לכל דבר בחיים יש את הטריגר שהניע לפעולה. כך גם בסיפור של אבי מור (בן 58, נשוי+2, 4 נכדים) ושל קבוצת הרכיבה הלא שגרתית שהקים לפני מספר שנים ועד היום הוא מתפעל אותה במשרה מלאה.
הסיפור של מור והרכיבה על אופניים, החל בשנת 2000 לאחר שתוך שנה נפטרו שני קרובי משפחתו מהתקפי לב בגיל צעיר יחסית. "כשזה קרה מאוד נלחצתי. בן דודי ואחיו, שהיו בני 40 ו-50, נפטרו ואני רצתי ישר לקופת החולים ועשיתי את כל הבדיקות האפשריות. הרופא אמר לי שאני בכושר גופני מצוין, למרות שבכלל לא עסקתי בספורט, אז אמרתי לעצמי שזאת ההזדמנות להתחיל".
באותו היום פנה מור, איש היי טק ונטורופת, אל חנות האופניים ורוכש שלושה זוגות, לו ולשני בניו, ומשם מתחיל הסיפור.
מי בא לרכב?
"אחרי שקניתי אופניים באתי אל הכיתות של ילדיי והחלטתי שאני מרים את הכפפה ומארגן מפגשי רכיבה. הצעתי להורים ולילדים להיפגש מדי שבוע ולרכב יחד, למרות שבקושי ידעתי בכלל לרכב. התחילו להגיע אבות ובנות ואימהות עם הבנים. גרתי אז בחיפה וכל שישי היינו רוכבים יחד 15-20 איש".
שלוש שנים מאוחר יותר מור מתייאש מהנסיעות היומיומיות מחיפה אל מקום עבודתו בלוד, ועוקר יחד עם משפחתו אל כפר האורנים. "כשהגעתי לכאן מצאתי את האתר "גרופי" והקמתי שם קבוצת רוכבים שהפכה במהירות לקבוצה הכי גדולה בארץ עם למעלה מ-500 רוכבים".
כיום, תשע שנים אחרי, פעילות הקבוצה באינטרנט מרוכזת באתר "דבוקה- טבע של רוכבים" ומדי שישי יוצאים למעלה מעשרים רוכבים לטיול אופנים מעט לא שגרתי. לא מדובר בעוד כמה חבר'ה שעושים את אחד הסינגלים המעגליים הנפוצים, אלא בקבוצה מאורגנת להפליא שעולה על אוטובוס שכור ויוצאת לטיול אמיתי בטבע. מטרת הקבוצה היא הרבה מעבר לסתם טיול אופניים או פעילות ספורטיבית.
מהמנכ"ל ועד למאסף
קבוצת "הסיירים 2015" מאורגנת כאמור להפליא. מדי שישי עוד לפני הזריחה, נפגשים המשתתפים בנקודת המפגש, מפרקים את גלגלי האופניים ומעמיסים אותם על האוטובוס אותו הם שוכרים. הם נוסעים צפונה או דרומה, תלוי בעונות השנה, ושם יוצאים למסלול חדש מדי שבוע כאשר מדי שנה הם חורשים את הארץ לאורכה ולרוחבה. בעונות הסתיו והחורף מתמקדים הטיולים בעיקר באזורי המדבר, באביב הם עולים לכרמל, לאזור לירושלים ולמסעות מים אל ים ("אני חושב שאני הראשון שעשה את המסלול מים אל ים באופניים לפני 12 שנים. חשבו שאני מטורף. זה היה טיול הרכיבה האתגרי הראשון שלי"), ובקיץ חברי הקבוצה רוכבים במסלולים הנגישים לנחלים ולמעיינות. "בנוסף, בקיץ אנחנו עושים הרבה רכיבות לילה, כאשר יש לנו פנסים עוצמתיים שמאירים את הדרך כאילו זה יום".
"הכל מסודר אצלנו", מספר מור שהגיע לפגישתנו עם אופניו וכל הציוד הנלווה, "כשהתחילו להצטרף אלינו אנשים רציניים התחלתי לחלק תפקידים. כך יש אצלנו תמיד רכב מלווה וכאשר מטיילים במדבר יש ג'יפ צמוד לקבוצה, יש רוכבים שתפקידם להיות במאסף, מנכ"ל, מתקני אופניים וחובשים. כל אחד יכול להצטרף אלינו. טווח הגילאים הוא מגיל 10 ועד רוכב אחד בן 72. שהוא אגב, הרוכב הכי חזק בקבוצה.."
