אחת התמונות הראשונות שחקוקות בזכרונו של דוד אבטה מילדותו באתיופיה, היא של נמר עם פנים מלאות בדם, לאחר שטרף שניים מהעיזים שלו. הוא היה רק בן שש, אבל כבר שימש כרועה הצאן המשפחתי. "מגיל שש עד גיל שמונה וחצי, הייתי אחראי על העיזים. היו לנו 15 עיזים. בבוקר היינו קמים מוקדם עם אבא. לאחר ארוחת בוקר, אבא שלי היה מוציא את הפרים שלו ואת המחרשה ואני הייתי מקבל מאמא שלי שק קטן של ארוחה למהלך היום. הייתי לוקח את החליל שלי, מוציא את הצאן ועולה לשדות המרעה. לא הייתי הילד היחיד. במהלך היום הייתי פוגש חברים שרעו גם הם את הצאן של המשפחה ויחד היינו דואגים לבטחונם של העזים, שיאכלו ושלא יטרפו אותם. אבי היה מתדרך אותי לאן כדאי ללכת ואיזה איזורים מסוכנים. יום אחד, הלכנו חבריי ואני לאיזור פראי, שידענו שהוא מסוכן יותר, אבל ראינו שהיה שם המון אוכל לצאן ועניין אותנו לגלות אותו. שמנו את הצאן במתחם של הרבה צמחיה והלכנו למפל סמוך כדי להשתכשך קצת במים. פתאום זיהינו שבעלי החיים בסביבה מתחילים להתרוצץ והבנו שמשהו קרה". כמה דקות אחר כך נגלה לעיניהם נמר עם פנים מלאות דם ופגר שני העיזים לידו.  "הבנתי שהוא כבר שבע ולכן לא פחדתי ממנו." אבל הוא כן פחד ממה שיקרה בבית כשאביו יגלה מה קרה. "בתקופה ההיא היית חוטף מכות על משהו כזה", הוא אומר. מהפחד, לא חזר הביתה אלא נותר ללון על עץ ביער. באותו לילה הגיעה משלחת של אנשים עם לפידים לחפש אותו. כדי להרגיע את אביו, הוא נשלח לשבוע אצל סבו וחזר כעבור שבוע הביתה, ולתפקידו כרועה הצאן המשפחתי.

חשוב יותר לחרוש

כיום דוד אבטה (34) עו"ד, נשוי ואב לשניים, תושב מודיעין עובד כראש מטה החברה הארצית למתנ"סים. אבל ילדותו באתיופיה לא דומה כלל לחייו כיום. הוא נולד וגדל בכפר יהודי מאוורי בצפון מערב אתיופיה. הקהילה היהודית חיה אז במבנה שבטי, בחמולות של משפחות בהן כשזוג מתחתן הוא מצטרף לחמולה של החתן בכפרו. בבית הספר באתיופיה למד במשך יום אחד בלבד. "כשהייתי בן שבע וחצי פתחו שלוחה של אורט אצלנו. התפיסה בכפר היתה שמתמטיקה או אנגלית לא רלוונטית לחיינו כחלקאים. צריך לחרוש את האדמה. הילדים צריכים לעזור בעבודה כדי שיהיה משהו לאכול בבית, והלימודים לא מספקים אוכל. "לאחר יום אחד טראומתי בבית הספר חזרתי ואמרתי לאבא שאני רוצה לחזור לצאן. אבי שמח, מבחינתו זה היה מעולה. כך, שעד שעלינו ארצה למדתי בפועל רק יום אחד."

איך היו חיי הקהילה היהודית באתיופיה?

"יש באתיופיה היסטוריה יהודית ענפה של 2000 שנה. ברגע שאתה מסתכל על ההיסטוריה של יהדות אתיופיה, אתה רואה סיפור יהודי שאפשר להיות גאים בו. היתה שאיפה לחיות כאוטונומיה שחייה חיים יהודים ויודעת להילחם על רצונה לחיות חיים יהודיים. זו קהילה שחיה על החלום לעלות לירושלים וזו ציונות במובן הכי עמוק שיש. הקהילה בכפר חיה חיי דת מלאים. אנחנו לא הכרנו את המושג חילוניות. חונכנו שאם אתה יהודי, אז אתה שומר תורה ומצוות. כל הכפר שמר תורה או מצוות ומי שלא שמר, או שעבר לעיר הגדולה או שהתבולל ועבר לכפר נוצרי. מבנה החיים שלנו היה בנוי בצורה כזו שהקהילה התנתקה למעשה מהחיים הנוצרים וחיה לבד כדי לשמר חיים יהודיים וכדי לשרוד."

