חן מור, תושבת מודיעין, בת 26 (בחודש הבא), אבל סיפור חיים כמו שלה קשה למצוא גם אצל אנשים שנמצאים בעשור מתקדם בחייהם. היא נולדה בגבעתיים. אביה נהרג באסון צאלים הראשון כשהייתה בת שנתיים וחצי. כשהייתה בכיתה א' עברה אימה לגור עם בן זוגה ברעות, אך קצת לפני כן הכירה את עולם התעמלות המכשירים, שליווה אותה מאז. "התעמלתי התעמלות מכשירים מגן חובה". היא מספרת. "בכיתה ט' יצאתי לקורס מדריכים. עבדתי 3 שנים בתור מדריכה מוסמכת בכמה בתי ספר. המשכתי בדרך הזו כשבצבא הפכתי למדריכת כושר קרבי. כשהשתחררתי קיבלתי טלפון מלילך תדמור מבית הספר להתעמלות. יש להם 12 סניפים והיא הציעה לי לנהל שניים מהם,  בשערי תקווה וברמת חן. באחד היו 75 חניכות ובשני 45. עבדתי איתה שנתיים בשני המרכזים."

בונה ביטחון

בגיל 22 הכירה את מי שלימים  הפך להיות בעלה. השניים התאהבו והתחתנו עד מהרה, אך אז   הגיעה הפנייה מעיריית מודיעין. "מנהל אגף הספורט רצה לפתוח מרכז כזה גם פה. כנערה עבדתי עם שתי המאמנות שמפעילות חוגים דרך המתנ"ס והן המליצו לו לפנות אלי. זה היה סיכון גדול מבחינתי כי בתור מאמנת שכירה הייתי במקום מאוד יציב. גרתי בגבעתיים עם בעלי והייתי בהריון עם עידן. קיבלתי החלטה לעזוב הכל ולפתוח פה את בית הספר כשבשנה הראשונה גרתי עדיין בגבעתיים. ביום הראשון לפעילות הגיעה ילדה אחת. זה היה מלחיץ. הייתי שם כל היום עם עוד עוזרת מדריכה ולא קרה כלום."

למרות ההתחלה הצולעת ובלי יותר מדי פרסום למעט בשיטת חבר מביא חבר צמח בית הספר של מור, פרפר, ובית הספר בבוכמן הגיע למספר תלמידים מכובד של 110 תלמידים. רובם המכריע בנות.

מה נותן הספורט הזה לילדות?

"האימון הוא דבר מקסים." עונה מור. "המתעמלות הצעירות מתחילות מגיל 3, אבל אפשר להתעמל בכל גיל. בגיל 4-3 הן מתחילות להתאמן תוך כדי משחק. הן בכלל לא שמות לב שהן מתעמלות. יש המון ציוד ומכשירים. הן עובדות על קואורדינציה וגמישות, עמידות ידיים וגלגלונים, סולמות וחישוקים. בשנה הראשונה של בין טרום חובה לחובה, מגיעה הקפיצה הכי גדולה כי מגיעות בנות שלא יודעות מה זה לעמוד בטורים ולחכות בסבלנות. הן לא יודעות מה זה לרצות להצליח. הן בונות את הבסיס של מסוגלות וביטחון עצמי, של אמונה ביכולת. מגיל קטן הן מתחילות לקבל את זה. לעומת ענפים אחרים, בהתעמלות הכול לחוץ כלפי מטה. חייבים להגיע להישגים בגיל צעיר מאוד כדי להמשיך להתפתח. מתעמלת בגיל 20 היא כבר כמעט לא רלוונטית. השיא הוא בגיל 17-16. חשוב לי להגיד שביה"ס מוגדר כספורטיבי ולא תחרותי. אנחנו עובדים יותר על הישגיות ועל שיפור עצמי מול עצמי ופחות מול חברות אחרות בקבוצה. עדיין, כדי לממש פוטנציאל של מתעמלת צריך להתחיל מוקדם. בגן חובה הן כבר מתחילות ללמוד אלמנטים. עושות גשרים ושפגטים. משם הן מתחילות ללמוד את האקרובטיקה ברמה הגבוהה יותר."

איך זה משפיע עליהן?

