רז ברינג וסול רנאטו ממודיעין, צעירים תושבי מודיעין, הם  נציגי ישראל לתחרות ה MMA העולמית, שתיערך עוד חודש בארה"ב. אבל בחייהם הספיקו לעבור לא מעט משברים וקשיים. בראיון לקראת התחרות הם מדברים על ילדותם, על הספורט שהחזיר אותם למסלול חיים נורמטיבי, ועל הקושי הכמעט בלתי אפשרי להתפרנס כספורטאי בארץ.

זקוק לשק איגרוף

"הספורט עזר לי להתגבר על התקופות הקשות ביותר בחיי", אומר רז ברינג בן ה-20.  הוא נולד בפתח תקווה, גדל בראש העין, וכשהיה בן 11, התייתם מאמו שנפטרה ממחלת הסרטן. אביו, נכה צה"ל קטוע רגל, גידל אותו בעצמו. רז הוא האח הקטן למשפחה בעלת ארבעה ילדים הגדולים ממנו בהרבה. "לאחר שאמי נפטרה, היה לי קשה למצוא את עצמי, הייתי ילד מאד אלים, כל מי שהיה רק אומר לי משהו, ישר הייתי מרביץ לו.  " למודיעין הגיעו כשהיה בן 13, בעקבות אחיו הגדול, שכבר היה נשוי וגר פה. "המעבר לא היה פשוט, ניסיון נוסף למצוא את עצמי מחדש." כעבור שנה, בעקבות אחיו הגדולים שמתעסקים באומנויות לחימה, הגיע למועדון ה- MMA   (MIXED MARSHAL ARTS) של חזי רכטמן בעיר. MMA הוא ספורט שמשלב מגוון אומנויות לחימה יחדיו. הוא מבוסס על אגרוף תאילנדי, אבל משלב גם הפלות, קצת מקונג פו, קארטה, ג'ודו ועוד. יש בו גם את הלחימה בעמידה, באמצעות אגרופים ועוד וגם את ההכנעות, ההפלות והחניקות על המזרון. "מה שהקסים אותי בספורט הזה", מספר ברינג, "זה שיש בו רק אחריות אישית. אתה לא יכול להאשים אף אחד אחר בתוצאות, אתה מביא את כל האספקט של המשחק לזירה, ולכן זה נקרא גם הספורט האבסולוטי."

עם תחילת האימונים, ברינג הרגיש את השינוי שחל בו. " מהר מאד התחלתי להבין מה אני מסוגל לגרום לאדם שאני רב איתו מכות. בתקופה הזו לאחר המעבר למודיעין, במקום להיות שקוע בכל מה שעבר עלי, הייתי מוציא את האגרסיות על השק באימון. הבנתי שאם אני אלך מכות עם מישהו, אני חייב להירגע ולהיזהר, כי אני יכול לעשות משהו שאתחרט עליו." גם בבית הספר התחילו להרגיש את השינוי. "אני זוכר שהרכזת בחטיבה ידעה מה הספורט נותן לי והיא הביאה לי שק לחדר שלה. כל פעם שהתעצבנתי, הלכתי להתאמן על השק. זה עזר לי להצליח יותר בלימודים."

היום הוא חייל, משרת כנהג בחטיבת 401 של חטיבת השריון. הביתה הוא חוזר בכל סופ"ש ולאפטר בכל שלישי. כשהוא בבית הוא מטפל באביו, בן ה-67 הזקוק לעזרתו. בכל דקה פנויה שנשארת הוא מתאמן במכון.  "אבי טיפל בי וגידל אותי מאפס לאורך כל חיי. עכשיו הוא מתבגר, ואני זה שעוזר לו, לוקח אותו לטיפולים ועושה כמיטב יכולתי. מסתדרים איכשהו. לפני הצבא הייתי מתאמן כל יום. עכשיו אני מתאמן לבד בערב בחדר כושר שבצבא, וברגע שמגיע ביום חמישי אני במכון."

