"מה שצרם לי במודיעין, שאנשים לא אמרו שלום. בכל מקום שאני מגיעה אליו, אחרי חמש דקות אני כבר בתוך העניינים. אנחנו אנשים רגילים. אנחנו רק חיים דרך אחרת" רקאל שבנתה את ביתה במשאית מסבירה מדוע בחרה בדרך חיים כזאת ("כשאת חיה ככה את פשוט יוצאת ממרוץ הצרכנות המטורף") . מדברת על המוטו ("אני מאמינה שאנחנו לא שייכים לקרקע והיא לא שייכת לנו"), מתארת את החיים על גלגלים ("זה ממש לא רומנטי כמו שחושבים"), ומבקשת משכניה במודיעין לקבל אותה כמו שהיא ("אין לי קרניים, ואפשר לדבר איתי"). צילום אינגריד מולר

אל רקאל הגעתי בעקבות פוסט מיוחד שהעלתה לפייסבוק באחת הקבוצות של מודיעין, שבו כתבה "שמי רקאל ומזה כחודש מתגוררת ברכבי בעיר הנחמדה הזאת. הרושם הראשוני הוא של עיר יפה, נקייה, מסודרת ונוחה. לא ממש יצא לי עדין לפגוש הרבה תושבים… או אולי כן. כמה שוטרים, כמה פקחים וכמה אנשי ביטחון העיר…למה? כי אני בחרתי דרך חיים מעט שונה מהרגיל, אני מתגוררת על משאית שהסבתי את הארגז שלה לבית לכל דבר, עצמאית בהספקת חשמל ומים (סולרי ומכלים) ומתגוררת כל פעם במקום אחר – לפעמים עיר אחרת או שכונה אחרת מתוך אותה העיר, לפעמים אזור אחר במדינה…

הסיבות לכך רבות מאוד… (ומספיק לקרוא או להיות ערים למצב במדינה מבחינה כלכלית ומבחינת הדיור והמשאבים, כדי לדעת) אך הסיבה הכי-הכי חשובה היא שפרט למשאית שום דבר לא שייך לי, אני משתייכת למקום אליו אני מגיעה ושבו אני חונה וכשאבחר במקום אחר שוב אשתייך לאותו מקום. ללא גבולות, ללא אחיזה בקרקע… כי ה"אני מאמין" שלי הוא שהקרקע לא שלנו, אנו אורחים בה. ובכך הצלחתי להביא את ה"אני מאמין" שלי -לפועל.

סיבה אחרת, אך לא פחות חשובה עבורי, היא שבבית כזה אין הרבה מקום, לכן לא קונה מה שלא צריכה וכך יוצאת מעט ממרוץ העכברים של צרכנות מיותרת…

מטבעי אני אדם מאוד חברותי, בכל מקום אליו הגעתי עד עכשיו – זכיתי לביקורים כמעט יום יומיים של עוברים ושבים, חלקם נשארו עימי בקשר חברי עד היום.

נכון , אני עובדת הרבה (נהגת תיירים) והשעות הן מעט משונות לפעמים (מטוסים ממריאים ונוחתים בכל שעות היום…והלילה…. סמל ההבעה smile ) עם זאת – מזמינה אתכם לקפה (–או מהטה אם יש בניכם ארגנטינאים או פרגוואיים ..חחח). אז – לכל מי שמקבל את ההזמנה הזאת כאישית אשמח להכיר!"

מאותו רגע גרף הפוסט מאות לייקים, תגובות מפרגנות, הזמנות לארוחות, לקפה ועוד. אין ספק שהרשת החברתית של צוקרברג ממשיכה לבעוט ולספק את הסחורה. תושבי מודיעין התעוררו, הגיבו ופירגנו, והסקרנות לפגוש את האשה הזו רק התעצמה.

