במודיעין סנטר נפתחה לפני מספר שבועות מסעדה חדשה בשם "הטוניסאי הגדול" שמתמקדת – שלא במפתיע – בסנדויצ'ים טוניסאיים. אלה הארוכים, המטוגנים קלות, עם הטונה והתבלון המיוחד שכל ישראלי מכיר. זו המסעדה של בן שמעוני ומי שיציץ מאחוריו יראה את כתפיו הרחבות של האב, רפי, 57, ש"בא לעזור" אבל בעצם איפשר לכל הדבר הזה לקרות. בשביל רפי, המסעדה החדשה מהווה את סופו של מסע ארוך שנים על פני כל הארץ. מסע שהתחנה העיקרית בו היתה חופי צפון סיני וגוש קטיף.
משפחת שמעוני עלתה לארץ מטוניס ונקלטה בבאר שבע. רפי: "אבל אבי שלי אהב את הים ובגלל האהבה הזו החל לעבוד במפעלי ים המלח בסדום. כשהיה לנו קצת כסף קנינו רכב והיינו נוסעים איתו כל שבת לחוף הים. זה היה טקס קבוע וכולנו נדבקנו בחיידק הזה".
האהבה לים הובילה את רפי אחרי הצבא להצטרף לקבוצה שרצתה להקים כפר דייגים. "עד שירותי בצה"ל למדתי וגם עסקתי בנגרות. בצבא שירתתי כחבלן ואף נפצעתי בסוף השירות. אחרי אשפוז ממושך חזרתי לעצמי ושמעתי שיש קבוצה שרוצה להקים כפר דייגים בסגנון ספרדי יווני בחוף פלמחים. הצטרפתי לקבוצה הזו מתוך מחשבה שאוטוטו אנחנו מקימים את הכפר ואני מגשים את חלום חיי. בפועל עשר שנים הסתובבנו בארץ עד שמצאנו מקום לכפר שלנו".
למה זה לקח הרבה זמן?
"רצינו להקים את הכפר בחוף פלמחים אבל זה לא יצא לפועל. אחרי כן שמענו שבחוף דוגית בעכו יש מקום שבונים בו בתים על שפת הים ושרוצים להקים בו כפר דייגים. לכן הקבוצה שלנו היתה בקשר עם הגורמים המיישבים שם ועם ראש העיר המקומי. אלא שהתברר שיש לתושבי העיר עצמם בעיר בעכו העתיקה בעיות מגורים. גם בעכו יש דייגים ערבים והם דרשו שיתנו להם את המקום. כך הוחלט ברגע האחרון להעביר לדייגים הערביים של עכו את הבתים שפותחו בחוף דוגית".
רצו חוף, קיבלו גבעה
נדודי הקבוצה המשיכו כשבדרך המדינה הציעה להם להקים כפר דייגים ברצועת עזה, ליד מחנה הפליטים שאטי. "באותה תקופה לא היו יחסים עוינים בינינו לבין הפלסטינים. אני מדבר על שנים לפני האינתיפאדה הראשונה. אבל בכל זאת המקום לא נראה לנו. היו לנו מספיק טעמים למה לסרב להקמת הכפר בצמידות כזו למחנה פליטים ענק".
המסע לרצועת עזה הועיל להם בסופו של דבר. כשעיינו במפות האזור מצאו מקום שלדעתם היה מתאים לחלוטין לבניית כפר הדייגים שלהם. "במהלך הסיור שם החזקנו מפות ישנות מלפני 67 וראינו שבצפון הרצועה יש אזור שלא היה שייך לרצועת עזה עצמה אלא ישבו שם כוחות או"ם בלבד. זה האזור שבו ישבו בהמשך אלי סיני, ניסנית ודוגית. זה היה אזור נקי לחלוטין שלא היתה עליו אף טענת בעלות ולכן ביקשנו מהגורמים המיישבים להקצות לנו אותו. בהתחלה הסכימו בלי שום בעיות ונתנו לנו גבעה 400 מטר מהים. אנחנו רצינו לגור ממש בים כלומר יותר למטה ככה שהדלתות שלנו ייפתחו ממש אל החוף אבל לזה המדינה לא היתה מוכנה ככה שהתפשרנו על הגבעה הזו. אגב – עד פינוי גוש קטיף 22 שנים מאוחר יותר – עדיין היו לחלקנו בעיות עם האישורים על הבנייה במקום".
