בדרך כלל כאשר מדברים על חברי הקהילה הלהט"בית בכלל ועל היציאה מהארון בפרט, מתמקדים בחוויה האישית של אותם הומואים ולסביות צעירים שהצהירו בפומבי על נטייתם המינית. לצד זאת נותר מעט בצד השיח על שותפיהם לאותו רגע ולאותם חששות – ההורים שלהם.

מזה מספר שנים פועלת במודיעין קבוצת "תהל"ה" ("תמיכה להורים לילדים מהקהילה"), אליה אליה מגיעים הורים "טריים" בחוויה וגם ותיקים יותר. את הקבוצה, שמפגשיה מתקיימים מדי חודש, מנהלת אורנה מכטיי, מנחת קבוצות בהכשרתה ואימא בעצמה לבן הומו החי כיום עם בן זוגו.

אורנה – באיזה מצב מגיעים לקבוצה ההורים מיד לאחר היציאה מהארון?

"אני חושבת שהמכנה המשותף לכולם הוא שהם מגיעים עם הרבה תהיות, לאחר שהסדר המשפחתי בעצם הופר. יש כאלה שמגיעים אלינו ממש כמה ימים לאחר ההודעה של הבן/בת וחלקם מגיעים מזועזעים, נבוכים ובנקודת שפל. היציאה של הילד מהארון מערערת מבחינתם כל סדר משפחתי וחברתי. הם מתחילים לבדוק את עצמם: אולי אני לא בסדר? איפה טעיתי? מה זה אומר עלי כהורה? חלקם לוקחים על עצמם אחריות. לכל הורה יש חלום על הילד שלו, על איך שהוא יהיה ואילו חיים הוא ינהל. ברגע היציאה מהארון פתאום הכל מתערער, לחלקם זה מגיע ממש בהפתעה. הם מלאים בחששות לגבי החיים של הילד. איזה חברים יהיו לו? האם החברים שלו מפעם יישארו איתו? האם הוא יוכל להמשיך לגור בדירה עם השותפים שלו? הפחד משתק אותם ויש גם תהיות לגבי החיים שלהם עצמם – האם החברים שלהם ימשיכו להיות חברים גם לאחר שזה יוודע לכולם".

מה קורה להם ברגע שהם מגיעים לקבוצה?

"אני חושבת שקודם כל הם מקבלים פרופורציות. הם מגיעים אלינו ופוגשים הורים שנמצאים בשלב מתקדם יותר בתהליך וגם הורים שכבר עברו את זה וכעת מגיעים כדי לתמוך באחרים. הקבוצה מאוד דיסקרטית. כל מה שנאמר נשאר בקבוצה וזה מאפשר לאנשים לפתוח ולשתף ומשם כבר מגיעים לפרופורציות נכונות יותר לגבי מה שעובר עליהם ולגבי העתיד לבוא".

איזה תהליך הם עוברים במשך הזמן?

"זה עניין מאוד סובייקטיבי. חלקם מגיעים לתקופה של כמה חודשים ואחרים נשארים איתנו כמה שנים. כל אחד עם הקצב שלו. בתוך התהליך יש מטרה קודם כל להבין את הילד ומה בעצם עובר עליו. יש מקרים שבהם הילד יצא מהארון וההורים נכנסים לארון. שם הם עוברים תהליך של שחרור, של הבנה שאין צורך להתחבא. יש גם התמודדות עם אובדן החלום כפי שחלמו אותו במשך שנים ואחר כך בניית ציפיות שמותאמות למציאות. הם חווים אובדן ואז מגלים שהשמיים לא נפלו, החיים ממשיכים. הם מגלים שהילד חזק ומתפקד ומבינים את החשיבות שלהם כהורים תומכים. מבינים עד כמה זה חשוב בתקופה הזאת שלילד יהיו את הפינות החמות והתומכות. הם לומדים לספר לעצמם את הסיפור ואחר כך לא להתבייש בזה מול הסביבה הקרובה".

מהי הדינמיקה בתוך הקבוצה?

"בקבוצה אנחנו מרגיעים ותומכים. זאת לא קבוצה טיפולית אלא קבוצת תמיכה שבדרך כלל מחזקת את עמוד השדרה של כל אחד מהמשתתפים. כל אחד עובר את התהליך שלו, אם זה לבד או עם בן הזוג. הם לומדים לקבל את השונה. גם לי יש ילד מקהילה הלהט"בית ובמהלך השנים למדתי לקבל את השונה בצורה הרבה יותר פתוחה. החברה מלמדת אותנו כבר מגיל צעיר להיות שיפוטיים ובתהליך בקבוצה אתה לומד לוותר על השיפוטיות".

