"אם הרחקתי לראות, הרי זה משום שעמדתי על כתפיהם של ענקים". לא מן הנמנע כי ניוטון, למעשה, ביצע פירמידות* עם החבר'ה מהשכונה. הציטוט המפורסם שלו נכון במיוחד להתעמלות, שבה אנשים אכן עומדים, מילולית, על כתפיהם של ענקים. רבים מכירים את השם אלכס שטילוב ומרגישים מומחים לענף, אבל כמה מהם ידעו להגיד מיהו אדיק גולוב?
אפשר ללחוש את זה, גולוב הוא אחד הענקים ששטילוב עמד על כתפיהם. מילולית ומטאפורית. גולוב גם היה האיש שחנך את ההבטחה הצעירה בחדר המשותף שלהם בקיבוץ אשדות יעקב. ב-2005 הוא קטף את מדליית הזהב במכבייה, על המדרגה השנייה עמד מי שלימים יהיה המתעמל הישראלי הראשון להעפיל לגמר אולימפי. רק על המדרגה השנייה.
היום הוא כבר בן 32 ("מרגיש בן 25"), ימי התהילה מאחוריו, אבל מודיעין יכולה להתגאות ברכש החדש שלה. בגיל 12 הוא כבר התחרה בדרגה הבינלאומית, מול נערים בני 16– 17, ויכל להם. אלוף ישראל בדימוס 12 פעמים, אלוף המכבייה 3 פעמים, זוכה תחרויות בינלאומיות, מקום 5 על הטבעות באליפות אירופה 2008, מקום תשיעי באליפות אירופה לנוער 2000 בקרב רב, רשימת הישגים שאם נקפיד בה – עלולה להתארך אל גיליונות נוספים.
"הגעתי לאימון הראשון, בגיל שש, באוקראינה, ויצאתי בוכה כי המאמן דרש ממני לעשות שפגאט. אמרתי 'זה לא בשבילי', אבל אבא שלי אמר לי שאם אני ממשיך, הוא יקנה לי אופניים".
אבא עמד במילה, לרגע קצר נדמה שגולוב הקטן עוד ירצה להיות אדי מרקס, אבל אימון רדף אימון, חודשים חלפו, ואז שנים, לא אדי מרקס ולא מקבילים, מקסימום ויטאלי שרבו. בגיל שמונה הוא עלה לארץ עם משפחתו, והצטרף לאחיו באימונים של מועדון עמק הירדן. התחביב הפך ליותר. שפגאט הוא למד לעשות, כל כך טוב, שבקרב עם פרעצל – הפרעצל התבאס ועשה הסבה לבאגט.
* * *
קשה להפריז בקשיים שעמדו בפניו, עולה חדש בשפה אחרת, לפריפריה מנומנמת, מילא ילדים לעגו למבטא, באוקראינה אתה אומר לשוטר שאתה מתעמל אז הוא מפעיל צ'קלקה ולוקח אותך לאימון. בישראל השוטר ממליץ לך לעבור לכדורגל ולחכות למעלה לכדורים.
ועדיין לא אמרנו מילה על ההבדלים ברמת המתקנים. שמיים וארץ, מתח הוא מצב קיומי ובמקום סוס קפיצות, יש בקושי פרד במצב כפית.
אבל אדיק? מילה רעה לא תשמעו ממנו. “פוליטיקאי טברייני חבל על הזמן", פלוס אקרובט, שילוב קטלני. מתגלגל בין הטיפות, קופץ מעל שלולית ונוחת מושלם, או במקרה הרע, כמה מעלות פחות. “טבריה מאתגרת, יוצאים משם עם ארגז כלים לחיים. בתור יהודי, היה כיף לעלות לארץ. נהניתי בצבא. עולם ההתעמלות התפתח" מרוב מילים מכובסות, עולה באוויר ניחוח של מרכך. בין השורות אפשר להבין שהיו קצת קשיים, היגיון מינימלי גורס אותם בוודאות. טבריה מאתגרת = למדתי להסתדר. עולם ההתעמלות התפתח = לא היה כלום. בתור יהודי, היה כיף לעלות לארץ = בתור אוקראיני היה קצת יותר מסובך. אבל שוב, חובה לציין, אולי באמת הכל בראש שלנו. רמז דק לאישוש החשד אדיק מספק כשהוא אומר "היו קשיים. ברור". ומייד הוא ממשיך: "אבל גם הקשה הוא טוב". לפחות כשמדובר בלחם, יש ילדים שיחלקו עליו, דומינוס פיצה אפילו הוציאו לא מזמן פיצה בלי קשה. טעמתי, לדעתי לא משהו. אז אולי אדיק בעצם צודק.