העלייה לדוגית סיימה עבור רוב החברים את מסעי הנדודים שלהם בארץ. הם הקימו במקום חוף ים מתפקד ועסקו בדייג. רפי: "דוגית היתה גן עדן קטן. גרנו 400 מטר מהים וכל בוקר ירדנו לחוף. עסקנו כולנו בדייג. היינו דגים סרדינים, אנטיסים, בורי, לוקוסים, פירות ים ואפילו חתולי ים. התפרנסנו בכבוד. היה לנו קשר נפלא עם תושבי עזה שנמשך עד הסכמי אוסלו הידועים לשמצה. היינו מעסיקים אותם אצלנו והיו ממש קשרים חבריים".
מה קרה אחרי הסכמי אוסלו?
"ההסכמים מבחינתנו היו אסון כלכלי ואסון בכלל. נאסר על העזתים להגיע אלינו וגם אנו לא יכולנו לבקר אצלם. בנוסף, בשנה הראשונה הצבא סגר את הים ולא איפשר לנו לדוג. זה שבר את הפרנסה שלנו לחלוטין. בשלב הזה הגיתי רעיון להקים חוות דייג בחוף. זה היה פטנט עולמי שבו אנו מעבירים מים מסוננים מהים ומגדלים דגים בבריכות ים על החוף עצמו. לא השתמשנו בכלל בכלובים והעברנו מים מהים. אגב המים האלו עברו סינון רציני כי עד ארבעה קילומטרים בתוך הים המים מאד מזוהמים ולא ראוי לגדל בהם דגים. ככה גידלנו במקום דגי דניס, מוסר ולברק".
בעקבות הקמת החווה החליט רפי שמעוני גם לפתוח מסעדת דגים במקום. "החווה הזו והאהבה הרבה שלי לבישולים הובילה אותי לרעיון של פתיחת מסעדה במקום. המסעדה היתה באמצע החווה ממש ליד החוף שגם בו ביקרו כל שבת 8,000 מבקרים. התפרנסתי מאד יפה וזו היתה הצלחה גדולה".
ואז באה האינתיפאדה
ההצלחה הסתיימה לחלוטין באינתיפאדה השנייה. "ברגע שהחלה האינתיפאדה השניה אנשים הפסיקו להגיע למקום. עד אז היו באים למסעדה שלי אנשים מכל הארץ ופתאום הכל היה ריק. ככה במהירות שקעתי בחובות ענק ואפשר להגיד שהייתי בצרה גדולה מאד. אלא שצריך לדעת שבגוש קטיף היתה ערבות הדדית בין כל התושבים. הערבות הזו היתה ביחסים הטובים בינינו ביישוב וגם בקרב הדרגים שפעלו מעלינו. לכן ברגע שבמועצה המקומית שמעו שאני בחובות, אז ראש המועצה הזמין אותי אליו לשיחה". השיחה שנערכה במשרדו של סגן ראש המועצה הצילה את רפי כי המועצה לקחה עליו אחריות והפעילה אותו כנגר. "סגן ראש המועצה אמר לי 'רפי שמעתי שאתה נגר אומן. המועצה רוצה להשתמש בידע שלך כדי לשפץ המון פרויקטים באזור'. הוא הזמין לישיבה גם נגר עצמאי מהאזור שממש שמח לעזור לי והשאיל לי ציוד וליווה אותי בפרויקטים הראשונים. ככה תחושת הערבות שהיתה לנו והביחד הנדיר בין חילונים לדתיים שהתקיים בגוש קטיף הציל אותו והעמיד אותי מחדש על הרגליים".
איך היתה התחושה בתקופת האינתיפאדה? היו הרבה פיגועים?
"האינתיפאדה עצמה השפיעה בכך שאנשים פחדו להגיע. גם הצבא בנה כל הזמן גדרות ומחסומים. בפועל לדעתי הגדרות האלו רק הזמינו עוד ועוד פיגועים כי כמה שנסגרנו זה הזמין אותם יותר לנסות לפגוע בנו. מעבר לכך אכן נפלו אצלנו טילי קאסם, היה גם פיגוע קשה ביישוב אלי סיני שבו נהרגה חיילת מהיישוב וחבר שלה שהיה אצלה. גם חברה טובה שלנו, בשם שולה בטיטו, נרצחה באזור וזה כאב מאד. מעבר לכך לא פחדנו אבל היו מחבלים שניסו לחדור והיו כמה תפיסות של חוליות על הגדר כלומר היתה בהחלט פעילות חבלנית שהתעצמה ככל שישראל התכנסה מאחורי גדרות".
