"אתה מתכוון שאני אניח את החרב שלי, ואתה תניח את האבן שלך, ואז ננסה להרוג אחד את השני כמו אנשים מתורבתים, כן?" (האיש בשחור לאיניגו מונטויה ב"הנסיכה הקסומה").

שלושת המוסקטרים זורו, ג'ק ספארו ואפילו יודה, הגיבורים הגדולים של ילדותנו ידעו להחזיק חרב. היום, בשביל להציל נסיכה צריך להרוג את הדרקון עם טנק. המצאת הנשק החם גבתה מחיר כבד, לא רק בנפש, גם ברומנטיקה. בעיניים נוסטלגיות, אין ספק שהחרב הייתה אלגנטית יותר, היה בה לפחות מגע אישי. מבחינה ויזואלית יש בחרב קסם גדול בהרבה, דו קרב חרבות בקולנוע הזכיר ריקוד מרהיב, המפגש האחרון עם הנבל נמשך זמן ממושך וכלל קפיצות. האקדח לא השאיר ברירה אלא לעבור לקלוז אפים של העיניים, וכשנגמרה המוזיקה פשוט שמעו בום וראו מישהו נופל. מהבחינה הזאת, אין פלא שלא הייתה ברירה אלא לוותר על האקשן ולעבור למלודרמות. 

החרב הפכה לפריט אספנים וגרוע מכך, לספורט אולימפי.באימפריה הרומית של אוגוסטוס סייפו כמוכי שיגעון, אבל הייתה להם סיבה טובה, בסוף קראו על שמך חודש. זכית בתהילת עולם. היום ברנש ייחשב בר מזל אם יקחו את השם שלו וידחפו לנכד באמצע. מדליסט אולימפי בישראל זוכה לחיבוק ציני משרת הספורט וברבות השנים הוא הופך למאבטח באולם כדורסל.

ועדיין, קשה להתעלם מהקסם הרב של החרב. עובדה שיש עוד מספיק אנשים ברחבי העולם שעשו מהשימוש בה מקצוע. אפילו בישראל. זה רק ספורט, אבל בשביל העוסקים בדבר זה הרבה יותר מכך. עולם ומלואו, גם אם אין נסיכה להציל, וגם אם לא יקראו על שמם חודש, וגם אם הם לא יזכו בכוחו של הג'דיי.

* * *

פה במודיעין, ממש מתחת לאף שלנו, כ-70 סייפים מתאמנים במועדון של ויקטור גלז ודימיטרי פודולסקי. שולפים חרבות, עורכים קרבות ושורפים קלוריות. אם אחד יזכה במדליה אולימפית, לפחות, לא תופתעו. השניים האחרונים להיות מסומנים הם תומר לחיאני ויאנה בוטביניק. כי הגיע הזמן שגם בנות יצילו נסיכים, אפילו שכדי למצוא נסיך צריך מאות דולרים לכרטיס טיסה למונאקו.

שניהם בגיל 15, מתאמנים זמן קצר יחסית, אבל מגיעים להישגים מדהימים. הבדלים? המין, כמובן, ואולי העובדה שתומר, יליד דצמבר, נשאר שנה בגן.

"הרבה מתייחסים לסיף כמשהו מגניב מהטלוויזיה, אבל האמת שהחרבות לא מצטלצלות ולא מניפים אותן בתנועות גרנדיוזיות, מדובר בספורט מאד טכני ומדויק, תנועה אחת לא נכונה, הפסדת".

איך הגעת לסיף?

"בכיתה ו' בערך, חיפשתי משהו מעניין לעשות והלכתי עם חבר לחוג סיף. כבר בשנייה הראשונה הבנתי שזה לא עוד סתם חוג. זה היה לפני שלוש שנים. עכשיו ינואר, בדיוק שלוש שנים…"

נשמע כמו אהבה ממבט ראשון.

"היו בהתחלה שני אימונים, ואז שלושה אימונים, ואני רק רציתי עוד ועוד. היום אני מתאמן ארבעה, חמישה ואפילו שישה אימונים בשבוע. זה ספורט שכל אחד יכול למצוא את היתרון שלו על היריב, אני, שאני קצת גמלוני, יש לי נטייה לשבור דברים, כוסות מחליקות לי מהידיים, והנה, הולך לי קצת…".

לפחות החרב לא מחליקה.

"מזל שהחרב מחוברת ליד, אז היא לא יכולה ליפול…"

* * *

ועדיין, כנראה שתומר הרבה פחות גמלוני ממה שמשתמע. אחרי שקטף את המקום השלישי בגביע המדינה לקדטים, אחת משתי התחרויות הנחשבות ביותר בענף, הוא התייצב לאליפות ישראל והתאכזב כשהודח בשלב רבע הגמר.