משפחת רוזמן. לא מתחבאים בארון (צילום פרטי)

כמי שמלווה את הקהילה כבר שנים, את מרגישה שהיום יש פתיחות רבה יותר בציבור?

"אני תמיד אומרת לבן שלי שאני מברכת על זה שהוא נולד בתקופה בה אנו חיים. אם היה נולד 20-30 שנים קודם לכן היו מנדים אותו אחרי שיצא מהארון. בדרך כלל לאחים הרבה יותר קל לקבל את הבשורה וחלקם אף ידעו והבינו את זה כבר מזמן ועכשיו זה בכלל לא אישיו עבורם. בהחלט יש היום פתיחות רבה יותר מבעבר, אבל עדיין לא מספיק. ממש לא מספיק. תראה את דברי הרבנים על הקהילה ותבין שכמה שהתקדמנו, הדרך עדיין מאוד ארוכה. הבן שלי נשוי לבן זוגו שהוא חתני לכל דבר והכל בסדר. הנכדים שלי כבר לא יצטרכו קבוצת תמיכה, אבל עדיין יש הורים שמרגישים בושה, שעולמם חרב עליהם".

ואותם הורים מצליחים ללמוד לקבל את הבחירה הזאת של הילדים?

"הם עוברים תהליך אבל בהחלט מצליחים לצאת מזה וללמוד לקבל. שמעתי פעם מאבא אחד שאמר לי ש'הבן שלי נתן לי פטיש בראש'. היום אותו אבא, כשהוא שומע הורים אחרים מתבטאים כך, אומר להם 'לא איבדתם את הפרופורציות?' יש גם הורים שלא מוכנים לקבל את היציאה מהארון. אותם הורים או שלא מגיעים אלינו או שבאים למפגש אחד ואומרים שלא מתאים להם. יש גם הורים שעוברים את התהליך בלי עזרת קבוצת תמיכה. יש לי חבר שעובר התמודדות כזאת והוא כהורה לא יצא מהארון. הוא לא סיפר על זה לאף אחד ונשאר תקוע. הליווי בקבוצה מאוד עוזר, אבל הוא לא חובה.יש היום עם מי לדבר וחבל שהורים יסתגרו בדל"ת אמותיהם ולא יתקדמו. חבל עליהם וחבל על הילדים".

"הפלנו את הילדה מהארון"

מי שחוותה את אותה חוויה, עברה כבר את התהליך וכיום נמצאת בקבוצה בעיקר כדי לתמוך הורים הטריים ועוברת בעצמה קורס הכשרת מנחי קבוצות, היא ענת רוזמן ממודיעין, שבתה שי בת ה-26 יצאה מהארון לפני שש שנים.

"אנחנו קצת יוצאי דופן מכיוון שבעצם אנחנו אלה שבאנו אל הבת ואמרנו לה שהגיע הזמן לצאת מהארון", היא מספרת. "היא היתה יוצאת עם בחורים מהממים ומביאה אותם אלינו הביתה ולנו זה תמיד הרגיש מעט לא טבעי. באיזשהו שלב היא סיפרה איך היא יושבת עם החבר שלה שמלטף אותה בצוואר והיא רק רוצה לקרוא ספר באותו רגע. אז אמרתי לה שדי… היה לי ברור שהיא צריכה לברר עם עצמה. מבחינתנו היה ברור שהיא תעשה את מה שטוב לה, אבל אם היא צריכה שאנחנו נפתח עבורה את הארון אז נעשה את זה. אז פתחנו את הארון והיא בעצם נפלה ממנו. פשוט עפה החוצה אחרי שפתחנו".

ממתי בעצם ידעתם?

"לנו זה היה ברור מגיל מאוד צעיר. אנחנו קצת אחרים ואני לא מבקרת או שופטת הורים שמרגישים שזה נפל עליהם כרעם ביום בהיר. אנחנו כמעט חיכינו לזה. אנחנו גם די מוקפים בהומואים ולסביות במשפחה שלנו משני הצדדים".

אורנה מכטיי. מלווה את ההורים (צילום פרטי)

הידיעה הזאת הפכה את התהליך לקל יותר?

"אני לא אגיד שהיה קל. היה רגע שהיא אמרה לי שהמשאלה של כל גיי היא להיות סטרייט. זאת לא שאלה של קידמה, זה עדיין עניין אחר ויוצא דופן ולנו היה ברור שבכל מקום שאפשר להקל עליה אנחנו נעשה את כל המאמצים. הקבוצות האלו מהוות כר לשיתוף. דווקא אצלי, כששאלו מה בעצם אני עושה כאן, הרגשתי שנכון שאני שם כדי שישמעו גם שהשמיים לא ייפלו. אני עוסקת בתחום החינוך המיוחד ורואה בו אוכלוסיות עם המון התמודדויות וקשיים ואומרת לעצמי שהיא בריאה, היא בזוגיות מדהימה ושמחה וכך יש פרופורציות שאולי לי קל יותר לראות אותן. אני מוצאת את עצמי בקבוצות אלה במקום התומך שמחזיק לאחרים את היד".