איך התייחסו אליכם הממשלות?
"באופן מאד פרדוקסלי, כל הבניה אצלנו וכל הסיוע הנרחב היה מתרחש דווקא תחת ממשלות שמאל כמו זו של רבין. דווקא תחת ממשלות ימין היו הרבה עיכובים ובעיות. זה עצוב להגיד את זה אבל תכלס השמאל תמיד סייע והיה פועל ממש לפי הספר ואפילו מגלה הבנה. דווקא ממשלות הימין פחדו מהצל של עצמן ולא עמדו אף פעם בדיבורים שלהן. אמרתי פעם לחבר כנסת מהימין שבא אלינו שהבעיה שלהם היא שיש להם אופוזיציה והם מפחדים ממנה. דווקא השמאל היה משוחרר הרבה יותר לפעול והרגיש חופשי לסייע בשטח. אגב לצערי עד היום אנשי ימין בעיקר יודעים לדבר. זה מאד עצוב אבל ככה זה".
הישוב שלכם פונה בהתנתקות. איך מעכלים מצב כזה?
"גם אחרי ההכרזות של ראש הממשלה אריאל שרון חיינו בהדחקה. לא האמנו שזה יקרה והמשכנו לבנות ולטפל בשטח. באותה תקופה פעלנו לחזק אצלנו את אזור התעשייה המקומי ובניתי בו חממות והיתה פרנסה. אלא שהגיע היום שבו דופקים לנו על הדלת ואומרים שיש פינוי תוך כמה ימים. ישבנו כל חברי היישוב והחלטנו שאנו לא נתנגד בכוח לצה"ל. אלה הילדים של כולנו ולא היה לנו בכלל רצון לפגוע בחייל או בילד. לכן התארגנו וברגע שבאו לפנות אותנו יצאנו לדרך כקבוצה. יום אחרי הפינוי חזרתי לניסנית לעזור לתושבים באריזה של החפצים שלהם. זה היה טבעי מבחינתי לעזור לתושבים כמו שהם עזרו לי כשהיה קשה. הערבות ההדדית הזו והרצון לעזור לאחר היו אחת הנקודות היפות ביותר בגוש קטיף".
פינוי – ונסיונות התיישבות
לאחר שפונו מיישובם החליטו חברי היישוב דוגית לעלות כקבוצה אחת ל"חצרות יסף" בצפון הארץ. "הפינוי היה עובדה מוגמרת ורצינו להמשיך את המסורת שלנו ככפר דייגים. חרשנו את צפון הארץ ומצאנו מקום שומן ששכנו בו בעבר עולים חדשים מאתיופיה. אני מתכוון לחצרות יסף. זה היה ממש מקום ליד הים עם כל התשתיות. היו שם קווי בזק, קווי חשמל, ביוב, רשת מים, מבנים ממש הכל וממש ליד הים. זה היה מושלם ורצינו להגיע למקום. חשבנו גם שיסייעו לנו כי סך הכל אנו קבוצה יצרנית וגרשו אותנו מהבית שלנו. בפועל היה מי שהתנגד לרצון הזה שלנו. אני לא יודע מי עומד מאחורי ההחלטה אבל במקום לאפשר לנו לשקם שם את החיים שלנו הוחלט להפוך את חצרות יסף לשטח ירוק. כלומר להרוס את כל התשתיות שכבר היו שם ושהיו שוות מיליונים ולפתוח שם פארק. ההחלטה הזו היא השלב הראשון בגל הנדודים השני והמאד כואב שלנו שפגע פיזית גם בחברי קבוצה רבים".
על איזה פגיעה פיזית אתה מדבר?