המהפך

פגשתי אותה בביתה, כלומר במשאית שלה הגדולה והאדומה, המאובזרת היטב מבפנים, שחונה באחד הרחובות השקטים בעיר. מהחלונות, המשאית מזכירה קראוון נופש, מהסוג שמשכירים לטיולים, אך יותר מחוספסת. בפנים היא מאובזרת בשולחן עבודה, מסך מחשב גדול, מקרר, תנור, מזגן, מקלחת חמודה ומיטה גדולה ומרווחת. הבגדים מאוחסנים בארון צר. "זה עוד בעבודה" מסבירה רקאל, "פה צריך להיות ארון יותר גדול שיהיה בנוי יותר נכון." קשה שלא להתרשם מהאישיות המיוחדת שכובשת אותי מהרגע הראשון. היא אשה מצחיקה, שכיף לדבר איתה ויש בה משהו ממגנט, שקשה להסביר. בערך כמו שקשה להסביר את המהפך שעשתה בחייה.

רקאל (56) נולדה בכלל בארגנטינה. בגיל 18 עלתה לבדה לארץ. בהתחלה גרה בקיבוץ, שם הכירה את מי שיהיה בעלה לעשרים השנים הבאות ואב לשלושת בנותיה (בגילאי 25, 31, ו-33). היא עברה הרבה דירות בחייה עד שהשתקעה למשך 12 שנה בצריף קטן על ראש גבעה בגבעתיים. "אף פעם לא רציתי להכנס למחויבות של לקנות משהו." היא מסבירה "במשך רוב חיי חייתי בנדודים, עברתי המון. הכי הרבה שנשארתי היו השנים בגבעתיים אבל זה בזכות הצריף המיוחד שהיה לי שם."  אבל היו שנים שגם קנתה וקנתה הרבה. "כשהייתי נשואה הייתי אספנית של דברים. קניתי הכול ולא רק זה, קניתי תמיד את הכי חדש והכי גדול. הכול היה חייב להיות דיגטלי ומהסוג הכי מודרני."

בשנת 2000, נפרדה מבעלה ועוד לפני כן, החלה לעבור תהליכים פנימיים עם עצמה. "השתתפתי בסדנאות רבות. עברתי תהליך שבו למדתי להוריד את הקליפות, להוריד חבילות של זבל שאנחנו סוחבים על הגב שלנו. אפשר לומר שעשיתי שינוי של 180 מעלות מאיפה שהייתי קודם. בזכות התהליכים הורדתי מעצמי את מה שההורים חושבים, מה שהחברים מאמינים ומה שהחברה והסביבה מצפה. עם הזמן הבנתי שלא באמת משנה מה שתעשי, תמיד יהיו אנשים שידברו, אז כבר עדיף לפחות לחיות את החיים ולהבין מה באמת מתאים לי."

כסף זה אשליה

מה הביא אותך להתגורר במשאית אני שואלת ורקאל שוטחת בפני קודם את האני מאמין שלה: "אני מאמינה שאנחנו לא שייכים לקרקע והיא לא שייכת לנו. אנחנו אורחים באדמה. כשאנשים קונים או משכירים נכסים, מתחילים גבולות, זה שלי וזה שלך. אני משתייכת למקום שאני מגיעה אליו. המקום לא שייך לי. הרעיון אומר שאנחנו לא צריכים להיות קשורים לקרקע אלא להשתייך למקום שאליו מגיעים. זה נובע מהצורך לשבור את מרוץ העכברים  שאנחנו חיים בו. החברה שלנו היא צרכנית. את נכנסת לבית מושכר ויש לך את הדברים מקודם אבל קונה דברים חדשים שיתאימו לבית החדש. כשיש מבצע בסופר את קונה עשר כשהתכוונת לקנות רק אחד. במשאית אין מקום. יש מקום רק לבקבוק שמן אחד. אני קונה רק מה שאני צריכה. כשאת חיה ככה את פשוט יוצאת ממרוץ הצרכנות המטורף הזה. בעיני, כסף הוא אשליה. כסף הוא הממתק שבעלי כוח נותנים לנו כדי שנוכל להמשיך לרוץ את מרוץ העכברים. זה לא אמיתי. אנשים רודפים אחרי כסף ואז אין להם חיים. זה מרוץ אין סופי. אנחנו עובדים יותר, מתפתים לקנות יותר ובסופו של דבר תמיד מתוסכלים שאין לנו מספיק".