הרגשתי שאני טובע

גם סול רנאטו (במקור אופיר אבוטבול), 26, עבר ילדות לא פשוטה. הוא נולד וגדל בערד, והוא הילד הקטן במשפחה שכללה את אמו, אחיו ואחותו הגדולים. את אביו לא הכיר מעולם. כשהיה בכיתה ז' עברה המשפחה למודיעין וכעבור שנה, אמו אובחנה כחולה בפרקינסון. "בהתחלה לא ידעו מה זה." הוא נזכר. "חשבנו שאולי עברה אירוע מוחי או משהו, אבל לאחר הרבה בדיקות הבינו מה זה. " גם רנאטו מתאר את עצמו כילד אלים, מבולבל, שלא ממש מצא את עצמו בחברה. "הייתי קצת מכל דבר, קצת חנון, קצת ארס, קצת פריק. הייתי מאד מבולבל, רב הרבה עם ילדים, הולך מכות לעיתים קרובות. עשיתי הרבה שטויות בתור נער." גם הוא לא הצליח לסיים בגרות מלאה, ולצבא לא גויס בשל אי התאמה. "זה לא היה פשוט, כולם היו בצבא ואני הייתי בבית עם אמא. הפכתי להיות המטפל העיקרי שלה. לא טיפלתי בה כמו שצריך, הייתי ומפונק וכעסתי על כל מה שביקשה." היום, בדיעבד, כשאמו נמצאת במוסד גריאטרי באור יהודה, בגיל 55 בלבד, הוא מתחרט על כך. "היום אני מתבייש, יכול להיות שהייתי יכול לעשות אחרת, עשיתי מה שיכולתי באותה תקופה אבל לפעמים לצערי מבינים ומעריכים דברים רק אחרי שהם קורים." 

בשנת 2012, הרגיש רנאטו לגמרי אבוד. "אני 188 מטר גובה. באותה תקופה הייתי רזה ברמה קיצונית, שקלתי 67 קילו. הרגשתי לא בריא, הייתי מבולבל, הרגשתי שאני טובע." רנאטו החליט שהוא חייב לקחת את חייו בידיו ולעשות שינוי . "ישבתי בבית וראיתי קרבות של אגרוף, משהו בי הרגיש שאני יכול לעשות את זה, אני רוצה לעשות את זה." לאחר בירור  קצר על מועדונים הוא הגיע לרכטמן ואמר לו בתמימות שהוא רוצה להיות אלוף עולם. מאז הוא מתאמן כל יום ועכשיו גם פעמיים ביום. הוא עובד למחייתו במטבחים של מסעדות וגם מאמן במכון אימונים אישיים. הMMA-  הוא אומר שינה את חייו. "בעקבות הספורט שיניתי את השם. פירוש השם סול זה שלווה, נפש ורנאטו זה נולד מחדש. היום אני מרגיש יותר שייך. התבגרתי, נהייתי גבר הפכתי ליותר עצמאי בחיי היום יום. אני חושב שלהתאמן להלחם זה להתמודד עם פחדים בקרב וזה עוזר גם להתמודד עם בעיות ופחדים של היום יום.  היום אני יותר קר רוח, יותר חושב בהגיון. זה בולט מאד כשקורה משהו ואז כשאני לא מתאמן שבועיים, אני מרגיש עצבני יותר. בזכות הספורט, היום אני מרגיש ששלו, שמח."

לפני חודשיים, התחרו שניהם בזירת בלאטור שהתקיימה בהיכל מנורה בתל- אביב. "זו היתה הזירה השנייה בגודלה בעולם מבחינת הפקה, לוחמים, מקצועיות." מספר רנאטו. "היו שם 8500 איש בקהל והאירוע שודר בערוץ 'אגו טוטאל'. זה היה אירוע מטורף. ברגע הזה, הבנתי שזה המקום שלי, ששם אני רוצה להיות."