רק כשעלה בגיל תשע ארצה, הבין דוד שאפשר להיות גם יהודי וגם חילוני. "היכולת להיות גם יהודי וגם לא לשמור תורה ומצוות זה חידוש שקיבלנו פה בארץ. העובדה הזו יצרה משברים לא פשוטים בין המבוגרים לבין הצעירים בארץ".  מאז שהוא זוכר את עצמו, היו דיבורים על עלייה לארץ, על מציאת דרך להגיע לירושלים. בשנת 1984, החלו שמועות שיש הזדמנות לעלות ארצה דרך סודן. המשפחה הרחבה החלה להתכונן. כשאני שואלת על התלבטות הוא מתפלא. "כל מהות החיים שלנו היתה לחכות לרגע שנגיע לירושלים. זה בא לידי ביטוי במשחקים, בסיפורים, בכל דבר. "

היו גילויי אנטישמיות באתיופיה?

"המקומיים נתנו לי להרגיש זר ,לא שייך. היו קוראים לי פלאשה (פולש), יהודי עם זנב ועוד מלא כינויים".

הפתעה מציון

כארבעה ימים לפני מועד היציאה המתוכנן, הבינה המשפחה שהשלטונות יודעים על הכוונה של היהודים לצאת והם נאלצו לחזור בהם. משפחתו מצד אמו, הצליחה להקדים את המועד ולברוח בין לילה, מבלי שהספיקו להודיע אפילו לאמו. "הייתי בן שנתיים, וכשאנחנו הגענו לכפר של הורי מצד אמא, מרחק של כיום וחצי הליכה, הכפר של סבא. בדיעבד ידענו שסבא וסבתא וכל הדודים יצאו למסע לסודן. אנחנו חזרנו לכפר שלנו. במשך שש שנים, גדלתי לצד אמא שהיתה בטוחה שכולם מתו בדרך, נרצחו ונאנסו. קרוב ל-4000 יהודים אכן נהרגו באותה דרך. מבחינתה, אמי איבדה את כל עולמה".

אולם עבור משפחתו של דוד, המציאות היתה שונה. ב- 1990 הם קיבלו דרך הסוכנות היהודית חבילה עם הרבה בגדים חדשים. ההתרגשות היתה עצומה. "זו היתה הפתעה מדהימה. פתאום היה לי טרנינג חדש." אבל מה שהיה מרגש יותר הוא שהחבילה נשלחה מירושלים ובתוכה היה מכתב מסבו וסבתו שסיפרו שכל אחד מאחד עשר הילדים הגיעו בשלום והם גרים בירושלים. הבשורה הפחות משמחת היתה שסבא רבא, שהיה בן 90, לא הצליח לשרוד את הדרך. המכתב הזה סימן את תחילת דרכם של המשפחה ארצה. "הם כתבו שנתחיל להתקדם לכיוון אדיס (אבבה – י.ל.) כי עוד מעט מתוכנן גל עלייה נוסף." וכך המשפחה, הורים, ארבעה ילדים, סבים, סבתות ודודים, החלה את המסע.

טלוויזיה ואוטובוס בפעם הראשונה

"המסע האישי שלנו התחיל בהליכה של יומיים לגונדר." נזכר אבטה "עלינו על משאית עפר. סגרו את הברזנט מלמעלה, וכך נסענו יומיים לעיר תיירות שנמצאת על מקור הנילוס.  לאחר מכן, עלינו על אוטובוס. אני זוכר שזו היתה פעם ראשונה שראיתי אוטובוס או כלי ממונע כזה גדול. פעם ראשונה שראיתי כביש, בטון. זו היתה חוויה מוזרה.  אני זוכר את המפגש עם הטלויזיה. המון יהודים הגיעו לאדיס ולכן כל מקומי שהיתה לו פיסת אדמה השכיר אותה ליהודים שחיכו לעלייה. אנחנו שכרנו כל המשפחה חדר צדדי בוילה של משפחה אמידה. פעם אחת הדלת היתה פתוחה ובחצי מבט, אני, ילד בן תשע, רואה מסך ובפנים אנשים. מבחינתי זה היה הזוי. אני זוכר את עצמי עומד בכניסה לבית ומסתכל איך אנשים יושבים בתוך דבר כזה".

לאחר כשנה של המתנה, עלתה המשפחה ארצה, קצת לפני מבצע העלייה הגדול. בארץ, שוכנו במרכז קליטה בנתניה. "לקח שנה עד ששיכנענו אותם להעביר אותנו לאתר קראוונים בירושלים" הוא אומר: "אני בעיקר זוכר את הימים הראשונים בבית הספר. זה היה בסוף כיתה ג', ישבתי כמו אילם בכיתה, הייתי שומע קולות רואה התרחשות, לא מבין את השפה ולא יכול לדבר. הייתי האתיופי היחיד בכיתה א'".

