אנחנו נוטים לכנות את החיילים "הילדים שלנו". מעין הורות משותפת שבמציאות הישראלית היא מתבקשת, אבל לכל חייל יש הורים אמיתיים, פרטיים, אלה שהולידו וגידלו אותו. אלה שהוא היה הילד שלהם הרבה לפני שהפך להיות ילד של כולנו. כולנו דואגים וחרדים לגורלם, אבל הם אלו שלא מצליחים לישון בלילה. שכל דפיקה בדלת, כל צליל הודעה וכל שיחה נכנסת מקפיצים אותם.

בני מרגליות, אחד המאמנים הוותיקים בתחום, לשעבר יועץ ארגוני בצה"ל ותושב מודיעין, הבין שהאדמה רועדת כשעוד ועוד הורים המתאמנים אצלו חלקו איתו חרדות ותחושות קשות המלוות אותם מאז החל המבצע הנוכחי. ככל שהצטברו הפניות הבין גם שזה הזמן לעשות מעשה. "כשמפגש אחר מפגש עבר בחרדה, בתחושת חוסר אונים ובחוויות חוזרות ונשנות של בדידות מצד הורים לחיילים שמשרתים בעזה. הבנתי שיש כאן תופעה שמחייבת התייחסות. פניתי למרכז הרב תחומי במודיעין והצעתי שנקים קבוצה להורים שבניהם משרתים בחזית. לשמחתי, הם נענו בשמחה רבה. מיד אחר כך פרסמתי הודעה לרשימת התפוצה שלי ובדף הפייסבוק שלי. אני אמנם מתמקד באימון פרטני, אבל במקרה הזה הזמנתי הורים לחיילים לקבוצה במטרה לאפשר את החיבור הזה להורים שעוברים חוויה דומה ויחדיו להקל על ההתמודדות."

לפרוק את המתח

בעקבות ההזמנה התגבשה קבוצה שמנתה עשרה הורים לחיילים שמשרתים כולם בעזה במסגרת המבצע. הקבוצה הספיקה להיפגש פעמיים, כשאז נכנסה לתוקף הפסקת האש. כעת משנראה שהפסקת האש היא היסטוריה, נשקלת האפשרות לחדש את המפגשים.

רוני ומיכל, תושבי גבעתיים, הם הורים לחייל המשרת ברצועה. מיכל עברה אצל בני קורס אימון אישי בעבר, ומיד כשקיבלה את ההודעה על הקבוצה הבינה שזה המקום עבורה. רוני: "התחושה הייתה, וזה דבר שהבנו יותר מאוחר גם בקבוצה, שאנחנו אמנם מצליחים לבצע ונטילציה בבית, בינינו, אבל המתח נשאר בתוך הבית. בקבוצה הבנו שמטבע הדברים המתח יוצא בעיקר מכיוון האישה אל הבעל והבעל  לוקח על עצמו את תפקיד המרגיע, מתוך כך שהחוויות שהוא עבר בצבא דומות יותר לאלו של הבן והוא יכול להסביר אותן."

מה התחושות שליוו אותך לאורך המבצע עד שהגעת לקבוצה?

מיכל: "התחושות נוראיות. אלו תחושות של אבדן שליטה טוטאלית. יש גם השפעות פיזיות של כאבים, כתפיים תפוסות, כאבי ראש. הדבר הכי קשה הוא התחושה של חוסר היגיון שמשתלט. כשבתקשורת הודיעו על נפגעים באזור שבו ידעתי שהבן שלי נמצא הרגשתי לחץ והיסטריה נוראיים. רוני הרגיע אותי והסביר לי שאם הייתה הודעה בתקשורת זה אומר שהמשפחות כבר יודעות והעובדה שלנו לא הודיעו כלום אומרת שהוא בסדר, אבל זה לא עזר.

היה גם עניין המסרונים שהגיעו בימים הראשונים למבצע. אנשים לא מבינים שכשהם שולחים הודעה כזו שעוברת בתפוצה רחבה, הם עושים לכאורה פעולה קטנה אבל התוכן של המסר הזה יכול לגרום למשפחות שלמות לתחושות איומות ולחרדות."

גם גלית, תושבת מודיעין, אם לחייל המשרת ברצועה, השתתפה במפגשי הקבוצה. "אני אדם מאמין, וב"ה שהאמונה בה' מחזקת" היא  אומרת "יחד עם זאת, המתח היה ארוך והיו רגעים שבהם חשתי שאני לא מצליחה להפחית את רמות החרדה שהרגשתי."

