לפרופסור אלון טל ממכבים יש מסר אחד פשוט עבור כולנו, ובעיקר עבור ממשלות ישראל: "מדינת ישראל הולכת לקראת פיצוץ אוכלוסין". למסר מחוברת גם שאלה: "מה אתם מתכוונים לעשות בנדון?". כשאנו שואלים את טל מהו לדעתו הפיתרון הוא משיב ללא בעייה: "הפיתרון לקטסטרופה הדמוגרפית העומדת בפתחנו הוא שילוב של העצמת נשים, העברת משאבים נרחבים ליישוב הנגב ובעיקר – הגבלת הילודה בישראל באמצעים עקיפים".
בספרו "והארץ מלאה", שראה אור לפני מספר חודשים, פורש טל יריעה רחבת היקף הסוקרת את תולדות ההתפשטות הדמוגרפית בארץ, החל מימי הקמת המדינה ועד לעתיד הקרוב הנראה לעין. על פי הנתונים שמביא טל בספרו, המתבססים על נתוני הרשות הלאומית לסטטיסטיקה, יוכפל מספר תושבי ישראל עד לשנת 2050. לדברי טל, את ההשלכות נחוש כולנו ונחוש אותן בהרבה מאוד מתחומי החיים.
* * *
פרופסור טל נולד במרחבים הפתוחים של צפון קרוליינה שבארצות הברית, עלה לישראל והתגייס לנח"ל המוצנח ומחזיק בשלושה תארים, ביניהם גם מאוניברסיטת סטנפורד היוקרתית. הוא משמש כיום כראש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב, ייסד את עמותת "אדם, טבע ודין" בשנת 1990, ולאחר מכן הקים את מכון הערבה ללימודי הסביבה. בעבר שימש גם כיו"ר ארגון הגג של פעילי איכות הסביבה בארץ וכיו"ר "התנועה הירוקה". בנוסף הוא גם משמש כגבאי בבית הכנסת שלהבת המכבים ביישוב מכבים (שם גם יערוך ב-18 לחודש הרצאה על ספרו החדש) ומנגן בכינור בלהקת הקאנטרי "בוקרי הערבה". טל כתב וערך שמונה ספרים בתחום הקיימות, וכן מאות מאמרים אקדמיים ופופולאריים.
כאמור – כמה עשורים כבר עברו מאז החל פרופסור טל את פעילותו הסביבתית בישראל. "אפשר להגיד שהייתי מהחלוצים בתחום, כי אי אפשר לקחת מהחברה להגנת הטבע את מה שהם עשו כבר לפני שנים רבות", הוא אומר.
מצבנו הסביבתי השתפר עם השנים?
"החברה הישראלית כולה מרוויחה מזה שיש לנו מערכת משפטית ששומרת על זכויות הסביבה כיום. לפני הרבה שנים הייתה שתיקה משפטית רועמת בתחומי איכות הסביבה שבאה לידי ביטוי באופן חמור מאוד. לפני כמה עשורים לדוגמה רוב השפכים בכלל לא היו מטופלים והוזרמו לנחלים ולים. אז היום כבר לא מזהמים כמו בתקופה ההיא. חלק מהמפגעים הקשים ביותר כבר הוסרו או שהמצב שופר, אבל בגלל גידול האוכלוסין רוב האינדיקטורים הסביבתיים יישארו שליליים. קח למשל את נושא המגוון הביולוגי. פעם היינו מופת באיך לשנות מגמה באיזור בעייתי. בימי המנדט הבריטי פרחו חובבי הציד ואז נעלמו מארץ ישראל התנינים, הדובים והברדלסים. זו הייתה תקופה של שיא בהכחדת מינים. מאז עשינו דברים יפים והטבע התחיל להשתקם, אבל המגמה הזאת התהפכה לפני עשר שנים וכמעט כל היונקים בישראל כיום נמצאים במגמה שלילית בגלל הקיטוע בבתי הגידול".
האבחנה הזאת נכונה גם לגבי מודיעין?
"בגדול כן. לשבחו של ראש העיר ביבס אפשר להגיד שבהחלטה שלא לבנות עכשיו על הגבעות הדרומיות, אותן חייבים להפוך לגן לאומי או שמורת טבע, הוא נתן איזשהו פסק זמן, מרווח לנשימה לסביבה ולחיות הבר. באופן כללי בנוגע לתחומי הסביבה, אפשר להגיד שאנחנו לא מדביקים את הפער בנעשה בעולם בתחום אלא להיפך. נכון שפר נפש המצב משתפר, אבל המדדים ממשיכים במגמה שלילית. זה כמו לרוץ על הליכון. אני לא רואה תועלת בהגדלת מודיעין בעוד 150 אלף תושבים. החיים עם 250 אלף תושבים בעיר יהיו פחות טובים והחוויה האישית של כל תושב תיפגע. אני לא רואה מצב בו הגידול של העיר יביא לכאן עוד סימפוניה או עוד בית חולים בישראל. מה יקרה? יקרה שנוריד את יער בן שמן או את פארק קנדה. אין צמיחה בת קיימא. מערכת סגורה לא יכולה להיות כל הזמן במצב של גידול אוכלוסין. נצטרך להגיע ליציאות ומוטב מוקדם ממאוחר".
