגיות שאני רואה ובפרט מהגרורתיות. זה נותן השראה." כאמור זה מהפגש הראשון שלנו עם נאוה ולמרות זאת הוא מלווה בחיבוקים רבים. אף אחת מאיתנו לא מתפלאת. זוהו היחס בין חברות הקבוצה. זה טבעי לנו ונכון.

חשוב לה לומר כי במקרים של חשד כגון היסטוריה משפחתית וכאשר מדובר בגיל צעיר, כדאי להתעקש על בדיקת MRI . "בגיל צעיר הסמיכות של השד היא כזו שמקשה על בדיקת ממוגרפיה ועל אולטרסאונד לאבחן גידול ולכן במקרים אלו חשוב לבצע MRI".

מחשבה בוראת מציאות

דליה הדר (47) ממודיעין, אם לשלוש בנות, עשתה ממוגרפיה לראשונה בחייה בגיל 45 (10 ימים לפני טיול משפחתי לארה"ב).  זה היה בעקבות שיחת טלפון שגרתית לחלוטין עם גיסתה. לפני שהתייצבה לבדיקה החליטה שהיא יכולה לבדוק את עצמה כמו שהכירורג בודק. כשהיא מיששה את השד היא מיד הרגישה בגוש, ועדיין, לא עלה בדעתה שמדובר בסרטן השד. עם המחשבה שמדובר בשום דבר היא קבעה תור לגניקולוג לחמישה ימים מאוחר יותר. רק כשהגיע לגניקולוג הוא אמר לה שעליה ללכת לכירורג שד. אז היא קבעה תור לגניקולוג ליומיים מאוחר יותר.

"איכשהו הקדמתי את הבדיקה ליום שישי. כאשר הכירורג ראה אותי הרגשתי משהו ממנו. הוא בקושי מישש אותי. הוא אמר 'גברת תתלבשי. יש לך חשד גדול מאוד לסרטן השד'". דליה עשתה מאמץ גדול לבצע את כל הבדיקות עוד לפני הטיול, ומנגד החליטה שלא לספר לאף אחד מבני המשפחה על המצב. ביום ראשון התייצבה בבית חולים לממוגרפיה ואולטראסאונד. התשובות ניתנו לה במקום. מדובר בסרטן השד. היא מצאה רופא שהסכים לעשות לה ביופסיה ערב הטיסה, נבדקה וחזרה הביתה לארוז לטיול. שבועיים שלמים טיילה עם משפחתה מבלי לשתף אותם בחשדות. רק לקראת החזרה כינסה את בעלה ושתי בנותיה גדולות (אז 18 ו- 21) וסיפרה כי קיים סיכוי סביר שיש לה סרטן השד. הבת הגדולה שעמדה לפני טיול של אחרי צבא, החליטה לדחות את הטיול וללוות את אימא בטיפולים.

כשבוע לאחר ששבו לארץ, נכנסה דליה לחדר ניתוח. סיבוך מסויים בניתוח העמיד את דליה בסכנת חיים מיידית ומיד לאחר סיומו היא נכנסה שוב לחדר ניתוח. לאחר שלושה ימי התאוששות דליה חזרה לעבוד ובמקביל המתינה לתוצאות הניתוח, שהראו כי היו גם בלוטות הלימפה היו נגועות והוברר לה שהיא תצטרך טיפול כימותרפי. המחשבה על אובדן השיער הקשתה עליה מאוד והיא הזמינה פאה בהשקעה של חמשת אלפים שקלים. לקראת הטיפול השני הלכה לפאנית, גילחה את שערותיה ויצאה משם כשהיא חובשת את הפאה החדשה. אבל עוד באותו יום נפרדה מהפאה. "מהר מאוד קיבלתי את עצמי עם הקרחת. אני מאמינה שאם אדם מרגיש טוב עם איך שהוא נראה אז גם הסביבה תקבל את המראה שלו".

דליה, שלמדה מספר קורסים על רצון ויצירה שעיקרם הוא שמחשבה בוראת מציאות החליטה שבאפשרותה לקבוע כיצד תעבור עליה תקופת הטיפולים. היא החליטה לשמור על שגרת עבודה והצליחה לתפקד בצורה מלאה במשך כל התקופה. לפני שנתיים בדיוק דליה סיימה את התהליך. מאז היא נקייה מתאים סרטניים. שגרת החיים של אחרי המחלה מלווה בטיפול תרופתי מונע ובבדיקות מעקב מעת לעת. "בדיעבד", היא אומרת, "אני יודעת שזימנתי לעצמי את הסרטן. הייתי צריכה ללמוד לאהוב את עצמי עד הסוף. לעשות מה שאני אוהבת. להפסיק לרצות אחרים".

בימים אלו מתכננת דליה שינוי תעסוקתי ומתכוננת ללמוד משהו שקשור לטיפול באנשים. במקביל היא פעילה מרכזית בקבוצת "גמאני". אף שהחלימה, היא אינה שמה את הסרטן לגמרי מאחוריה. "אני לא חיה בפחד אבל אני יודעת שזה עלול לחזור. אני נשארת בקבוצה גם כי הקבוצה היא חלק משמעותי מחיי, יש לי שם חברות קרובות מאוד; וגם משום שאני אוהבת לתרום לקבוצה. יש בנות שהגישה שלי מחזקת אותן ונותנת פתח לאופטימיות עבורן".  יחד עם זאת דליה מצביעה על קושי מסויים שנובע ממעורבות ארוכת טווח בקבוצה: "זה לא פשוט לחוות אחת לחודש פרידה מחברה" היא אומרת "אבל למדתי להתיידד עם המוות. אני מאמינה שלכל אדם יש יעוד שכאשר הוא משלים אותו הוא הולך. זה קשה להפרד מחברות אבל אני לא עצובה. הן נשארות חלק ממני גם אחרי לכתן".