הכמיהה לאות חיים

"כששלושת הילדים נחטפו והחל מבצע שובו בנים השינוי בפעילות לא היה מהותי עדיין. זוהי פעילות די דומה למה שעשו לפני כן. זה היה מפחיד, ועדיין כשהחל מבצע צוק איתן התחושה שלי הייתה שהלוואי שהיו ממשיכים בפעילות הקודמת" מספרת מיכל "פתאום פעילות בקלנדיה או באיו"ש נראתה לי כמו משחק ילדים ביחס למה שהם עושים עכשיו."

אצל גלית שמכירה באופן אישי את אחת מהמשפחות, המתח והדאגה התחילו אז "כשהבן שלנו חיפש את הנערים עם הפלוגה שלו, הוא ואנחנו הרגשנו שהוא ממש בשליחות. והמתח נמשך נרגע מעט וכעת שוב התחדש. דיברתי עם האימא במהלך התקופה הזו ואמרתי לה שהן עצומות וגדולות מהחיים. לא הבנתי מאיפה היו להן את הכוחות לחזק את ראש הממשלה, את שר הביטחון ואת המדינה כולה בתעצומות הנפש האדירות האלה. התחושות האלה יצרו אצלי את ההבנה שאני צריכה להתחזק בעצמי, כי עם כל מה שאני עוברת יש מי שעובר דברים קשים יותר ובכל זאת מצליח להיות חזק בתוך כל זה."

במפגש הראשון שלהם כקבוצה, ההיכרות נערכה דרך הצגת הילדים וחווית ההורות בימים אלו. בהמשך כל הורה שיתף בתחושות ובהתמודדויות הפרטיות שלו, ובמה הוא מעוניין להסתייע ולקבל עזרה. אחד הנושאים שחזרו ונשנו הוא הכמיהה לאות חיים מהילדים והדילמה כיצד לערוך את שיחת הטלפון עמם ברגע שמתאפשר להם סוף סוף להתקשר.

רוני: "יש עניין של שיחת הטלפון. אנחנו נמצאים כל הזמן בציפייה דרוכה לקבל את האות הזה מהבן. לשמוע את הקול שלו ולשאול אותו מה איתו. גם בקבוצה עצמה כשבאמצע המפגש אחד ההורים קיבל טלפון כולנו מחאנו כפיים מתוך ההבנה הזו. כשהשיחה מגיעה בסופו של דבר הייתה תחושה שהיא מאוד לא מספקת. אנחנו שואלים אותו שאלות, האם אכל, האם ישן, האם הוא בסדר ומקבלים תשובות לקוניות של כן ולא. הצורך שלנו כקבוצה היה להבין איך להוציא מהשיחות האלה יותר." על כך אומר בני מרגליות: "צריך להבין את הפער בין המקום בו אנו ההורים נמצאים. בין הצרכים שלנו לדעת כי שלום הבן טוב, כי אינו בסכנה וכי הוא שומר על עצמו, לבין הצרכים של הבנים שנמצאים במגוון התמודדויות תובעניות ואינטנסיביות מאוד, וממש לא זקוקים בטלפון הקצרצר הזה לבירורים האם הם אכלו ושתו. הרבה יותר חשוב להם החיבוק והחיזוק מהבית. פרגון מעצים שימלא את המצברים שלהם וידיעה כי הוריהם גאים בהם ובעשייתם, בוטחים בהם ומהווים צוק איתן לכל צורך שיעלה  אצלם."

גלית: "אחד הדברים שנאלצנו להתמודד איתם היה חוסר היכולת לתקשר עם הילד והעובדה שכשהוא מתקשר סוף סוף השיחה קצרה מאוד (כדקה) ומרוב דאגה והתרגשות אנחנו לא ממוקדים, מבולבלים ולא יודעים על מה בדיוק כדאי לדבר בשניות הללו." ורוני ממשיך את דבריה: "אחד הדברים שבני הסביר לנו היה שיש לו נקודת מבט שונה משלנו. קודם כל עלינו לזכור שהוא נמצא עכשיו במקום שבו סדרי העדיפויות שלו שונים. לשאלה אם אכל או ישן יש משמעות משנית. הדבר השני היה לזכור שכשהוא מסתכל עלינו, הוא לא רואה אנשים שצריך להרגיע אלא להיפך, הוא רגיל להסתכל עלינו כעל אלה שמרגיעים ושומרים עליו, כך שההרגעה שלנו לא נמצאת בראש מעייניו."