* * *
כאמור, על פי משנתו של פרופסור טל הכל מתחיל ונגמר בגידול האוכלוסין הלא מבוקר שעוברת מדינתנו מאז הקמתה. הנה כמה נתונים מספרו של טל הממחישים את העיקרון: בשני העשורים האחרונים גדלה אוכלוסיית ישראל ב-45% (מ-5.5 מיליון בשנת 1995 ל-8 מיליון ב-2015), מאז הקמת המדינה צמחה האוכלוסייה בארץ פי 9, מספר הנפשות פר קילומטר בישראל הוא הגבוה במערב (347 נפש פר קילומטר בשנת 2011) ועוד נתונים אליהם נגיע בהמשך. כאמור, על פי הנתונים קרב היום בו נעמוד על 15 מיליון תושבים בארץ הקטנה הזאת.
מוזיקה תמיד ברקע (צילום פרטי)
"אני טוען שאחרי השואה הייתה לנו חובה מוסרית להחזיר את אומדן היהודים בעולם לאותם מספרים שהיו לפני השואה", אומר טל, "והיום כבר עשינו את זה והגענו לשם. סיימנו את המשימה ההיסטורית, שהיא חשובה וערכית, ועכשיו אנחנו צריכים לעצור. עוצמתנו תמיד הייתה איכות ולא כמות. אם נגדל בצורה כזאת זה לא אומר שיהיו לנו יותר זוכי פרס נובל, אלא להיפך".
שהאחרון שבהם היה בשנות התשעים עם העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, ניתן למצוא לדבריו של טל במדיניות הממשלתית. "בזמנו היה היגיון בעידוד הילודה. היינו מדינה ריקה והיה צורך לגדול במהירות. רואים את זה בקצבאות הילדים, בחופשות הלידה, במניעת הפלות באופן בו אישה נשואה צריכה לשקר כדי לעבור הפלה בבית חולים ועוד ועוד".
מה יקרה לנו כשנגיע לאוכלוסייה במספרים כאלה?
"אנשים יבלו כל יום שעתיים־שלוש באוטו, יחכו חמש־שש שנים כדי להיכנס לבית משפט. בחגים מי שיהיה לו כסף איכשהו יצליח לצאת לחו"ל מנתב"ג, כי גם שם יהיה צפוף, ואין מה לדבר על לנסוע לכנרת, כי ראינו בפסח האחרון מה קורה שם עם שמונה מיליון איש. תכפיל את המספר ותבין שאף אחד לא ייסע יותר לכנרת או בנתיבי איילון. זה אומר שגם ברכבת לא ניתן יהיה להיכנס לתל אביב כי מעמיסים עוד ועוד על תשתיות עד שהן לא יכולות להכיל. נראה כיתות צפופות, כי אי אפשר לבנות תשתית שגדלה בקצב האוכלוסייה. ונחיה פה כמו בשתי מדינות – מדינה ענייה שלילדים שלה אין שום סיכוי, ומדינה עשירה שההורים בה מסוגלים לשלם למורים פרטיים כדי שהילדים שלהם יעשו חמש יחידות מתמטיקה. למי שמגיע ממשפחה של שמונה ילדים לעולם לא יהיה סיכוי להתחרות מול הילד שלהם, וזה לא הוגן. ויהיו אנשים שיחליטו שהם מוותרים על החובה לשלם 80% מסים ישירים ועקיפים כדי לממן ילדים של אחרים, והם לא ירצו לחיות פה. נצטרך ללמד בבתי הספר בשתי משמרות, כמו שכבר קורה במקומות מסויימים בעולם. אתה חושב שנצליח להכפיל את מספר הכיתות או מספר השופטים בבתי המשפט? בסופו של דבר יהיה כאן מקום פחות נעים לחיות בו"
אתה מאמין שנוכל להתאים את התשתיות לגודל האוכלוסיה?
"קח למשל את מומבאי, עיר של עשרה מיליון איש. אפשר לשרוד, אבל השאלה היא האם איכות החיים תיפגע? האם איכות החיים תהיה טובה יותר רק עם שני מיליון? כשהמערכות עובדות אז הכל בסדר, אבל אתה פגיע כחברה לסכנת קריסה. אנחנו נוטים לחשוב על כושר נשיאה מרבי, אבל צריכים בעצם לחשוב במושגים של כושר נשיאה אופטימלי. אנחנו מכינים מדינה שיהיה פחות טוב לחיות בה. הרי אף פעם אין באמת מספיק תקציבים כדי להגיע למצב אופטימלי. כבר היום יש לנו כיתות צפופות בבתי הספר ואף פעם לא יהיה את התקציב לסגור את הפערים. אז נכון שבונים קו רכבת לירושלים, אבל בכל שנה מתווספות לכבישים עוד 300 אלף מכוניות".