מפקד צוות לוחמים

אבטה החל ללמוד באולפן, להיות פעיל בתנועת הנוער וזה שיפר את כניסתו לחברה. בשנת 96 למד בישיבה תיכונית באפרת ולאחר מכן בישיבת בהסדר בעותניאל. בצבא כבר שירת כמפקד צוות לוחמים ביחידה מובחרת. "זו היתה תקופה מאד משמעותית עבורי. פתאום לשרת בצבא יהודי במדינת היהודים, מבחינתי זה החלום הכי מטורף שיכול להיות". אבל גם ההשתלבות בצבא לא היתה קלה. "נתקלתי בגזענות ודעה קדומה במקומות רבים. במעבר מיסודי לתיכון, לא קיבלו אותי לשום תיכון כי עוד לא השלמתי את כל הפערים. גם בצבא לא היה לי מתאם שצריך כדי לצאת לקצונה למרות שהייתי מצטיין ביחידה שלי. אני לא חושב שעולים חדשים צריכים להתמודד עם דברים כאלה. מישהו  היה צריך לעקוב אחרי זה. על אחד כמוני יש עוד עשרה שמאבדים כיוון. אחים שלי התפתחו לכיוונים אחרים לגמרי, נשרו מהלימודים, לא היה להם פשוט".

אבטה שלא ויתר, יצא לקצונה וסיים את הקורס כמצטיין למופת מתוך 600 קצינים. אבל הקשיים לא נגמרו. תחילה לא שובץ בתפקיד שרצה ביחידה. "הבנתי, שמי ששיבץ את בעלי התפקידים לא היה בטוח לראות אותי בתפקיד שם. מבחינתי זו נקודת משבר. מפקפקים בך איך יכול להיות שאתה מגיע לנתונים כאלה עם נקודת פתיחה כזו ועדיין לא מאמינים בך. ההורים שלי הם המחנכים הכי גדולים. הם לא עזרו לי במתמטיקה, לא באנגלית אבל הם לימדו אותי דברים את המשמעת, הדבקות במטרה. הם עבדו בארץ בשתי עבודות כדי שיהיה לנו את מה שאנחנו צריכים. הם אנשים נחושים שרוצים רק לאפשר לילדים שלהם את החיים הכי טוב ושיקבלו את החינוך הכי טוב שאפשר כדי שיצליחו."

לאחר השירות הצבאי, אבטה ריכז תוכנית בבני עקיבא, סניפים של בני נוער יוצאי אתיופיה, עבד  במשרד המשפטים וכשסיים את לימודי המשפטים התמחה  במשרד אגמון. ב-2009 נישא להדס, ולאחר שנתיים עברו למודיעין. היום הוא לקראת סיום תואר שני במנהל עסקים בתל אביב.

ההפגנה ב-2015 של עולי אתיופיה בתל אביב, הביאה את אבטה בסופו של דבר לעשות מעשה. "זו היתה זעקה של קבוצה בחברה הישראלית שמרגישה שלא מתאפשר לה מקום בסיפור של החברה הישראלית. ברור שעזר לזה הילום של השוטר שהיכה חייל, אבל אנחנו לא מרגישים חלק מהסיפור המסופר פה. היו צריכים לזעוק עוד הרבה אנשים נוספים, לא רק העולים. זה מראה שלנו כחברה אם יש קבוצות בתוך החברה שלא מצליחות למצוא את עצמן זו בעיה שלנו כחברה ולא בעיה שלנו כקהילה. לא ראיתי בהפגנה  מגוון וצבע רחב יותר.  אמרתי לעצמי שיש לנו בעיה שאנחנו לא הצלחנו לרתום למהלך את כלל החברה הישראלית. ההפגנה היא כלי היא לא מטרה. שמעתי שם צעירים מתוסכלים ומבוגרים מיואשים ושמעתי אמירות שכנראה שבדור שלנו לא נזכה לראות אותנו שווים בין שווים בחברה הישראלית. כשאתה מוסיף את זה לצבע האחיד, אמרתי שיהיה קשה להוציא מפה שינוי. חשבתי שצריך להבין איך מגיעים להמוני לבבות שאכפת להם, שלא מבינים, שלא יודעים שלא מכירים, שזה לא נמצא בסדר היום. " אחרי שהוא ורעייתו הדס חזרו מההפגנה חשבו שהם היו רוצים שהילד שלהם יהיה גאה בהיסטוריה של אמא שלו ובאותה מידה בהיסטוריה של אבא שלו ושלסביבה שלו זה יהיה טבעי", וזה גם מה שגרם להם לנסות ולהוביל שינוי.