איך הרגשתם בשיחה הראשונה עם הילד לאור הפגישה?

מיכל: "זה היה אחר לגמרי. פתאום הוא נפתח ושיתף הרבה יותר. השיחה הייתה הרבה יותר ארוכה מהשיחות שלפני כן. גם התוכן היה הרבה יותר מפורט. פתאום הוא הרשה לעצמו להיפתח ולספר על התחושות שלו."

בדידות קשה

כל ההורים שהשתתפו במפגש תיארו תחושות קשות של בדידות שאינה נגמרת. למרות שהם מוקפים ברבים אחרים. נוצר קו הפרדה מאוד ברור והם מצאו את עצמם במערכה בה יש שני צדדים מתמודדים: הם מול החרדה האינסופית שמנהלת אותם, את מחשבותיהם וכל רגע ורגע מיומם ולילם.

גלית: "אני חושבת שאחת התחושות המרכזיות שחווינו היא תחושת ההתכנסות. כמובן שהיתה משפחה דואגת ותומכת, חברים בקהילה / בעבודה ושכנים שעודדו והתעניינו אבל זה היה שונה מהשיחה בקבוצה. במהלך התקופה היו ימים שבהם עברו לי מחשבות איומות בראש. פחדים. הרגשתי חולשה. כשהגעתי לקבוצה היכרתי פתאום עוד אנשים שחווים סיטואציות/הרגשות דומות לשלי והיו כאלה שקינאתי בתעצומות הנפש שהם גייסו. זה גרם לי לגייס כוחות  ולהיות חזקה יותר."

רוני: "עוד דבר שהמפגש הזה עזר לנו להבין הוא היחסיות של החרדה. הבן שלנו הוא תותחן שמשרת על גבול הרצועה. פתאום נחשפנו לסיפורים של הורים  שהילדים שלהם נמצאים בעומק הרצועה, נלחמים בין הבתים או בתוך מנהרות החמאס. זה גורם לנו להבין שיש פרופורציות וגם לחרדה צריך להתייחס בהתאם כשמסתכלים על סיפורים אחרים."

מיכל: "עברו לי מחשבות מוזרות ולא הגיוניות בראש וחששתי להוציא אותן החוצה. אחת התחושות המרכזיות הייתה שלפעמים חשבתי לעצמי שאולי היה עדיף אם הוא היה נפצע באורח קל ואז היה יוצא מהרצועה למקום בטוח. התחושה שלי הייתה נוראית. איזו מין אימא מייחלת שהבן שלה ייפצע? בזכות הקבוצה הבנתי שאני לא לבד בתחושות האלה. אחד המשפטים שבני אמר לי היה שאני מראה תגובות נורמליות מאוד  במצב לא נורמלי."

בני, איך מעבירים להורים שהם כבר אינם יכולים לגונן על ילדיהם?

"אנחנו קוראים לחיילים "ילדים". זה חלק מהעניין הישראלי. ההתמודדות של ההורים קשה מאוד. בדיוק כשילדיהם נמצאים בסכנה  מאוד גדולה, הם מוצאים את עצמם באוזלת יד ובחוסר יכולת לגונן עליהם. וכהורים שמורגלים לגונן על גוזליהם, זה יוצר תחושת תסכול וקושי גדולים מאוד.

 יכול מאוד לסייע אם נזכור כי אמנם הם הילדים שלנו, אבל הם עברו כברת דרך ארוכה מאז היו בגן ונאלצנו לגונן עליהם. כדאי להבחין כי היום הם אנשים בוגרים, ובעצם כחיילים הנמצאים בחזית, מערכת הצרכים שלהם מאיתנו השתנתה. המפקדים, המחלקה והפלוגה מספקים הגנה ובטחון. מאיתנו ההורים הם זקוקים לדברים אחרים".