"עצוב לומר את זה. אומרים שהמדינה שיקמה את תושבי גוש קטיף שפונו אבל זה לא נכון. אצלנו בקבוצה כל החברים הם עם בעיות לב, בעיות בכלי דם וחלקם סובלים מדיכאון. אפשר להגיד שמתקופת הגירוש כולנו חלינו ועברנו ניתוחים ובעיות רבות שאת רובן ניתן להגדיר כפועל יוצא משברון לב. אחת הסיבות לשברון הלב הזה היא התנהלות המדינה. אמרו שיפצו אותנו, שיעזרו לנו, אבל אני עד היום במאבק משפטי לקבל את הכסף. לפני ארבעה חודשים בית המשפט פסק לטובתי והורה למדינה רק עכשיו לפצות אותי על נכסים שהיו לי בדוגית. בית המשפט פסק, אבל בפועל חוץ מפגישה אחת עוד לא ראיתי שקל. את כל החסכונות שלי שברתי על החיים שהיו לי אחרי הפינוי ועל החיפוש אחרי מגורים ברחבי הארץ. הייתה חושב שהמדינה תסייע או שגורמי ימין יסייעו אבל כולם יודעים להבטיח ולדבר. תכלס בפועל הכל נשאר על הנייר ואתה לבד מתמודד עם האסון שלך. אגב בגלל הסיבה הזו לא ביקרתי ולא אבקר אף פעם ביישוב ניצן. כואב לי הלב על החברים שלי שיושבים שם ושוקעים לאט לאט בשכחה ובעצם מתים".
עוד ניסוי – בגליל
בעקבות כישלון ההתיישבות בחצרות יסף פנתה הקבוצה לבוסתן הגליל. ההגעה למקום התגלתה כסון מבחינתת מפוני דוגית. רפי: "כשהגענו לבוסתן הגליל קיבלו אותנו לכאורה בזרועות פתוחות. מה שלא סיפרו לנו זה שזה לא אזור פיתוח א' ולא נקבל הרבה עזרה מהמדינה. ככה קרה שקנינו שם מגרשים אבל לא יכולנו לבנות. לא היה לנו מספיק כסף והבנקים לא נותנים משכנתאות לאנשים מעל גיל חמישים אלא אם כן יש ביטוח חיים יקר מאד. בנוסף לכך הייתי צריך להתחלק בפיצויים שלי עם גרושתי כך שבפועל לא היתה לי שום יכולת ממשית להתחיל במקום פרק ב' או ג' של החיים שלי".
לדבריו השיא היה בכך שהקבוצה הקימה במקום אוהל גדול וחייתה בו במשך מספר חודשים כדי לזעוק את כאבם. "הקמנו אוהל מחאה שבו בעצם אמרנו למדינה שאנחנו חסרי כל ואין לנו יכולת להתחיל בחיים חדשים. האוהל הזה עשה הרבה רעש במישור המקומי ואנשים מכל האזור בקרו אותנו. אלא שבמישור הארצי אף אחד לא התייחס. אני לצערי יכול לומר שהמון פוליטיקאים אנשי ימין הבטיחו ים של דברים אבל לא עשו כלום".
משבר נוסף שעבר על רפי שמעוני בהיותו באזור הוא גניבת כל הציוד שלו יום לפני שהוא בנה במקום לול ונגרייה. "ידעתי שאסור לי להפסיק לעבוד. אדם שמפסיק לעבוד ישר מידרדר ולכן השקעתי 190 אלף שקל בהקמתה של נגרייה ולול בבוסתן הגליל. רציתי ישיר להתחיל לעבוד ולצאת לדרך. אלא שיום לפני הפתיחה של העבודה שלי באו גנבים בלילה וגנבו לי את כל התרנגולות מהלול ואת כל הציוד. ממש הפילו אותי אל הקרשים".
מה התחושות במצב כזה? מה עושים?
"אני לא אדם שנשבר. לכן החלטתי לנסות לעבוד בנגרות בכל זאת ולבצע פרויקטים שונים בגליל. אלא שיש תחרות עזה ולא הוגנת עם הערבים. הם משלמים במזומן וקונים יחד כמה אחים המון סחורה ומקבלים הנחות מפליגות. בנוסף הם בונים את הנגריות שלהם מתחת לבית במקום לא חוקי והם לא משלמים על כך פיתוח ומשכנתאות וכל מיני מיסים. כך יוצא שהם יכולים למכור מוצרים ולעשות עבודות בשליש מחיר. אין שום יכולת ממשית להתחרות עם העוצמה הכלכלית הזו שלהם שבנויה על כוח עבודה זול וחיסכון עצום בהמון הוצאות שאני כיהודי מחויב להם. למשל אצלם כל המשפחה עובדת בעסק. גם ילדים קטנים. זו עוד דרך להוזלת העליות. כך יוצא שהם כובשים את הגליל. כל הגליל נמצא מבחינת עבודה בידיים ערביות. לכן כל פעם שאני שומע את הפרסומות של המשרד לפיתוח הנגב והגליל אני צוחק. מדברים על ציונות על הפרחת השממה על כיבוש הקרקע. זה הכל שטויות אנחנו הפסדנו את הגליל לערבים".