"באליפות ישראל הגעתי לשמונה האחרונים, היריב לא היה בלתי אפשרי, אבל הפסדתי. זה לא נעים, אבל ממשיכים הלאה. תמיד יש עוד תחרות. בסך הכל אני מאד מרוצה מהתוצאות. התקדמתי בזמן קצר ואני יכול להגיד שהכל זה בזכות ההשקעה של ויקטור ודימיטרי. הם שם. הם אוהבים לפתח אותנו. בקרבות הם ממש מתרגשים איתנו, אם אנחנו מנצחים הם יותר שמחים מאיתנו ואם אנחנו מפסידים הם יותר עצובים מאיתנו".

הדרך לאליפות אירופה שתיערך השנה בירושלים (!) עוברת ברביעייה הראשונה בארץ. תומר ממוקם חמישי ויקווה לפרוץ את המחסום בתחרויות שנשארו לו, אבל יאנה בוטביניק כבר מחזיקה את הכרטיס ביד והיא תעשה הכל כדי לשמור אותו אצלה (תומר: "יאנה זה סיפור לא ייאמן"). אחרי שהפתיעה את כל המומחים בדרך למדליית הזהב באליפות ישראל, מי יעז להמר נגדה שוב?

נכון, מדובר בסייפת מתחילה, שנתיים בלבד היא מתאמנת, אבל בכל מה שקשור לניצחונות, יש לה ניסיון עשיר. כבר בכיתה ז', היא קטפה אליפות ישראל ראשונה. בריצה ל- 600 מטר. אז כן, אם את שקוראת את זה, אלופה במשהו, עדיף שלא תדברי על זה עם יאנה, שלא תתלהב, תצטרף ותנצח אותך. 

"אני מאד אוהבת ספורט. אמא שלי הייתה אתלטית וזה מגיע מהמשפחה. בגיל תשע התחלתי אתלטיקה קלה, ריצות 400, 600 מטרים. אבל את ההפסקה הראשונה הפכתי לפרישה. זה לא כיף כמו סיף".

הרומן שלה עם הסיף ("זה נראה מתקופה אחרת") התחיל כמו קומדיה רומנטית מבולבלת, אחותה הגדולה בכלל רצתה, ואח שלה הקטן התחבר עם הבן של ויקטור גלז, מכל הסמטוכה יצא שהיא לקחה חרב והתחילה להתאמן.

"אני ממש ממש תחרותית, תוך כמה שבועות כבר אמרתי שאני חייבת לנצח את כולם"

אז הנה, עשית את זה.

היא צוחקת. "חכה! יש אליפות אירופה, אליפות העולם, אני רוצה להגיע לאולימפיאדה. לא הזאת. הבאה… האמת שהזכיה באה לי קצת בהפתעה. האמנתי במדליה, אבל לא זהב. יש בנות שמתאמנות שש שנים, עם ניסיון. אני צריכה עוד לעבוד קשה, להשתפשף. אולי בשנה הבאה אני אהיה ברמה של הטובות בעולם"

איך הגיבו בבית הספר?

"בהתחלה לא ידעו, אבל אחרי שזכיתי בזהב זה יצא החוצה. התפלאתי איך החדשות האלה התפשטו מהר כל כך, אבל זה כיף, כי כולם באמת מפרגנים ומעודדים".

* * *

יאנה עלתה לארץ בגיל 12 מרוסיה, נעקרה ממקומה, אבל ניצחה את השפה ואת קשיי הקליטה והפכה לאלופת ישראל. תומר עושה את הדרך לאימונים יום יום ממושב מסילת ציון, אולי גמלוני, אבל נחוש, לא מוותר. בדיוק החומר שממנו עשויים יהלומים. ויש גם את ויקטור גלז ודימיטרי פודולסקי. מלאי תשוקה, חדורי שליחות, ספורטאים, סייפים ומחנכים. "אני מאד אוהבת את המועדון ואת המאמנים", מעידה יאנה. "הם משקיעים המון, עוזרים המון. אם מישהו מסייף כולם מעודדים אותו. לא הייתי בוחרת בשום מועדון אחר. ממש כולם בשביל אחד ואחד בשביל כולם".

שלושת המוסקטרים, זורו, ג'ק ספארו ואפילו יודה, הגיבורים הגדולים של ילדותנו ידעו להחזיק חרב. אבל יש עוד כמה גיבורים קטנים בנמצא שעדיין יודעים להחזיק חרב. צריך לדעת איפה לחפש אותם.

(צילום: יח"צ)