גלית: "כששוחחתי עם הבן שלי זה נחת עלי. הוא דיבר על החיילים שלו, ממקום של חוזק, אחריות ודאגה לשלומם והבנתי שהוא נמצא היום במקום אחר שמתפקד בעצמו כאדם מבוגר שאחראי על עצמו ועל אחרים וממש מגלה גילויי מנהיגות. בשיחות הוא ניסה לגונן עלי ולהרגיע/ לצנזר מידע. שאל על חברים וביקש טלפונים, ורק אחר כך התברר לי שאלה חברים שלו שנפצעו (אחד מהם קשה והיה בטיפול נמרץ) והוא רצה לברר מה שלומם וביקש ממני ללכת ולבקרם בבתי החולים ולמסור שיגיע אליהם מיד כשיצא מעזה. כמובן שבעלי ואני נסענו. בשיחות מאוחרות יותר הוא וידא איתי שכבר ביקרנו אותם ודרש בשלומם."

מיכל: "אחת הבעיות היא שאנחנו כהורים רגילים לכך שאנחנו יכולים לתרום מניסיוננו תמיד. תמיד יש לנו עצה טובה לתת. במקרה הזה הוא עובר חוויות שהן כאלה שאנחנו לא עברנו ולא מכירים. הניסיון שלנו לא משחק כאן תפקיד."

עקרון הרציפות

לקראת המפגש השני החלו להגיע טפטופי מידע לגבי שיבה צפויה של הבנים הביתה, ועלו חששות רבים מאוד מהיום שאחרי. "עם אילו שריטות וצלקות יצאו הבנים שחוזרים מהתופת, כיצד אנחנו כהורים יכולים לאבחן זאת ומהי העזרה שעלינו להושיט להם וכיצד נדע לעשות זאת".

גלית: "חששתי מטראומה, מהלם קרב. התפללתי שיחזור שלם בגופו ובנפשו. בשלב מסוים החלטתי שכשהוא יגיע הביתה לא אלך לישון. רציתי להיות ערה ולבדוק אותו, לראות שהוא ישן טוב. גם עכשיו אני מתפללת."

בני: "החששות והדאגות של ההורים טבעיות מאוד. הפחד שהילדים יחזרו טראומטיים מול אוזלת היד של ההורים הולידה קושי ורעב גדולים מאוד לסיוע. דיברנו על כך שהבנים עברו חוויות אינטנסיביות מאוד ושבאופן טבעי לכל ילד תהיה דרך משלו, לעכל את הדברים, לעבד אותם, ולבחור מה לשתף, את מי לשתף ובאילו אופנים. בעבר היו מטפלים בבעיות של טראומה והלם בעזרת אשפוז וטיפולים על ידי אנשי מקצוע. מזה שנים מבינים בצבא שיש דרך טובה יותר. החייל מטופל היום ביחידה האורגנית שלו. סדר היום שלו נשאר כפי שהיה וחזרתו לכשירות מנטלית, תפקודית וחיילית מתבצעת בהדרגה ובתוך המסגרת המשימתית, חברתית אליה הוא מורגל. וגם אם הביצועים טובים פחות משהיו בעבר, ההבנה היא שהשיקום הטוב ביותר הוא במסגרת הזו. באופן דומה המלצנו כי גם בבית נשמר את השגרות המיטיבות והמוכרות והקרובות ככל האפשר לאלו שהתקיימו לפני המבצע. למשל, למרות שההורה משתוקק לעטוף את בנו ולגונן עליו עתה משחזר מהתופת, אם לבן חשוב ללכת לבקר חברים למשל, "להשלים חומר", לברר מה שלום כל אחד מחבריו, באילו מערכות הוא נטל חלק, ולעדכן מחדש את מרכיבי הזהות וההשתייכות החיוניים כל כך עבורו, חשוב לאפשר את זה. יכול גם מאוד להיות שבקבוצת חבריו ובני גילו, יהיה לו קל יותר להיפתח ולחלוק את שעבר.

גלית: "כשהבן שלי הגיע לחופשה, לאחר חודש וחצי, הוא היה מותש. הוא כמעט נרדם לי עוד בטלפון. כשהגיע הביתה כמעט נרדם ואז הזמינו אותו חברים. הוא נעור מיד והחליט שהוא נוסע.  האינסטינקט הראשוני שלי היה למנוע את זה ולא לאפשר לו. זה נראה היה לי לא טבעי שהוא ייסע עייף כל כך אל מחוץ למודיעין. במחשבה שנייה נזכרתי בדברים של בני והחלטתי  שאני הולכת צעד אחורה ומאפשרת לו את זה."

