סוף טוב, הכל טוב. אפילו שני ניצחונות בשמונה-עשר משחקים, כי השלישי הגיע בדיוק בזמן. אנחנו נשארים על המפית. בקושי, אבל אין כמעט בכדורגל. המטרה הושגה.
קבוצת כדורגל שאך בקיץ עמדה בפני פירוק, תוקעת יתד בליגה הלאומית. קבוצה בעונת בכורה היסטורית, מורידה קבוצה עם מסורת של 16 שנים רצופות בין הליגה הלאומית לליגת העל. אפשר וההישג הזה מופלא יותר מההישג שנקבע בשנה שעברה. זה גדול כמו אליפות. עם כל הכבוד לדימונה, מדובר במכבי פתח תקווה, בני יהודה והפועל רמת גן. ארז בנודיס קיבל את היד הכי גרועה שאפשר, השווה, והעלה בלי למצמץ. הוא לא הכיר, אבל כל האחרות אפילו פחות. כשהיה צריך לשלוף עוד קלף, כבר לא היה לו מאיפה. עד יום שלישי האחרון.
והרי עירוני מודיעין התייצבה באצטדיון בראל לפני חמישה חודשים, וחטפה שלוש. קבוצת החוץ הגרועה בליגה. שלושה ימים לפני כן נדמה היה שנחרץ גורלה, אחרי שנחלה הפסד 1:0 מתסכל במשחק הביתי המכריע מול עכו, ששלח אותה אל מתחת לקו האדום, בנודיס חיפש ג'וקר, ומצא את הבלם. יותר סמלי מזה לא יכול להיות. בלם עולה. בדקה השביעית הוא התרומם מעל כולם לכדור קרן, ונגח אותו מצד לצד במיומנות ודיוק של כירורג כף רגל. שמונה דקות אחר כך הוא סיפק עקב פריסטייל, פינת הפאלש, לשני של סמואל בראון. קצת מזל, אבל הוא הולך עם הטובים. משם הוא חזר ללחם והחמאה, ההגנה.
עירוני מודיעין הקשיחה עורף. היא רגילה. הגנה טופ שש בליגה, רק אחת בפלייאוף התחתון ספגה פחות ממנה. כשהיא נועלת, גם מנטליסט לא יעזור. נוף הגליל חיפשה וחיפשה ומצאה אתונות. בדקה ה-25 היא פגשה את המשקוף, בדקה ה-30 את גינזבורג. לראות את החומה שעירוני מודיעין העמידה בבעיטה החופשית, ככה בדיוק בונים חומה. כולל השחקן ששוכב על הרצפה. פעם לא היה. דגו השווה ל-3:3 בסטנגה על סף המחצית, ועירוני מודיעין עוד הספיקה להחמיץ בהתקפת מעבר שניים על אחד לקראת הסיום, אבל ביציעים רק ספרו את השניות לשריקה וקיבלו את מבוקשם שנת אור מאוחר מדי.
אחרי 36 משחקים, רבע שעה קלינית הספיקה. הסערה המושלמת. ההיגיון שבשיגעון. רק לשמור על היתרון, כשהרגליים רועדות וכל מהלך קובע. הם עשו את זה. לא אליפות, אבל יותר מתוק. בנודיס הקיף את המגרש בריצה אולימפית, השחקנים שלו ניסו לתפוס אותו, אבל לא היה לאף אחד סיכוי. שאגות השמחה נשמעו עד לשלב ג'2 והכבשים שנשלחו לרעות בעוטף מכבים פעו כמקהלה. להצלחה אבות רבים, הכישלון הוא יתום. אבל להצלחה הנוכחית, וזאת של השנה שעברה, יש מכנה משותף. בין שתי נקודות עובר קו אחד, לפעמים זה מספיק לשלוש. מאמן השנה שעברה בליגה א', ומועמד הוגן למאמן השנה הנוכחית גם בליגה הלאומית. הוא תושב העיר, שוער בדימוס, ממעט לדבר. וחבל. בין אם מדובר בבחירה אישית או בהוראה מלמעלה.
עירוני מודיעין אמנם השיגה את המטרה. אבל לא את כולן. סרט מלחמה. למרבה הצער, שאף אחד לא ראה. חצי שנה אחורה, לאצטדיון הלאומי, למשחק מול המיועדת לליגת העל הגיעו, לכל היותר, מספר בני דודים מדרגה שנייה. יום יפה, אלופת ישראל בדימוס, מחזיקת גביע, שם דבר בכדורגל הישראלי. במודיעין חלמו על הבמה הזאת, ומעטים טרחו לקום. יותר או כנראה פחות, עשרים ושישה. מודיעין ניצחה אז, 0:1. כאמור, את המיועדת לליגת העל. לא חבל? במתכונת הזאת, אולי מוטב לחזל"ש את הארנה, לחזור לשמשוני ולהסתפק במה שיש. יעקב הלל, שהצטרף באמצע העונה, עובר בבתי הספר, והכוונה יפה. אבל הקבוצה צריכה קהל, לא בעוד עשור אלא כבר בעונה הבאה. המתח, הדרמה, זה החומר שמדביק אוהדים לכיסא. אם רק היו קוראים להם. במקום זה הסתפקו בהצהרות בפייסבוק למאתיים וחמישים עוקבים. כן, זאת התחלה, אבל אנחנו כבר בסוף העונה. וניצחנו. מותר להסתכל על חצי היציע הריק. אפילו חובה. ביקורת ניהולית בצד, על המגרש אין שאלה, רק סימן קריאה. בלי כוכבים נוצצים, ולראייה כמות השערים הקמצנית והפיזור השוויוני, עם תקציב מהנמוכים בליגה, חוסר ניסיון שהוא עקב אכילס במעמדים הללו, ואחרי שפתחו את העונה באיחור, עמדו לה כל התירוצים, והיא לא השתמשה באף אחד מהם. הגנתית, אבל עקשנית. נרדפת, אבל לא מתקרבנת. עירוני מודיעין המשיכה להילחם עד השנייה האחרונה. לא יפה, אבל קבוצה. קבוצת ליגה לאומית לגיטימית. עכשיו הגיע הזמן לחגוג, ואיזו חגיגה הייתה בחדר ההלבשה אחרי המשחק. ולנוח. כשמגיע, מגיע. בכדורגל יש, גם אם בדיעבד. סוף טוב הכל טוב. כמעט.
"אנחנו נשארים בליגה!", סיכם ראש העיר, מן הסתם האוהד מספר אחת ששכח להעמיד תמיכה ראויה יותר השנה. "ברכות לקבוצת הבוגרים של עירוני מודיעין, שבעונת הבכורה ההיסטורית שלה בליגה הלאומית הבטיחה הישארות אחרי ניצחון גדול על נוף הגליל. כל הכבוד לשחקנים, לאוהדים, למאמן ארז בנודיס, ליו"ר משה אשכנזי, למייסד דוד בן שימול ולכל הצוותים המקצועיים והניהוליים. ברכות גם לקבוצת הנוער, בהדרכת בני סיתלכיל והמנהל המקצועי שי מאור, שהבטיחה עלייה לליגה הלאומית".