* * *
ככל שהתבגר, הגוף החל בוגד בו, לקראת הסוף הוא בחר את הטבעות והמתקצע, ובמשך שנתיים שמר על מעמדו בטופ 10 העולמי במכשיר התובעני. הטבעות דורשות כוחות אדירים, עד כדי כך שרק גברים מתחרים עליהם (“אם מישהו חשב לצחוק עלי כי אני לובש טייטס, הוא התחרט אחרי שראה את שרירי הידיים שלי"). יום לפני שהוא טס לקחת חלק באליפות העולם, באימון שגרתי, אדיק קרע שריר ביד. עד היום היא לא חזרה למאה אחוז.
הפציעה סימנה את שקיעתו של אחד המתעמלים הגדולים של ישראל, אדיק אמר תודה, תלה את הכפפות, הזדכה על הטלק והמשיך הלאה בלי נקיפות מצפון.
"אין תחושה של פספוס. עשיתי את המקסימום, היה תהליך מדהים, הגעתי יותר רחוק ממה שדמיינתי, צברתי חוויות וזכרונות. יש בי את הגאווה להיות מהמייסדים של הענף, שמתי את האבנים, באיזשהו מקום אלכס ממשיך אותי, ואני מרגיש שאת מה שלא הצלחתי לעשות, אני מגשים דרכו".
* * *
לפני כחודש אדיק התפקד לעיר העתיד, בלוויית הצמודה (“זה צעד גדול בחיים שלי"), עם תפקיד חדש כמורה לחינוך גופני במעוז המכבים והזדמנות פז כמאמן נבחרות הבוגרים, הנערים והצעירה במרכז להתעמלות ואקרובטיקה של ענבל מאיו בעיר. עוד בעודו מתחרה הוא סיים קורס מדריכים והמשיך ללימודי תואר ראשון. את ההסבה ממתאמן למאמן הוא ביצע בהדרגה.
"חברה משותפת הכירה לי את ענבל והיה קליק, היא הבינה אותי ופתחה לי את הדלת. ניסינו פעם בשבוע, הייתי נוסע מטבריה למודיעין ובחזרה כדי לאמן, הקשר התהדק, עכשיו כשאני גר פה, זה רק טבעי שאימון אחד בשבוע יהפוך לארבעה. בצניעות, אין הרבה כמוני, העבר התחרותי שלי מדבר בעד עצמו, יש לי את הידע ואני רוצה להעביר אותו הלאה. אני מאושר שענבל מאמינה בי ונותנת לי את האפשרות".
יכול לצאת מכאן אדיק חדש?
"זה תהליך. אני מעדיף לא לצאת בהכרזה שאוטוטו יהיה לנו אלוף עולם. יש פה חומר אנושי טוב ואווירה מקצועית, חשוב להנות, כי כיף והצלחה הולכים ביחד".
אתה רואה עתיד להתעמלות בארץ?
"פעם היינו מגיעים לבלארוס והיינו מרגישים קטנים. היו מסתכלים עלינו מלמעלה. בשנים האחרונות, עם ההישגים שלי, של גופמן ובטח של אלכס, כשאנחנו מגיעים לשם, כבר אפשר לראות קנאה".
במבט אחורה על הקריירה – מה הרגע הזכור לך ביותר?
"הייתי בן שתיים עשרה, תחרות בהונגריה. לקחתי מקום ראשון. דגל ישראל מעל הפודיום, גאווה אדירה, תחושה שאי אפשר לתאר. מגיל צעיר ההתעמלות עזרה לי להרגיש שייך, שיש לי מה לתת למדינה".
* חייבים להודות, לאור הציטוט בפתיחה, ייתכן וניוטון גילה את כוח הכבידה כיוון שהתרסק מפירמידה שביצע עם החבר'ה. תפוח שנפל על הראש נשמע לפתע הרבה פחות אמין.
(צילום פרטי)