מיכל: "אני לא מתחברת להומור שחור. כשהבן שלי חזר הוא סיפר לי על לילה אחד שבו הם ישנו וכל כמה דקות התפוצץ לידם פצמ"ר. 100 מטר, 50 מטר, והוא סיפר שבשלב מסוים הם התחילו להתבדח שייפול  פצמ"ר כבר לידם כדי שהם ייפצעו  וזהו יגמר העניין. האינסטינקט הראשוני שלי היה לכעוס ולהתנגד לבדיחה. כשחשבתי על הדברים של בני הבנתי שזו הדרך של הבן שלי לחלוק את חוויית המתח  שלו. הוא הרי לא יבוא ויגיד כי הוא חושש, או מתוח  אז הוא מביע זאת  בדרך אחרת. זה עזר לי לקבל את זה."

איך מגיבים הורים לסיטואציה ההזויה הזו כשהם מבינים שהבן נמצא בסיטואציה מסכנת חיים?

גלית: "זה לא דבר שמבינים מיד. באחד הימים הוא סיפר לי שממש לידו נפל פצמ"ר והוא לא נפגע. התגובה הראשונית שלי הייתה לבקש ממנו לברך הגומל. הוא ענה לי "אימא, זה ככה כל חמש דקות. אני לא אברך עכשיו הגומל." כמובן שכשהוא הגיע הביתה הוא הלך לברך הגומל, אבל הייתי צריכה להבין שעבורו הסיטואציה שלי נשמעה מסוכנת, היא דבר שבשגרה."

רוני: "הייתה הדרגתיות. בהתחלה הפחד היה מפצמ"רים ואז פתאום התגלו מנהרות הטרור, אחר כך התחילו ניסיונות החטיפה. הפחד הלך וגבר."

גלית: "יש בקבוצה אימא שסיפרה שכשהיא חוזרת מהעבודה היא פשוט בורחת מהבית. היא לא רוצה להיות שם כדי שאם יבואו לדפוק אצלה בדלת היא לא תהיה שם כדי לקבל את הבשורה. היא סיפרה שהיא יוצאת מהבית, מסתכלת לאחור לוודא שאף אחד לא הגיעה ופשוט הולכת.

חברה אחרת בקבוצה סיפרה שהיא לא מסוגלת ללכת לבית כנסת בגלל כל השאלות ששואלים אותה. היא הסבירה שהיא מרגישה  שהיא לא מסוגלת להתמודד עם השאלות האלה שמזכירות לה כל הזמן את המצב ומציפות לה את הרגשות"

בני, איזה מסר מרכזי חשוב היה לך להעביר?

"הבנים שלנו זקוקים לידיעה שמה שהם עושים שם הוא חיוני. חשובה להם הידיעה שגאים בהם, שמעריכים את העבודה הקשה שהם עושים שם, שהם באמת משנים משהו. הם מביטים עלינו ודרך מבט עינינו ותגובותינו מפרשים את המציאות. דרך תגובותינו הם מבינים את משמעות שליחותם. מתחזקים ערכית ומנטלית וממלאים את מצבריהם"

מיכל: "התחושה שלי היא שבאמת היה משהו מלכד מאוד במבצע הזה. כולם התגייסו והזדהו. הבן שלי התקשר יום אחד ושאל אותי אם נשארו אצלנו מגבונים לחים כי התחושה שלו היא ששלחו את כולם לעזה, בחבילות לחיילים. התחושה שלהם הייתה שהציבור מחבק אותם. התחושה שלי הייתה שמאוד מוקירים תודה על מה שהם עושים שם."

גלית: "האחדות הזו לא הייתה רק בעורף. הבן שלי סיפר לי בהתלהבות שהיו גם חיילים חילוניים שהתחילו להניח תפילין כל יום וללכת עם ציצית. זה לא בא ממקום של כפייה כי יש אווירה מאוד חזקה של איש באמונתו יחיה, אבל זה משהו שגרם להם לתחושה של אחדות ושותפות. הוא סיפר שבהתחלה החיילים הדתיים הראו להם איך להניח תפילין, ואחר כך הם כבר למדו להניח לבד. חשוב לי לציין שבעזרת בני הצלחנו לסדר לעצמנו את המחשבות ולפעול יותר בביטחון וברוגע, להקשיב ולדבר עם הבנים מתוך מקום של העצמה, הערכה ופרגון על השקעתם והצלחתם במשימה, לפעול כהורים מתוך מקום של אהבה, הקשבה לצרכיהם והעצמתם."

(צילום אינגריד מולר)