רוצה להיות אלוף עולם

התחרות הזו, בה ברינג ניצח, וסול הפסיד ליריבו, סימנה אבן דרך עבור שניהם בתחום ה- MMA.  שניהם היום יודעים שהם הולכים להקדיש את חייהם לספורט ולנסות להגיע הכי גבוה שרק אפשר. ברינג: "מבחינתי, אני רואה את עצמי כמי שמצליח להגיע לליגה הכי גבוה ולהיות אלוף עולם." ורנאטו מוסיף: "הקרבתי בשנים האחרונות הרבה כסף, חברים וזוגיות. אני עובד רק בשביל האימונים, בקושי רואה חברים. זו משמעת קשה. כשאתה צריך לאכול בשעה מסויומת, לישון בשעות שלך, להתאמן הרבה שעות ולעבוד בין לבין, זה לא משאיר לך לא זמן ולא אנרגיה לזוגיות. ולכן אני עושה את כל זה רק כי אני יודע שאני שלם עם זה במאה אחוז."

הMMA  הוא ספורט שהולך וגדל במהירות בארץ ובעולם. הוא ספורט שנחשב לאלים ומעט אכזרי, בשל שילוב אפשרויות המכות המותרות בו. אמנם יש בו כללים וחוקים, אבל בגדול, הוא ספורט שיש בו לא מעט פציעות.

זה לא ספורט מסוכן?

ברינג: "נכון, מדובר בספורט קצת מרושע, יש הרבה שלא רואים בו ספורט בגלל זה, אבל בעיני יש בו המון שמירה ובטחון."

רנאטו: "לוחמים שנכסים לזירה לא שונאים אחד את השני, הם מכבדים, לוחצים יד לפני, לוחצים יד אחרי ומתחברים אפילו שמדממים."

אתם לא פוחדים להיפצע?

רנאטו: "סטטיסטית,  בכדורגל ובכדורסל יש יותר פציעות, אפילו בפינג פונג יש פציעות. אצלנו אמנם הסיכונים יותר גדולים, אבל אני חושב שבגלל זה פה הלוחם יותר זהיר, יש  צוות רפואי בהיכון , שופט ששומר עליך לאורך כל הקרב. חובשים לך את הידיים. "

מייצגים את ישראל

עם החלום שלהם הולכים ברינג ורנאטו עד הסוף. היום הם הנציגים הישראלים היחידים, שבמקרה מגיעים מאותו מועדון, ושהצליחו להתקבל וליצג את ישראל בתחרות בינלאומית שנקראת פריים פייטניג , שכאמור תיערך בחודש הבא בארה"ב. הם מתאמנים במרץ לקראת התחרות ורואים בה עוד מדרגה להגשמת חלומות האליפות. הם בוחנים ולומדים את היריבים שיתמודדו מולם ומתכוננים ברצינות רבה לתחרות. ברינג: "אנחנו נגיע לשם הרבה בזכות חזי (רייכטמן). הוא דוחף אותנו קדימה כל הזמן. אנחנו מתייחסים לכל קרב כאילו זה קרב אליפות ומסתכלים על כל קרב כאילו זה הקרב של החיים שלנו. אנחנו שובצנו בקרבות המרכזיים, שזו הרמה הכי נחשבת שיש ומבחינתנו זה כבוד גדול. אנחנו אפילו מופיעים בפרומו המרכזי לאירוע ". 

אבל עם כל ההתרגשות האימונים האינטנסיבים לא פשוטים בעיקר כשהשניים צריכים לעבוד ולפרנס את עצמם כדי להמשיך להתאמן. השבוע פירסם ברינג פוסט בפיסבוק בו כתב שהוא מחפש ספונסר שיעזור לו להגיע מוכן לתחרות. רנאטו: "כשאתה טוב ומוכיח את עצמך, ליגות טובות מחתימות אותך ואתה גדל עם הנצחונות וספונסרים רוצה לרוץ איתך." ברינג: "הספורט הזה בגלל שהוא עדיין לא מוכר בארץ, לא כמו הג'ודו, ובגלל שהוא לא ספורט אולימפי, לא מקבל הכרה או מימון מהמדינה. מי שמגיע להתחרות בחו"ל זה רק כי הוא עבד קשה והקריב הכול כדי להגיע לשם. אנחנו עובדים בשביל זה, חיים בשביל זה.  אבל אם היה לי ספונסר היה לי הרבה יותר קל. ספונסר נותן לך את האפשרות להתרכז במאה אחוז באימון ובקרב ולא לחשוב כל הזמן מאיפה אני חי, מאיפה אני מביא את שכר הדירה. אם מישהו יתמוך בי, הוא ירוויח פרסום. אם מישהו רוצה לתמוך בי, הוא יופיע על הבאנר, על הלוגו, על הבגדים שלנו, כל דבר שירצה."

