כאשר ישבתי מול משה אופיר, וגם לאחר מכן, נותרה בי תהייה אחת לא פתורה – איך יכול להיות שאין באיש הזה כעס? לפני שש וחצי שנים הובילה שורת מחדלים (ראו מסגרת) למותה של אשתו, ד"ר גלית סעדה-אופיר, זמן קצר לאחר שילדה את תאומיה בניתוח קיסרי.
לאחר חקירת האירוע קבעה ועדה של משרד הבריאות כי בבית החולים הדסה עין כרם התרחשה רשלנות חמורה והמליץ על נקיטת צעדים משמעתיים נגד כמה בעלי תפקידים בבית החולים. ועדיין, משה אופיר לא כועס. "אף פעם לא היה בי כעס עליהם", הוא מספר, "אם היו עושים בזדון אז הייתי יכול לכעוס. יש פה שרשרת של אנשים בביה"ח שאני יכול לכעוס עליהם, אבל מה זה יעזור? נניח שהם היו נענשים, זה יחזיר אותה לחיים? הדבר היחיד שעניין אותי מהרגע שגלית נפטרה היה לגדל את הילדים, לא לכעוס".
שורדים את זה
מזה שש וחצי שנים שמשה אופיר (בן 42) מגדל לבד את שלושת ילדיו – זוהר בן השמונה והתאומים אוהד ואלמוג, בני שש וחצי, שיעלו בשנת הלימודים הבאה לכיתה א'. "היום הם כבר יותר גדולים אז ההתמודדות יותר קלה. כשהם היו קטנים, טכנית היה מאוד קשה. היום פחות, אבל ההתמודדות היא אותה התמודדות – לגדל לבד את שלושתם. אימא שלי עברה לגור אתי והיא עוזרת לי מהיום בו גלית נפטרה. עזרה מעולם העזרה. שורדים את זה".
עזרה נוספת קיבל משה במקום עבודתו בעיריית ירושלים. "יכולתי להמשיך להחזיק בעבודה שלי כי המנהלת שלי היא אדם מדהים. מההתחלה היא אמרה לי: "תבוא, תלך, מתי שאתה רוצה. העיקר שתמשיך לעבוד". תמיד אמרתי לה: "ברגע שהילדים צריכים אותי, אני לא פה". תמיד הגנו עלי שם. הם היו אתי מההתחלה, ליוו אותי בלוויה ובשבעה ותמיד היו שם. אני גם עובד בחטיבה לקידום נוער, אז אלו שעות הוראה ויכול לחזור הביתה מוקדם יחסית".
המקרה הטראגי של משפחת אופיר פורסם בהרחבה בכלי התקשורת באותה תקופה, ומשה מספר כי הופתע מתשומת הלב הממושכת שקיבל: "לא חשבתי בהתחלה שהסיפור שלנו יחזיק את תשומת הלב בתקשורת ובציבור כל כך הרבה זמן. חשבתי שתוך כמה ימים ימשיכו הלאה לסיפור הבא. אני זוכר שאיילה חסון הייתה מתקשרת אלי בכל חמישי. אחר כך כמה עיתונאים גם כעסו עלי לאחר שחתמנו על ההסכם עם הדסה. בתחושה שלהם החשיפה הרבה שהם נתנו לסיפור, סייעה גם לכך שהגענו להסכם עם בית החולים והם כעסו שהפסקתי להתראיין בנושא. גם בציבור מאוד הפתיעה אותי תשומת הלב וההתגייסות. הייתה אישה מאוד מבוגרת, שחגגה יום הולדת תשעים וביקשה מהאורחים שבמקום להביא מתנות יביאו כסף מזומן. את הכסף הזה, 5,000 שקל, היא תרמה לי. והיא לא הכירה אותי בכלל. אני זוכר שהייתי בשוק. כשהילדים עוד היו בבית החולים, לפני שהשתחררו וחזרנו הביתה, הייתי מוצא ליד העריסות שלהם פתקים שאנשים השאירו בשבילי, בובות קטנות וכל מיני דברים. כנראה שנגע באנשים הסיפור של גלית והאישיות שלה וגם הצורה בה אני התנהלתי בהתחלה".