"אני יושב על כל מסלול לפעמים כמה חודשים, תלוי במורכבות של המסלול, כי להיות אחראי על אנשים זה עד הסוף. אני רוצה להחזיר את כולם הביתה בשלום. אין לנו את הלוקסוס להיפצע. יש לי תוכנה שממפה את כל השבילים האפשריים בכל מסלול ונותנת גרף של המסלולים לפי רמות הקושי. ככה אני מוצא את המסלול השפוי והסולידי. המטרה היא לא לסבול ולא רכיבה אתגרית, שיהיה כיף. אני גם דואג שכל טיול יסתיים בירידה ככה שכולם יחזרו הביתה עם חיוך לכל השבוע. לא מעניין אותי לעשות סינגלים, אני מכיר את כל שבילי ה 4 על 4 בארץ ובתפיסה שלי המטרה היא לצאת לטיול של יום שלם שיש ערך נוסף מאחוריו, בין אם זה מורשת ישראל או סיפורי התנ"ך".
רכיבה עם ערך מוסף
מדי שנה מתלווה לרכיבה פרויקט אחר הנותן מסגרת לפעילות וערך מוסף. השנה הצטרפו חברי הקבוצה לפרויקט הנערך בבית ספר בהוד השרון לזכר חללי אסון המסוקים. "הם רצים משאר יישוב, מקום ההתרסקות, ועד להוד השרון במירוץ שליחים שנמשך שלושה ימים. הצטרפנו לפרויקט ושמנו לנו למטרה לרכב משאר יישוב ועד לאילת במשך 16 מפגשים. התחלנו בספטמבר והחודש נגיע לקו הסיום באילת. במהלך כל מפגש רכיבה הבאנו את הסיפורים האישיים של הנופלים, אם זה באמצעות טיול דרך כל האנדרטאות שהוקמו לזכרם ואם זה במפגשים עם ההורים השכולים שסיפרו על הבנים".
"היה לנו פרויקט קודם לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה, שקראנו לו "חובק ישראל", מתוך מטרה לחבק את ההורים השכולים ולתת להם אפשרות להתבטא ולספר על הבנים ועל ההתמודדות שלהם. ההצלחה הכי גדולה הייתה בסיפור של אימא שכולה שסיפרה שהצליחה להשתקם בזכות הרכיבה. היא מצאה את שמו של בנה באתר האינטרנט שלנו, ובאחד המפגשים היא הגיעה לתל לכיש עם פוסטר של הבן וסיפרה לנו את סיפורה. בסוף המסע הגיעו 50 משפחות שכולות לפגוש אותנו באילת".
"זה נותן במה להורים ולרוכבים, כי זאת רכיבה של נתינה והעצמה. גם רוכבים בשביל הכיף וגם עושים משהו טוב בשביל מישהו אחר".
באתר הקבוצה כתבו על המסע לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה את המילים הבאות: "המסע בשבילי ישראל הינו הרבה יותר מאשר טיול טבע בלבד. זוהי דרך ייחודית למפגש, לדיאלוג ישיר עם עצמך ולעיסוק בשאלות יסוד הנוגעות לחברה הישראלית ולמורשת שלנו על הארץ הזאת וזאת תוך כדי רכיבה משותפת, חשבון נפש כל אחד לעצמו על המכנה המשותף ועל המפריד בינינו, ובעיקר על עתידנו כאן ביחד.
כל אחד מהרוכבים יזמין חייל מרשימת הנופלים למסע איתו , שיספר את סיפור חייו לשאר חברי הקבוצה וע"י כך יצור הזדהות וחיבור, קשר ומחויבות להראות לחייל דרך העיניים שלנו את הארץ שהוא כבר לא יראה".
העוקף למאסף
ההשתתפות בקבוצה פתוחה לכולם אולם תחת חוקי הקבוצה. "אין לנו הרבה חוקים", מספר מור, "אבל כן יש כללים. אנחנו מתחילים את הטיול מוקדם בבוקר ומסיימים לפני כניסת השבת. הרציונל שלנו הוא שמטרת הרכיבה היא הנאה ולא אימון אתגרי. בנוסף, אין לעזוב את הקבוצה במהלך הרכיבה או לעקוף את המוביל. מי שעוקף נשלח לרכב במאסף".