רנאטו: "ספונסרים זה משהו שהוא נחוץ אם אתה רוצה להתקדם. אני היום מתאמן פעמיים ביום, ובין לבין אני עובד במטבח על הרגליים. אם מישהו היה נותן לי את השקט הזה להתאמן ברוגע, לנוח בין לבין, הייתי יכול להגיע להישגים יותר מהר. גם אני פרסמתי פוסט שבסופו הוביל לשני ספונסרים. האחד זו חברת NEWBODY  שמספקת לי תוספי תזונה והשני זה אברג'יל מדיקלס שהוא מעסה ספורטאים ועוזר לי בעיסויים וטיפולים."

אף אחד עוד לא מת מזה

אבל מסתבר שלא רק תמיכה כלכלית חסרה להם אלא גם תמיכה מנטלית, לעיתים הם מספרים לא קל לסביבה הקרובה שלהם עם הבחירה שלהם בספורט הקשה והמשפחה והחברים מתקשים לפרגן.

ברינג: "השאלה הכי נפוצה שאני מקבל היא 'מה? זה כיף לך לחטוף מכות?'. ואני עונה שאני לא יודע להסביר את זה. זה לא  קטע מזוכיסטי, זה פשוט מעורר אותך. כשאני מגיע לקרב, אני לא חוטף הרבה, אני יותר מחטיף, אבל גם כשאני מקבל אני לא מתבאס. אבא שלי, למשל, לא יכול לראות אותי עושה את זה. בהתחלה הוא רצה שאעבור להגנה עצמית, ניסה להוציא אותי מזה, אבל למרות שעכשיו הוא משלים עם זה, הוא עדיין לא מסוגל לבוא לראות אותי בקרב. האחים שלי נלהבים נהנים, וכל פעם שאני הולך לקרב כולם באים לראות ולעודד."

רנאטו: "הרבה אומרים לי שאני משוגע. תופסים את זה בתור הדבר הכי משוגע. המשפחה הקרובה שלי עדיין מנסה להוציא אותי מזה. אמא שלי כל הזמן שואלת 'למה אתה צריך את זה, שלא תגמור נכה'. אני מנסה להסביר לה שבכל דרך יש יתרונות וחסרונות. גם לאיש הייטק שיושב 12 שעות במשרד יש סיכון לפריצת דיסק או לדכאון. אמנם יש סיכונים אבל אף אחד עוד לא מת מזה. אם זה לא היה מלחיץ זה לא היה כיף, כל אחד רוצה להיות ייחודי וכל אחד מוצא את מה שהוא טוב בו. אנחנו טובים בלהילחם."

ברינג: "אני מאמין שברגע שרואים כמה זה עושה לאדם טוב, ברגע שהמשפחה ראתה כמה זה עשה לי טוב, הם מבינים את זה. אין שום דבר בחיים עד עכשיו שגם לי להרגיש ככה. אני עד היום לא נרגע מההתרגשות של הנצחון בקרב הקודם. וזה לא רק בגלל הנצחון, גם אם הייתי מסים את הקרב עם שבר, זה היה שווה את הכל מבחינתי. אבל כשניצחתי, כשלי מרימים את היד בסוף הקרב, זהו, כל האימונים השתלמו, הוכחתי את עצמי."

בתמונה: רז (מימין) וסול. הנציגים הישראלים היחידים, שבמקרה מגיעים מאותו מועדון. צילום אינגרידג מולר