סיפור על הדרך

בהתחלה החליטו השניים לייצר מעגלי השפעה, והבניו שצריך לפנות לכלל החברה הישראלית בכל נושא הסיפור של יהדות אתיופיה כדי לשנות מסיפור של קהילה לסיפור שלנו כחברה. המפגש הראשון נערך בירושלים ונקרא סיפור על הדרך – ערב שירה וסיפורים. "זה היה מרתק ונתן דרייב עצום כי ההתעניינות היתה מדהימה. אנשים מצאו את עצמם בתוך הסיפור ואמרו שזה גם הסיפור שלהם גם וזו היתה המטרה. אחד הדברים שאמרתי היה 'אני מכיר את הסיפור של המשפחות שלכם, הייתי במסע לפולין, התחנכתי לאור זה, ואני גאה בזה. במפגש הזה אני רוצה להביא לכם עוד נדבך שאצלכם הוא חסר וזה יכול להעשיר אותכם כמו שהעולם שלכם בנה אותי'. לא מהמקום של בואו תשמעו אותי כדי לקלוט אותי אלא הפוך. לשם כיוונתי. לערער את המקום שאתה נמצא בו כקולט אלא להפוך אותך מקבל."

מכאן החלו לרוץ מפגשים דומים בבתים, עד שלאחר זמן קצר אבטה קיבל פנייה מהחברה למתנ"סים שרצו לקחת חלק במיזם. יחד עימם נבנה המיזם 'סיפור על הדרך'. "בסבב הראשון יצאנו עם מאה מפגשים בכל הארץ.  היום, שנה וחצי לאחר מכן,  יש כבר 150 מספרים אשר מספרים בהתנדבות את סיפור עלייתם ארצה. מטרת הסיפור הוא לתת את סיפור הקהילה דרך הסיפור האישי ולאפשר שיח פתוח ודיון. עד עכשיו התקיימו כ-500 מפגשים בכל הארץ.

המתנה של קהילת אתיופיה

ההרגשה היא כמי שמגשים חלום אומר אבטה: "יצאתי עם חלום כדי לשנות תפיסה,  כדי להוביל מהלך שאנחנו כאזרחים ניקח אחריות, כדי ליצר מרקם חיים משותף של אנשים עם תרבויות וסיפורים שונים. פתאום אני מוצא עוד אדוות ומתפתח לכיוונים חדשים. עד עכשיו כמעט 10,000 איש פגשו את הסיפור לא דרך עיתון אלא שמעו באופן ישיר ויצאו עם משהו. אחרי שסיפרתי בבית של הורי הדס ברעות, הרגשתי שזה פתח עיניים של 'וואו,לא ידענו'.  זה ייצר תהליכי המשך. אחד מהאנשים פנה אלי ואמר שהוא רוצה לעשות משהו וניסה לקדם קליטה של עובדים יוצאי אתיופיה בחברה שלו'. אני לא תמים, אבל אני יודע איזה שינוי זה יכול לעשות כמשהו זז אצל אנשים. זה לא שינויים דרמטיים, אלא שינויים קטנים שיוצרים הבדל בגישה. זה יוצר שיח עם הסביבה הקרובה ועושה שינוי אדיר. אם נגיע תוך חמש שנים לחצי מיליון אנשים, אין לי ספק שזה יוביל למקומות מדהימים וזה אפשרי. החלום היותר גדול זה לקחת את הכלי הגדול ועל בסיסו להיכרות עם קהילות נוספות של החברה הישראלית זו המתנה הכי גדולה שקהילת יהודי אתיופיה יכולה לתת לחברה הישראלית."  

המיזם שבינתיים עשה גלים, הגיע גם למשכן הנשיא, וביום ירושלים האחרון התארחו שם המספרים. "קיימנו מפגש עם 200 אורחים, והנשיא אמר משפט חשוב מאד בעיני: "'ללא סיפורה של יהדות אתיופיה הסיפור הציוני אינו שלם.' זה המשפט שרציתי לשמוע בבית הנשיא".

השבוע אירח יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין, מפגש סיפור על הדרך שהיה למעשה הוקרה למספרים ולמארחים במיזם. אדלשטיין סיכם את המפגש במילים שמגשימות בדיוק את חלומו של אבטה: "לרבים מאתנו יש מה ללמוד מכם על טיבה של ציונות אמיתית, של אהבת הארץ, התורה והחיים. אתם מלמדים אותנו מהי כמיהה בלתי פוסקת לעלות לארץ ומהי מסירות נפש של עלייה לארץ, גם במחיר קשה ונורא. מפעל מספרי הסיפורים לא נועד ליהדות אתיופיה אלא בראש ובראשונה לחברה הישראלית כולה". 

בתמונה דוד אבטה. "אני לא תמים, אבל אני יודע איזה שינוי זה יכול לעשות כמשהו זז אצל אנשים". צילום אינגריד  מולר