רוכב חדש המצטרף לקבוצה נדרש לעבור תהליך חניכה וליווי בידי רוכבים מנוסים על מנת שיגיע לכושר הרכיבה הרצוי כדי להשתתף בטיולים. בני צמח, בעלי חנות הטבע בשילת, עבר את התהליך ומספר: "הכל התחיל כשאבי, שהוא קונה קבוע בחנות שלי, היה מספר לי כל פעם על הטיולים של הקבוצה עד שהחלטתי לנסות. לא רכבתי לפני ולא הייתי בכושר. הרכיבה הראשונה שלי עם אבי הייתה מרחוב עמק זבולון עד לישפרו סנטר וחזרה. זה בסך הכל 14 קילומטר אבל זה גמר אותי לגמרי. לא האמנתי שאני לא מצליח לעשות את העלייה בדרך חזרה. הייתי צריך ללכת עם האופניים".
"עשיתי לו טיפול בהלם", מספר מור בחיוך, "אם הוא לא נשבר אז שווה לי להשקיע בו. היום הוא עושה מסלולים של 50 קילומטר עם עליות של 600-700 מטר".
"בתהליך החניכה פשוט לימדו אותי לרכב", מספר בני צמח, "הרוכב החדש רוכב עם הצוות המאסף כאשר הוא מוקף בארבעה רוכבים. הם מלמדים אותך מתי להרים או להוריד הילוך, איך לשבת על הכיסא ועוד הרבה דברים. זאת עבודה קשה להיות חונך. ראיתי איך קשה להם לרכב בקצב איטי של רוכב חדש".
להכין את הגוף
כנטורופת וטבעוני מור מאוד מודע לצורך בחיזוק הגוף והכנתו לאתגר הפיזי שברכיבה. "כנטורופט טבעוני אני ממליץ לרוכבים לאכול בריא, תזונה ללא מוצרים מהחי. אבל זה לא העיקר, יותר חשוב שרוכב או רוכבת יגיעו מוכנים לרכיבה, הרי אף אחד לא יצא עם רכבו ללא דלק לנסיעה ארוכה. לכן כאשר יש טיול שהוא מוגדר בינוני- קשה של 40 ק"מ ו- 600 מטר עליות ומעלה, נדרש להכין את הגוף לכך. דבר ראשון צריך מספיק שעות שינה, דבר שני לקחת תוסף מגנזיום ולבצע העמסת פחמימות לפני הרכיבה. אני מאוד מקפיד על שימוש בחטיפי ומשקאות אנרגיה, ויטמינים, מגנזיום וכדורי מלח".
את אותם עקרונות מיישם מור גם בחייו הפרטיים ומספר כיצד סייעו לו להתאושש מתאונה קשה. "אני נוהג לרכב מדי יום לעבודה בלוד על האופניים. באחד הימים נסעתי בכביש 443 במהירות די גבוהה, כאשר הגעתי לקטע בו הכביש היה מגורד ועפתי מהאופניים. שברתי, פרקתי וקרעתי את הכתף והרצועות בה והרופאים אמרו שאהיה חייב ניתוח כדי להחלים מהפציעה. אמרתי לעצמי ולהם שאנסה קודם את הדרך שלי לפני שאני רץ לנתח. עשיתי לעצמי טיפול דו שלבי כאשר בשלב הראשון עבדתי על אוסטיאופרוזיס (איחוי עצמות) בשילוב של כדורים ותוספים למשך חודש. בחודש השני עשיתי טיפול בדלקת באזור בעזרת כורכום ואומגה 3. הרופאים אמרו שאהיה מושבת לשנה מרכיבה. בסוף השבר התאחה אחרי חודש וכעבור חודשיים חזרתי לרכב. הרופאים אמרו שזה נס רפואי".
לשכוח מהמחלה
עוד סיפור הקשור לרכיבה ולהתמודדות נוגע לכמה מחברי הקבוצה שחלו בסרטן. "יש לנו בקבוצה ארבעה חברים שחולים בסרטן. לפני כשנה אחד החברים חלה וכולנו נרתמנו לעודד אותו ולסייע לו. עשינו את המסלולים הכי קלים שאפשר במיוחד בשבילו. היום הוא אומר שבזכות האהבה, החיוך והחיבוק שקיבל מכולנו הוא הצליח להתגבר על המחלה. יש לנו גם זוג ששניהם חולים ובאים איתנו לטיולים. היא רוכבת והוא על הרכב המלווה. היא לא יודעת כמה זמן יש לה לחיות, אבל לפחות שאיכות החיים שלה תהיה גבוהה בזמן שנשאר לה".
כאשר אני שואל אותם איך מקבלות משפחות הרוכבים את התחביב שגוזל את הרוכב ממשפחתו מדי שישי, הם מחייכים. "המשפחות סובלות", אומר מור, "אין ספק. יש טיולים שאומרים לנו: "על זה תשלם ביומיים בבית..".
בתמונה מור. אין חוקים אבל יש כללים. צילום אינגריד מולר