"איפה האימא"
הסטטוס המשפחתי של משה וילדיו, מושך תשומת לב עד היום במודיעין ההומוגנית ברובה. "בסביבה שלנו תמיד מאוד תמכו, מאוד הבינו אותנו. בבית הספר הרבה פעמים מופתעים לגלות שלמשל ברשימות הקשר, השורה של פרטי האם נותרת ריקה. יש את האנשים שמכירים את הסיפור ובמקרים אחרים שצריך להפגיש את הילדים עם החברים שלהם, אז זה בדרך כלל נעשה מול האימהות. אלו שבוער להן שואלות איפה האימא, אבל הרוב יודעים, הסיפור די מפורסם. אצל גברים, העובדה שאני מגדל את שלושתם לבד, מעוררת תגובה של "וואו". אצל הנשים זה מעורר איזה חוש נשי וחלק בוכות. הן נכנסות לאיזה מוד אימהי ומאוד מתרגשות. יש רגעים שזה מרגיש מוזר, למשל כשאני יושב באסיפת הורים עם שלושים אימהות בכיתה ואני הגבר היחיד. הורות עדיין היא ברובה טריטוריה נשית ולא רואים הרבה אבות באירועים של הגנים ובתי הספר. אם הייתי צריך להביא עוגה לגן אז למדתי לאפות, או להכין חלה או ללכת איתם לקנות בגדים".
בכלל, משה אופיר משדר גישה של "זה מה שיש", גישה אותה העביר גם לילדיו. "להם זה לא מוזר שאין אימא, כי הם נולדו לתוך זה. ניסיתי שלא לעשות מזה עניין, שלא ירגישו את החוסר. אין חוסר ממשהו שאתה לא מכיר בכלל. זה לא כמו אדם רואה שמתעוור בגיל ארבעים ואז מרגיש את החוסר. אין להם תחושת מחסור. הם רואים משפחות אחרות בגן ובבית הספר, ומנסים למקם את עצמם ומבינים שאנחנו לא כמו האחרים. זה מוזר להם, אבל הם נולדו לתוך המציאות הזאת. אף פעם לא מרחתי אותם בסיפורים, הייתי מאוד גלוי איתם. אימא מתה והיא לא תחזור, והם גם תמיד אומרים את זה בחוץ מאוד בגלוי. אני זוכר כמה הגננת שלו זוהר הייתה מופתעת לשמוע את הצורה בה הוא סיפר את זה לחברים שלו".
"הם לבושים יפה"
למשה אופיר אין משפחה גדולה ואת מירב הסיוע קיבל כאמור מאימו. משפחתה של גלית לא הייתה בתמונה בצורה דומה. "שם יש איזו נקודה לא ברורה", הוא מספר, "ברגע שהיא נפטרה הם מאוד ביקשו שנקבור אותה במקום מגוריהם באשקלון. באותה תקופה לא הייתי לגמרי שפוי, אז חשבתי שמה אכפת לי. היום זה נראה לי נכון, כאילו היא חזרה הביתה למקום בו גדלה. אחר כך לא היה להם צורך לבוא לבקר אותנו, אולי כי היא קבורה לידם ואולי כי הם משפחה מסורתית מהסוג שבו לא נהוג שההורים באים אל הילדים, שזה עובד להיפך. אני בא אליהם עם הילדים בעיקר בחגים. בהתחלה היה קשר הדוק יותר עם האחים שלה, בעיקר אחד מהם, היום פחות. היה להם מאוד קשה, מאוד פתאומי. הם לא ידעו איך להתמודד עם המציאות החדשה וגם מאוד סמכו עלי עם הילדים. הרבה פעמים אני מגיע אליהם עם הילדים והם מופתעים שהבנים לבושים יפה. זה בא מתפיסה מסורתית שהגבר בדרך כלל הוא לא זה שמגדל".