אופטימית חסרת תקנה

מיכל מלמד כהן (41), אם לשלושה ילדים, גילתה את הסרטן לפני 6 שנים. למרות ערנותה הרבה לגוף שלה היא גילתה אותו כשכבר היה גרורתי."אני האחוז אחד שבו בעצם אין גוש בשד אלא תאים בודדים שלא ניתן לגלות אותם לפני שהם שולחים גרורות למקום אחר". הסימפטום שהרגישה היה נפיחות וכאב בבית השחי. הרופא הראשון שפגשה התייחס לכאב ואמר שיש בו מסר מרגיע משום שסרטן לא כואב ובכל זאת שלח אותה לעשות ממוגרפיה. בממוגרפיה לא ראו כלום אך לאחר ברור עם מיכל מדוע למעשה הגיעה לבדיקה, העבירו אותה לבדיקת אולטרסאונד. באולטרסאונד נראתה נפיחות משמעותית מאוד בבית השחי ויומיים אחר כך נשלחה מיכל לביופסיה.

מיכל, שמתמודדת עם מחלת האסתמה מילדות, לא שאלה לרגע מדוע חלתה בסרטן. הסרטן אמנם הפתיע אותה אך היא לרגע לא עסקה בשאלה 'מדוע'. תוצאות הבדיקות הראו שמדובר בסרטן שד גרורתי ומיכל בחרה את הרופאה האונקולוגית שלה על פי הגישה: "בזמן שרופאה אחת הבהירה לי שבסרט שלי לא מנצחים, היתה רופאה אחרת שנענתה למשאלתי ואמרה לי 'בואי ננצח'. זו הרופאה שבה בחרתי".

כעבור זמן, הבחירה הזו הוכיחה את עצמה: "יום אחד נכנסתי לאינטרנט וראיתי שאלה של גבר שאשתו נמצאת במצב זהה לשלי והוא שאל על תוחלת החיים. התשובה היתה שנים בודדות. הבנתי שהסיכוי שלי להגיע לבת המצווה של בתי קלושים. שאלתי את הרופאה שלי על כך והיא ענתה "את עוד תזמיני אותי לחתונה של נכדים שלך". ההסבר שניתן היה כי כרגע המצב טוב ואיש אינו יודע מה עתיד לקרות ולכן יש לחיות טוב, לקוות ולהאמין שיהיה טוב. "הידיעה שמלכתחילה אובחנתי בשלב 4 ושלעולם לא אוכל לומר שהחלמתי מהסרטן היא קשה ויחד עם זאת אני מייחלת לנס ונאחזת באמונה שהוא יבוא."

מאז ועד היום מיכל מטופלת בטיפול אונקולוגי, אם באשפוז יום, אם בכדורים ואם בהקרנות. המטרה היא לשמר את המצב, להרדים את הגרורה. בכל פעם שישנה החמרה משנים את פרוטוקול הטיפול. טיפול שמוצא לא ינתן שנית משום שהגוף לא יגיב לו שנית באותו מידה של יעילות.

במהלך המחלה עשתה מיכל הסבה מעיסוקה ביהלומנות לאימון. היא מתמחה באימון להתמודדות עם משברים ומקצה חלק מזמנה לעבודה עם חולים. גם היא פעילה מרכזית מאוד ב"גמאני": "חשוב לי הקשר האישי עם הבנות ולכן אני פעילה בעיקר בתחום של ארגון מפגשים מחוץ לפייסבוק. העשיה הזו היא זכות מבחינתי. "כשאני שואלת אותה על החיבור בין גרורתיות ללא גרורתיות היא עונה שאין הבדל מהותי. בסך הכל אצל כולן קיימת אותה חרדה.

"לכל אורך הדרך, היא אומרת, "הערנות שלי הוכיחה את עצמה. תמיד ידעתי מה קורה בגוף שלי לפני שהגיע מועד הבדיקות". ולכן, למרות שהיא האחוז האחד שלא מתאפשר בו גילוי מוקדם, היא מדגישה כמה ערנות לגוף היא חשובה.

כשאני שואלת את מיכל על איכות החיים שלה היא עונה "באופן לא מאפיין דווקא ההקרנות היו לי קשות יותר מהכימו. אני גם יכולה לומר שהסבל שנגרם לחולה אסתמה, התחושה שאין חמצן, היא קשה יותר מכל טיפול כימי שחוויתי. מהבחינה הזו האסתמה קשה מהסרטן. היו לי תקופות יותר טובות ותקופות פחות טובות אבל בסך הכל למדתי לחיות טוב עם הכאבים שהכימו השאיר".

הגישה החיובית של מיכל מקרינה ממנה אל הסובבים אותה. "גם אם לפעמים יש קנאה בכאלו שהחלימו", היא אומרת, "אני את השק שלי לא מחליפה. מעדיפה להשאר עם השק שלי ולקוות לחיות טוב".

תמיכה בפייסבוק

"גמאני– גם אני חליתי בסרטן השד" היא קבוצת פייסבוק המונה מעל 700 חברות שחלו בסרטן השד. בקבוצה נפגשות הנשים באופן וירטואלי, מתייעצות, צוחקות, תומכות ונתמכות. הקבוצה מקיימת מפגשים גם מחוץ לכותלי הפייסבוק ומהווה קבוצת תמיכה עבור החברות בה. הצטרפות לקבוצה מצריכה אישור של אחת ממנהלותיה, והכתוב בקיר אינו גלוי לגולשים שאינם חברים בקבוצה.