החלום ושברו, "למרות שידענו"

אם נוספת המשתתפת בקבוצה, שגם היא ידעה בליבה את הנטייה המינית של בנה כבר מגיל צעיר, היא ש', שבנה בן ה-15 וחצי יצא מהארון רשמית כבר בכיתה ח'.

"אני ידעתי מאז ומתמיד, כמעט מיות לידתו. אמא יודעת וגם הוא ידע. זאת הייתה מין בדיחה פנימית משפחתית, שלוותה גם בהרבה פחדים, דאגות וספקות. כשהוא הלך והתבגר היה לנו ברור שמתישהו זה יגיע. כבר בגיל ארבע הוא אמר לי שמשמעם לו להיות בן. תמיד התחבר עם הבנות. הוא היה במשך שנים ב'זוז במחול' ולגמרי תמיד היה מחובר לצד הנשי שלו. אנחנו אפשרנו לו להיות כך. זה לא היה טאבו בבית. בחטיבת הביניים הוא עבר משבר מאוד גדול עם עצמו ויצא מהארון רשמית בפוסט מאוד יפה בפייסבוק, כמה חודשים אחרי שסיפר לנו. הוא כתב שם על כך שתמיד הרגיש שונה, איך שלא אהב את עצמו ואף פעם לא ידע למה, עד שיצא מהארון. מאז הוא בחוץ, בתמיכתנו המלאה. עכשיו רוב חבריו הם מהקהילה ויש לו מעגל חברתי גדול, למרות שאנחנו מנסים לעודד אותו להיפתח כי יש גם משהו מאוד סגור בקהילה".

מה היו הנקודות שהיו לכם קשות למרות הידיעה המוקדמת?

"זה כמו החלום ושברו, למרות שתמיד ידענו. כשנולד לך ילד אתה שם עליו את כל החלומות, התקוות והשאיפות שלך, שהיית רוצה שכך הוא יהיה. ואז את מגלה שהילד שונה. הוא לא הנורמל, אלא האב-נורמל. לי כאמא יש דאגות גדולות מעצם זה שהוא שייך עכשיו לקבוצת סיכון. הרצח של שירה בנקי במצעד הגאווה בירושלים היה זעזוע מאוד גדול, זה ממש איום קיומי מבחינתי. גם לגבי רווחתו ועתידו, אני לא יודעת מה יהיה בעתיד וכבר עולות שאלות כמו מה יהיה שכהוא יתגייס ואיך יסתדר בצבא. גם היום הוא סופג המון העלבות וקללות. אמנם לא בבית הספר עצמו, אבל בהחלט ברחוב ובאוטובוס. זה מדאיג".

יש הבדל בין ההתמודדות שלך לזאת של בעלך?

"יש למשל את עניין המוחצנות של הבן שלנו. הוא גם מאוד לוחמני היום. לבעלי זה לא פשוט שלבן שלו יש אוסף לקים. יש קונפליקטים אבל אנחנו מביעים את דעתנו והוא בוחר את הבחירות שלו, מה להחצין ומה לא. בעלי הוא אלוף והוא לוקח את זה בצורה כזאת מפני שהשלים עם זה ולמד לקבל. אני אומרת בקבוצה להורים חדשים שמרגישים שחרב עולמם, שהלוואי שאלו יהיו הצרות שיש לנו עם הבן שלנו לכל החיים שלו. אבל לנו גם היו כל כך הרבה שנים להתכונן לזה".

אז למה בעצם הגעת לקבוצה?

"הגעתי לקבוצת תהל"ה מפני שראיתי שיש לי חוסר בכלים להתמודדות. אחרי איזשהו משבר בבית החלטתי שאני צריכה תמיכה מאנשים שחווים את אותה חוויה, ממשפחות שגדל בהן ילד שונה. הקבוצה נותנת מענה מאוד משמעותי. אני רואה תהליכים שאחרים עוברים וזה מדהים. אנשים שהיגוע בפעם הראשונה כשהם אפילו לא מסוגלים לומר את המילה הומו או לסבית, ואחרי שנה הם כבר נמצאים בקבלה".

מפגשי קבוצת תהל"ה מתקיימים  בכל יום שני האחרון של כל חודש בשעה 19:00. הורים ובני משפחה המעוניינים להגיע למפגש, להתרשם ולהצטרף מוזמנים ליצור קשר טלפוני עם אורנה מכטיי – 054-5519599  ובאמצעות המייל    orna.machtei@gmail.com