בריאיון למגזין "את" לפני ארבע שנים, סיפר משה על הניסיונות להמשיך הלאה גם מהבחינה הזוגית: "כשזה עובר לקטע הרומנטי אני לא שווה להן כלום. הן לא רוצות אמא. הן רוצות אבא. אני אמא והן לא רוצות אמא. הן רוצות אחד שהוא פנוי, שהוא אבא, שהוא גרוש. אף אחת לא רוצה לצאת עם מישהו שהוא 'נעול'. אני נעול. יש לי ילדים. בהתחלה דווקא חשבתי שכשאני אצא, אני אהיה מאוד אטרקטיבי. כי הייתי בזוגיות, אני לא איזה גרוש שזרק את אשתו. אני אוהב ילדים, אני אדם מאוד זוגי. והופתעתי. הופתעתי מרמת השוביניזם שיכולה להיות אצל נשים. אם היא אמא חד הורית, היא אמורה להבין אותי כאבא חד הורי, והיא לא. היא לא רוצה להבין אותי. היא לא רוצה מישהו כמוה. היא רוצה מישהו פנוי, שאמר שלום למשפחה הקודמת שלו, שממשיך הלאה".
למרבה השמחה, לבסוף מצא משה את יוצאת הדופן. "אני בזוגיות כבר שלוש שנים. נשים נרתעו, גם מזה שיש לי שלושה ילדים וגם שאמי עברה לגור אתי. בסוף הגיעה מישהו שלא נרתעה. אנחנו עדיין לא גרים יחד כך שזה לא לגמרי מושלם, אבל זה בדרך לשם".
איך הילדים מגיבים אליה?
"מבחינתם זה רענון מאוד נחמד, הם מאוד אוהבים אותה והתחברו אליה. יש בה משהו שמבחינתם הוא טריטוריה לא מוכרת".
יש בך געגוע לגלית?
"ראיתי שכל אחד שמתאלמן מתמודד עם זה בדרך שלו, זה מאוד אינדיבידואלי. לי זה הגיע בבום שניתק אותי ברגע אחד מהחיים לפני ומגלית. הכל נקטע. כאילו זה סרט והבמאי עושה כמה סצינות ובבת אחת חותך ופה זה נגמר. "אני לא אשכח את היום ההוא בו נכנסים הרופאים, אומרים לי שהיא נפטרה וזהו. מאותו רגע כל מה שחשבתי עליו היה איך אני הולך לגדל שלושה ילדים לבד. לא חשבתי עליה, לא על השנים יחד, רק איך אגדל אותם ומאותו רגע הכל סביבם. היום אזכר בה רק אם אראה תמונה ואתחיל לחשוב על זה. אין תמונות שלה תלויות בבית. עברנו לבית הזה לפני שלוש שנים, כך שאין פה זיכרונות או חפצים משותפים. מה הילדים יודעים עליה? כן חשוב שיידעו מי הייתה וביום של האזכרה אני מראה להם תמונות וסרט וידאו שיש לי במחשב".
גלית סעדה-אופיר
ד"ר גלית סעדה-אופיר נולדה בשנת 1971 באשקלון. בתחילת שנות התשעים היא החלה את לימודיה במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. העיסוק בשאלת הזהות המזרחית ומשמעותה בחייה של גלית עצמה, לא נעצר בשערי האוניברסיטה. במהלך כל לימודיה ואחריהם הייתה סעדה-אופיר פעילה מאוד בארגונים מזרחים ופמינסטים רבים כגון "אייסף", ארגון "אחותי", ארגון "ממזרח שמש" ועוד. בעבודת התיזה שלה ובחלק ממאמריה בהמשך, היא התמקדה ב"מוזיקה המזרחית" תוך התמקדות בסצינה המוסיקלית שרחשה בשדרות ובחינת היחסים בינה לבין לאומיות, אתניות ומוזיקת פופ "ישראלית". במאמר שפרסמה מתארת גלית בהרחבה את המפגש האינטנסיבי בין נערי שדרות לבין בני הקיבוצים בסביבה, שסבב במידה רבה סביב מוסיקה, ואת ההשפעה שהייתה למפגש הזה על התפתחות סצנה מוסיקלית ענפה ומובחנת בעיר שדרות עצמה.