ההשקעה הנרחבת בנגב לא תביא לפתרון הצפיפות?
"אתה בונה על התאמת הנגב? תחשוב כמה זמן לוקח לנו לבנות קו רכבת אחד בתל אביב. אנחנו חייבים לשאוף להגיע למצב בו שמונה המיליון שיתווספו עם השנים יגיעו לנגב. הלוואי שבאר שבע תהפוך להיות העיר הגדולה בישראל".
* * *
כאמור, על פי משנתו של פרופסור טל הדרך ליצירת יציבות בגודל האוכלוסייה טמונה בהאטת קצב הילודה. הדרך לשם עוברת דרך כמה רבדים: "ממשלת ישראל עדיין מעודדת ילודה בכמה וכמה דרכים, ממענקי לידה וקצבאות ילדים ועוד למניעת הפלות. אין כדור קסם שאיתו אתה הורג את הבעיה, זה שילוב של הרבה דברים. צריך להסיר את האיסור המביש על הפלות ובעיקר להבין שיש שלוש דרכים להגיע ליציבות דמוגרפית: העצמת נשים, העצמת נשים והעצמת נשים. כל השאר זה סתם פרשנות".
בדבריו על העצמת נשים, עידוד השכלה ויציאה של נשים לשוק העבודה המובילים כידוע לילודה גדולה פחות, מכוון טל בעיקר אל המגזרים בהם הילודה גבוהה במיוחד: "הבעיה העיקרית כיום היא אצל החרדים והבדואים. אצל הערבים מדובר בסיפור הצלחה בתחום הזה".
על פי נתוני הלמ"ס משנת 2014, נשים יהודיות יולדות בממוצע 3.11 ילדים למשפחה ואילו המוסלמיות יולדות 3.35. הממוצע בישראל עומד על 3.08 ילדים למשפחה. הממוצע במדינות ה-OECD עומד על 1.7. טל: "בשנות ה-50 וה-60 הממוצע אצל משפחה חרדית עמד 2.5 ילדים למשפחה ואילו היום הוא עומד על 6".
מה עשו במקומות אחרים בעולם שהתמודדו עם בעיה כזאת?
"קח למשל את איראן. הם הגיעו לשיעור ילודה בלתי נתפס, כמעט עד לגבול הביולוגי של נשים, מפני שהם עודדו ילודה. בשלב מסויים הם הבינו שאסון כלכלי נמצא בפתחם ושמו בלמים. אפילו עד לרמת עיקור לגברים. היום הם עומדים על שיעור ילודה של 1.9 למשפחה. ואת הכל הם עשו דרך העצמת נשים: השכלה, חינוך לשימוש באמצעי מניעה, הסברה ועידוד משפחות ללדת רק ילד או שניים. משפחות שיולדות שלושה ומעלה לא מקבלות קצבאות מיוחדות מהמדינה החל מהילד השלישי. עוד בעולם, עזוב את סין, קח למשל את סינגפור. הם גילו שקצב הילודה ישים אותם במצב בלתי אפשרי והחליטו שמעודדים גם הם ילודה של רק ילד או שניים למשפחה. מהילד השליש הכל על חשבון המשפחה, אפילו חופשת הלידה".
* * *
כידוע לכל, נושא הגבלת הילודה בישראל הוא תחום שכמעט ולא עולה על הפרק, וכאשר הוא עולה התגובות אליו רגשיות ביותר ונחרצות לא פחות. בספרו כותב טל כך: "ספר זה גם אינו מבקש להיות מתקפה על החברות החרדית או הבדואית, ערכיהן ומנהגיהן, שעליהן ביקשתי לכתוב מתוך כבוד… אני כותב את הספר הזה בתקווה שהוא יסייע לישראלים, האוהבים את ארצם ואת ילדיהם, לשאול את עצמם ואת קובעי המדיניות את השאלה הפשוטה הבאה: האם יש היגיון בלהגיע לשלושים מיליון? עבורי, נראה שמדובר בשאלה רטורית. החיים בישראל הם טובים. אך אי אפשר גם להתעלם מן הבעיות הרבות והקשות – בעיות שאנחנו יצרנו. נוכחות של עוד כמה מיליוני אנשים לא תקל עלינו לפתור אותן".
למרות כל התחזיות, אתה אופטימי בנוגע לעתידנו?
"אני חושב שכן, אני אופטימי. היו כבר שני שרי אוצר שהפנימו את הבעיה והיום הם בצמרת כמו ביבי. זאת שאלה של כוח פוליטי להעביר את הצעדים הנדרשים. המשוואה היא מאוד פשוטה: יותר אנשים – פחות משאבים פר נפש".
בתמונה: אלון טל. העתיד מעונן חלקית (צילום פרטי)