"אפשר להבחין בבתי ספר שבנות שיש להן הרבה ביטחון עצמי וחברותיות הן הרבה פעמים בנות שמגיעות מתחומים כמו התעמלות וריקוד. הן מפתחות דברים שאחרים מפתחים בגיל הרבה יותר מאוחר, לפעמים בעשור הרביעי של החיים. הן לא מוותרות כשקשה להן. הן מבינות שאחרי כישלון באה ההצלחה.  הן מאמינות ביכולת שלהן ומבינות שזה שלא הצליחו עכשיו לא אומר שלא יצליחו אחר כך. סף התסכול שלהן הרבה יותר גבוה. הן בטוחות בעצמן כי הסביבה היא סביבה של הצלחות. אני לא אגיד לילדה לעשות סלטה לפנים אם היא לא עושה גלגול. הן יחוו 90% מהדברים דרך הצלחות."

כמה מזה בא מהאימונים ועם כמה מזה הן באות מהבית?

"יש ילדות "קלות" שמגיעות עם זה מהבית ונולדו מתעמלות. מאחוריהן יש הורים חזקים שדוחפים ותומכים. גם פיזית הן בנויות לזה. העבודה איתן נורא פשוטה כי מחזקים יכולת קיימת, אבל היופי הוא לקחת ילדה שמגיעה בגילאי גן או כיתה א' עם זרועות חלשות,  פחות גמישה, פחות מאמינה בעצמה ולבנות איתה את היכולות האלה. ילדה שבניתי איתה נכון את היכולות האלה יכולה לעבור ברמה ילדה שבאה עם זה מהבית."

ניר היה הכל בשבילי

נישואיה של מור הסתיימו מהר כפי שהחלו. למרות הגירושין, השניים נשארו בקשר טוב ובנם המשותף, עידן, נהנה מהורות יציבה.

איך השפיעו האימונים שעברת על מהלך חייך?

"עלי זה השפיע בהכול. קודם כל אני תמיד מסתכלת קדימה. בדיוק סיימתי עכשיו תואר ראשון במינהל עסקים ואני עושה Gmat כדי להיכנס לתואר שני. במהלך התואר עברתי את הנישואין, הלידה והגירושין, מעברי דירות. היו רגעים קשים בתואר, פסילה של סמינריון על אי עמידה בזמנים, אבל אין דבר כזה להפסיק ולעצור. אין דבר כזה להיכשל. כל הזמן להסתכל קדימה ולראות את ההצלחה. עד שלא הגשתי את העבודה האחרונה והציון האחרון לא הפסקתי. זה עזר לי לזהות מקומות שלא טוב לי בהם ולהתגבר על הפחד. העזתי לקחת סיכון כשפתחתי את ביה"ס, כשהתגרשתי, יש בי המון אמונה בעצמי וביכולת שלי להתמודד עם סיטואציות לא מוכרות. אני חושבת שהכי חשוב זה החיזוק הזה של הביטחון העצמי והאמונה העצמית. זה משהו שאני מנסה תמיד להעביר לבנות. גם אימא שלי כזו וטפטפה לי את זה. תמיד החדירה לי שאני יכולה ואצליח, היא נתנה לי רוח גבית מאוד חזקה. זה נשמע אולי נאיבי, אבל איכשהו זה עובד."

ב-2009 היכה הגורל שוב במשפחתה של מור. אחיה, ניר כץ ז"ל, נרצח בפיגוע בברנוער בתל אביב. באותה תקופה התגוררה מור עם אחיה ובן זוגו בדירתם בתל אביב.

"אחי ואני גדלנו בגבעתיים. כשאבא נהרג הייתי בת שנתיים וחצי, כך שניר היה עבורי אח גדול ואבא. גדלנו כחברים מאוד טובים. היינו כל הזמן אחד בשביל השנייה. כשאני הייתי ב-א' והוא ב-ז' עברנו לגור ברעות עם אימא, בן זוגה ושלושת ילדיו, כשבמקביל נולדה אחות משותפת כך שגדלנו 6 אחים ושני הורים. כשהייתי בת 15 בערך ניר יצא מהארון. הלכתי איתו לתנועת נוער בשם "הצבעים שלנו" שהייתה תנועת בת גאה של נוער מרצ למען שיוויון ומיעוטים. היו שם הומואים, לסביות,  בי, טראנס וסטרייטים. הייתי איתו בעיקר כדי לתמוך בו."

איך הרגשת כשניר יצא מהארון?