תחנה אחרונה – מודיעין
הכישלון של רפי בגליל גרם לו לבצע הערכה מחודשת של הכיוון הכללי שלו מתוך ניסיון לבדוק היכן הוא יוכל להתחיל שוב את חייו בצורה שתשקם את שארית ימיו. "מכרתי את האדמה שהית לי בבוסתן הגליל וקניתי דירה בנהריה. שאגב, אני לא מצליח להשכיר עד היום. במקביל חשבתי מה לעשות והתייעצתי עם אחותי וגיסי שגרים במודיעין. הם אמרו לי לבוא לראות את העיר ולברר האם אני יוכל להתפרנס כאן כתושב העיר. באתי ערכתי סיור כולל וגיליתי שאין כאן מסעדה טוניסאית שמגישה מאכלים מקוריים כמו אלו שגדלתי עליהם. הגילוי הזה הוביל אותי לפתיחתו של הסנדוויץ במודיעין סנטר. ראיתי גם שיש ברמלה מסעדה כזו שמאד מצליחה. אז נכון שמודיעין זה לא רמלה, אבל אני בטוח שהתושבים כאן ידעו להעריך אוכל טוב ומושקע".
למה לא להקים שוב מסעדת דגים? אתה הרי היית מסעדן כזה המון שנים?
"אגיד לך את האמת. מאז הפינוי מרצועת עזה אני לא מסוגל להגיע לים או לגעת במאכלים ים. זה ממש פצע פתוח בתוכי. רק לאחרונה בעידודה של מלי נסענו ליפו והבטתי מרחוק על הים. אנשים לא מבינים מה עברנו מאז הגירוש מעזה. זה היה שבר אדיר של כל העולם כל היקום שבנינו. ריסקו אותנו. לכן החלטתי ללכת על משהו שלא קשור לעבר הישיר שלי אלא דווקא להיסטוריה המשפחתית ולידע הטוניסאי שיש לי מהבית. אני במסעדה מכין עם הבן שלי מאכלים מסורתיים על טהרת המסורת שלנו כמובן עם התאמות לעולם המודרני כמו סנדוויץ' אחד שהוא ללא גלוטן. אגב את המהלך עשיתי רק כשהבן שלי, בן, השתחרר מצה"ל. הסיבה לכך היא שאין לי שום כסף ושום בנק לא מוכן לעזור לי. לכן בהסכמתו לקחנו את מענק השחרור שלו והקמנו את המקום כשהוא הבעלים ואני עובד אצלו. אני ממש מקווה שהפעם זו הפעולה העסקית האחרונה שאני עושה בחיים ושפה בעיר היפה הזו אני סוף סוף אצליח להוביל מהלך שלם לאורך זמן בלי גניבות, בלי פינויים של המדינה ועם סיוע של העירייה והתושבים. כבר עכשיו אנשים שאוכלים במסעדה באים שוב ושוב ואני מקווה ששמעו של המקום יעבור מפה לאוזן".
שמעוני מספר כי המסעדה כרגע מתמקדת במאכלים לא בשריים בגלל מגבלות המקום שמנעו מהרבנות לאשר לו גם מטבח בשרי. "ברור לי שבעתיד בעזרת השם אם אצליח אתרחב יותר. כרגע אני מוכר כאן סנדוויצ’ים מיוחדים וקוסקוס טוניסאי טעים ואני מקווה שהציבור מגלה את נפלאות המטבח הזה".
איך אתה כל פעם עומד על הרגליים? עברת הכל בחיים…
"אני מאמין שצריך להמשיך. ברגע שאתה עוצר אתה מתחיל ליפול. למשל אחרי הפציעה שלי בצה"ל שכבתי בבית החולים כמה חודשים. ואז קמתי והתחלתי ישר לעבוד. הרופאים שטפלו בי לא האמינו שאני אצליח. אבל אתה רואה. זה לדעתי הסוד לחיים נכונים. זה לא שלא עברתי צרות. לצערי עברתי המון דברים. אבל אני נלחם זה האופי שלי".
(צילום: איילת לוין)