בעבודת הדוקטורט בחנה סעדה אופיר את הזירה הסטודנטיאלית כחברה אזרחית תוך שימוש בכלים תיאורטיים מורכבים בחשיפת המוסדות המרכיבים אותה ואת יחסי הכוחות המפעילים אותה. היא הראתה כי החברה האזרחית אינה אידיאל דמוקרטי של מחשבה פוליטית אלא זירת התגוששות בין עמדות שונות ומנגנונים של כלכלה פוליטית. הדוקטורט, אשר הושלם ב2006, יצא לאור גם כספר לאחר מותה. בשנת 2007, קיבלה סעדה אופיר מלגת פוסט-דוקטורט לשנה באוניברסיטת טורונטו שבקנדה, ממנה היא שבה קצת לפני פטירתה, כאשר היא הייתה פוסט-דוקטורנטית בחוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה
המחדל
ב-10 בדצמבר שנת 2008 ילדה ד"ר גלית סעדה-אופיר בניתוח קיסרי את התאומים אהד ואלמוג. שעות לאחר מכן היא מתה בחדרה בבית החולים. ועדת בדיקה של משרד הבריאות שחקרה את המקרה קבעה כי רשלנותם של שני רופאים ואחות שהיו במשמרת באותו לילה, היא שגרמה למותה של סעדה-אופיר שהתלוננה לאורך שעות רבות על כאבים. במקום להזעיק רופא שיאבחן את מצבה, הצוות נתן למנוחה עוד משככי כאבים, מה שהוביל בסופו של דבר למותה הטראגי.
ד"ר גלית סעדה-אופיר (37), מרצה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית הגיעה לחדר הלידה בבית החולים הדסה עין כרם במועד שנקבע מראש. סעדה-אופיר הייתה אמורה ללדת תאומים, ומחשש לסיבוך הייתה אמורה לעבור ניתוח קיסרי. הוועדה העלתה שורה ארוכה של כשלים וליקויים חמורים בתפקוד הרופאים האחות ובית החולים שקדמו למוות: סעדה-אופיר עברה בשעות אחר הצהריים ניתוח קיסרי שבמהלכו חולצו ממנה שני עוברים. כשעתיים לאחר הניתוח היא שוחררה מיחידת ההתאוששות למחלקת היולדות, ושם החלה להתלונן שוב ושוב על כאבים קשים . במשך הערב התגלו אצלה גם לחץ דם נמוך ודופק גבוה. עם זאת, היא טופלה רק על ידי תרופות משככות כאבים והרופאים לא ביקשו שיערכו לה בדיקות נוספות לאיתור מקור הכאבים, ולא ביקשו שיעדכנו אותם במצבה. בשעה 08:00 התגלתה סעדה-אופיר כשהיא מתה במיטתה.
""כשקראתי אתמול לראשונה את הדו"ח, התמונות חזרו אלי. הם פשוט הרגו אותה. אני קורא את הדו"ח ואומר לעצמי: 'לגלית לא היה סיכוי לחיות'", אמר משה לכלי התקשורת לאחר פרסום דוח הוועדה. "במקום לטפל בדימום האכילו אותה במשככי כאבים. אני כבר לא יודע על מי לכעוס. על בית-חולים הדסה, על הרופא הבכיר שלא הגיע לבדוק אותה, על האחות שלא הייתה מספיק ערנית. על אלוהים שלקח לי את האמא של הילדים שלי. אתה קורא את הדו"ח ולא מאמין שזה קורה בבית-חולים מכובד, גדול, שיש לו שם. זה פשוט ביזיון".
בכתב התביעה שהגיש משה אופיר נגד בית החולים, אשר הסתיים בהסכם פשרה שפרטיו נתונים תחת סעיף סודיות, נכתב כי בנתיחה שלאחר המוות התברר שבשעות הלילה דיממה גלית אל מותה. בחלל הבטן נמצאה כמות עצומה של למעלה מארבעה ליטרים דם ונמצא פצע בדופן הרחם, סמוך לקצה החתך שבוצע בניתוח. "מהרגע שהסתיים הניתוח היולדת דיממה מפצע פתוח בדופן הרחם במשך כ-16 שעות, כמעט את כל כמות הדם שהיתה בעורקיה", קובע מומחה למיילדות וגניקולוגיה שעיין בדו"ח הנתיחה. המומחה ציין כי חוסר איבחון של החתך שנוצר ותפירת הבטן ללא טיפול בו "אינו תואם רמה סבירה של מיומנות כירורגית. לאורך הטיפול בגלית התגלו סימנים קליניים מובהקים שחייבו לבצע פעולות נוספות לאיבחון מצבה. הפסקת מעקב רפואי אחרי מצבה של גלית מחצות ועד למותה הוא "חריג ובלתי סביר".
(צילום אינגריד מולר)