"גם אם הוא לא אמר, ידענו. זו לא הייתה הפתעה גדולה. כשהוא יצא מהארון בצבא קצת צחקו עליו כי התברר שגם שם כולם ידעו. זה היה מאוד טבעי. הרצון לתת לו את ההרגשה שהכול בסדר, שזה חלק ממי שהוא ואוהבים אותו כמו שהוא. מהר מאוד הוא הגיע עם בן זוג. מהבחינה הזו זה עבר מאוד חלק במשפחה. הורים ואחים מאוד תומכים. אפילו סבתא שלי אמרה לו יום אחד שיש משפחות מיוחדות עם שני אבות ושתי אימהות כי היא רצתה לגרום שיספר גם לה, והוא סיפר."

הוא הכיר לי את הברנוער והגעתי איתו להתנדב. הבאתי איתי חברים וחברות מכאן שיצאו מהארון. הוא היה כמו אח גדול של כולם. הוא היה אז בן 26, חמש שנים אחרי שהוא יצא מהארון. כשהייתי בת 19 עברתי לגור איתו ועם בן הזוג שלו כדי להיות קרובה יותר לבסיס. הוא היה הכול בשבילי, אח, מורה למתמטיקה, היינו מטיילים ביחד ומסתובבים יחד, פשוט עושים הכול ביחד. הוא תמיד היה דמות הורית. עזר להבחין בין טוב לרע, אמר מה דעתו גם אם לא היה נעים לי לשמוע, תמיד ניסה למשוך אותי לתחומי העיסוק שלו ולהפוך אותי לחלק מהחיים שלו."

את יום האסון היא זוכרת היטב. "ב-1/8 היינו כל היום בבית יחד והוא עזר לי להתכונן לפסיכומטרי. הוא הוריד אותי אצל דודה שלי ונסע לברנוער. בדרך הוא עוד ניסה לתת לי טיפ על איך לבנות עסק מוצלח ועל מה לחשוב או לא. כששמעתי על הפיגוע זה היה הלם טוטאלי. אותו לילה היה מטורף כי הגענו לבית החולים ולמשטרה וכל הלילה היה ניצוץ של תקווה ולא היה ברור מה קרה. זה היה שוק. כל הזמן היה ערפל סביב מה באמת היה ומה קרה, כן תפסו לא תפסו, אבל הוא חמק. לא היו בכיוון. היו המון סימני שאלה."

מהאח הפרטי שלה, הפך כץ לסמל לסובלנות. מור רואה את האירוניה שבדבר. "זה מוזר שאצלנו זה התקבל נורא טבעי ופתאום השם של אחי נהיה סמל למשהו שמתנגד להומופוביה. העניין הוא שהוא לא חווה את ההומופוביה בחייו האישיים. יש כאן סתירה."

"הוא הותיר אחריו חלל מאוד גדול. השקר הזה שמספרים לנו שהזמן מרפא את הפצעים, זה בעצם הפוך. עם כל רגע שעובר הוא עוד יותר לא שם. הוא לא היה שם כשהתחתנתי ולא היה שם כשנולד לי ילד, עידן פספס את הדוד הכי מדהים בעולם. הוא לא היה לתמוך בי כשהתגרשתי. הוא לא ראה אותי מצליחה עם העסק ומסיימת תואר אחרי שסיימתי תיכון בלי בגרות. כל שלב שאני עוברת החוסר הזה גדל ולא קטן."

את בקשר עם הקהילה הגאה?

"היום לא. מיד אחרי הפיגוע התחלתי להתנדב בבית דרור. זה מקלט לנוער גאה במצוקה שנזרקו מהבית עקב נטייתם. הגעתי לשם פעם בשבוע לבשל להם ארוחת צהריים ולאכול איתם. עבדתי במסעדות ולמדתי בתדמור ואפשר להביע המון דרך אוכל. אפשר להעניק המון אהבה דרך אוכל. כשמכינים חלה, קציצות וכן הלאה זה נותן תחושה של בית. כשנכנסתי להריון הפסקתי להתנדב אבל אני מתגעגעת והיום בתוך השגרה גם לא יוצא. אני בקשר עם חן לנגר שנפצע בברך, בקשר עם שאול שהיה המנהל של הברנוער. אימא שלי יותר מעורבת. בהתחלה היינו בקשר מאוד הדוק עם בן הזוג, אבל עם הזמן הוא תפס את המרחק. כנראה שהוא היה צריך את זה, להתחיל מחדש. היום יש לו בן זוג חדש, אבל הדלת שלנו תמיד פתוחה עבורו. כנראה הוא היה צריך להתרחק ולבנות לעצמו סביבה חדשה."

את פרשת חגי פליסיאן היא זוכרת היטב. "כשחשבו שתפסו אותו הייתי באימון עם קבוצת הריצה שלי והיו לי אין ספור שיחות שלא נענו. מסתבר שזה היה כתב שביקש לשאול אותי מה דעתי על האירועים, וסיפר לי שתפסו את הרוצח. זה היה שוק. זה היה כל כך פתאומי. לא פיתחתי ציפיות. הייתה איזו שהיא הרגשה שזה לא מאה אחוז. אני חושבת שאיפה שהוא בראש אמרתי לעצמי שעד שלא יודעים בוודאות אני לא נותנת לזה להשפיע עלי. הגעתי למשטרה עם המשפחה והם ניסו להסביר לנו, אבל גם הם לא היו חד משמעיים. מהרגע הראשון היה סימן שאלה מאוד גדול. בגלל הסדר שהדברים קרו הבנו מהר מאוד מי עד המדינה, הרבה לפני שהתפרסם השם, ובגלל ההיכרות איתו מראש חשדנו שהעדות לא אמינה כך שלא פיתחתי ציפיות ובאמת בסוף לא קרה כלום. אני זוכרת שכשחשבו שתפסו אותו שאלו אותי אם זו סגירת מעגל. התשובה היא שלא. הנורא מכל כבר קרה. הדבר הטוב היחיד הוא שהרחובות יהיו נקיים יותר ותישקף פחות סכנה לקהילה."

איזו עצה תוכלי לתת למשפחות שמגלות שבנם או בתם הוא להט"ב?

"אני באמת ממליצה להורים שקשה להם לפנות לארגון תהל"ה. זה ארגון של הורים לילדים גאים. יש עם מי לדבר שם. יש הורים שנמצאים באותו מצב, יש קבוצות לאחים, מקבלים שם המון כלים להבין את הילד. דבר שני זה לזכור שילד שגידלת ואהבת נשאר בדיוק אותו הילד המדהים והמקסים והאהוב ובסך הכול גילית שהנטייה המינית שלו שונה. אתה צריך להבין עם עצמך שייקח זמן עד שתבין שהחלומות שחלמת בשבילו הם אחרים ובמקום אישה מדהימה יהיה לו גבר מדהים. ייקח זמן עד שהחלומות שלך בשבילו ישתנו אבל תיקח את הזמן ותהיה שם בשבילו כי זו התקופה שהוא הכי צריך אותך. אל תפחדו לפנות לעזרה חיצונית. יש את משפחות הקשת, תהל"ה, ארגון הנוער הגאה, יש כל כך הרבה למי לפנות שפשוט תעשו את זה. לפני עשור בערך התאבד במודיעין נער בגלל הנטייה המינית אבל אז לא היה למי לפנות. היום יש."

את רק בת 26. עברת חוויות שיכולות להספיק לכמה תקופות חיים. זה לא כבד עלייך?

"להיפך. אני חושבת שיש לי כל הזמן רצון ללמוד. אני עושה עכשיו קורס מאמנים בכיר של התעמלות מכשירים, למדתי בתדמור, יש בי כל הזמן רצון ללמוד ולדעת עוד. אני חושבת שכשהתחתנתי הייתי נורא בטוחה בהחלטה. הייתי גם מספיק בטוחה בעצמי כדי לדעת לעזוב כשזה לא הסתדר. היום אני נמצאת בזוגיות חדשה ואני רואה שעשיתי בחירה נכונה. אני צעירה אבל אני מרגישה שיש עתיד ורוד ושזוגיות יכולה להיות הרבה יותר נכונה ויציבה ממה שהייתה לי. במישור המקצועי, התחלתי לאמן מגיל מאוד צעיר. אני בת 26 עם ותק של 12 שנה במקצוע. זה לא קיים באף מקצוע אחר. זה איפשר לי לקחת את כל הידע שצברתי כשאימנתי עם מאמנות אחרות, ותיקות ממני, לקחת קצת מכל אחת ולהביא את זה למקום האישי שלי."

(צילום: אינגריד מולר)