תחושת המירוץ הזו היא שהובילה אותה למעשה לנסות דרך חיים אחרת. "הדרך היחידה שיש לי היא פשוט לחיות. הייעוד שלי בחיים הוא זה להעביר את זה הלאה. אבל זו אך ורק הדעה שלי. אם נקשיב אחד לשני אני אקח ואלמד ממך משהו. המודרניזציה גרמה לכך שנראה רק את מה שמוקרן כלפי חוץ, רק את הטוב ואז אנחנו לא רואים את האמת. נראה שהכל מעולה אצל כולם אבל אם הכל יהיה פתוח, הדברים באמת יצאו."

לפני שלוש שנים, לגמרי במקרה, הגיעה לכנס של יוסי טיאר, שהקים את 'כפרים על גלגלים'. טיאר שאף להקים רשת של אנשים שחיים כך ולהקים כמה מוקדי אם שאנשים יכולים לעבור ביניהם, וזה בדיוק היה הדבר שחיפשה.  "לא האמנתי. פתאום  גיליתי שיש עוד אנשים שחושבים בדיוק כמוני. התרגשתי מאד. הרגשתי שמצאתי את המקום שלי, התקשרתי לכולם וסיפרתי להם שהם לא מבינים מה מצאתי. "

בונה את החלום

על החלום לגור בבית על גלגלים היא עבדה שלוש שנים, חלום לא זול להגשמה היא אומרת. "התחלתי לעשות את התכנון, לבדוק איזה רכב מתאים לי. זה יכול להיות נגרר, יכול להיות ואן שעולה בערך 150 אלף,  יכול להיות משאית בכמה גדלים. אני מכירה זוגות שחיים בתוך דוקאטו ומטיילים בכל מקום ויש אנשים שבוחרים במשאית. התחלתי לחשוב מה אני רוצה, לברר איפה קונה, מה ואיך. בכל פעם הייתי מוצאת רכב אבל לא היה לי תקציב מתאים".  

לבסוף, בעזרת בנקאים שהאמינו ברעיון שלה, לפני כשנה, הצליחה לקבל את ההלוואה המיוחלת ולהתחיל לבנות את המשאית. היא מצאה בונה רכבים שבנה לה את המשאית בהתאמה אישית, לפי התכנון שגיבשו יחד. "ידעתי שאני רוצה הרבה חלונות, שיהיה אוויר ושאני רוצה שיהיה מרחב."

לפני כחצי שנה היא קיבלה את הבית החדש שלה, משאית, שעוד לא עונה על כל ציפיותיה. מים, למשל, היא קונה במיכלים של 20 ליטרים וממלאת. "אני עוד צריכה להתקין משאבות מים. יש מיכל מים של 500 ליטר עם משאבות, שמביא מים מתחת למשאית לתוך הרהיטים ועולים בתוכם, כך שיהיו לי ברזים אמיתיים שיצאו מתוך הרהיטים ממש כמו מקלחת וכיור רגילים." חשמל היא מקבלת משישה פאנלים סולארים שמותקנים על גג המשאית עם מצברים שממלאים ומפזרים חשמל לכל מוצרי החשמל." כביסה היא עושה כרגע בבית של הבנות שלה אבל בעתיד היא מתכננת לרכוש מכונה של 3 ק"ג שתתחבר למשאית.

נשמע לא פשוט…?

"זה ממש לא רומנטי כמו שחושבים. זו דרך חיים. לא הכל ורוד. הבית הוא אני ולפעמים אני נשארת בלי חשמל. אני צריכה לדאוג איך אני ממלאה מים. זה עבודה אבל ככה אפשר ללמוד מה ערכם של מים וחשמל."

לא היו לך חששות לפני שהחלטת לצאת לדרך הזאת?

"לא ידעתי איך אסתדר עם המערכות, איך אסתדר בנהיגה, אם יהיו אנשים שיציקו לי, אבל  בסופו של דבר בשבוע הראשון כבר למדתי איך להתנהל עם המערכות. פעם אחת מישהו הציק לי אבל גם עם זה התמודדתי מהר מאד."

וזה לא מפחיד להיות לבד במשאית?

"אני לא מבינה למה מפחיד. אנשים אומרים לי, אני לא הייתי מעז במצב הנוכחי לחיות ככה. בעיני גם זה אשלייה. לא נכנסו לבתים דרך החלונות והרדימו את כל הבית ולקחו הכל? לא חיכו לנערות שנכנסו לחדרי מדרגות ? זה קורה בכל מקום וכשזה צריך לקרות זה יקרה. מה גנב ירצה לקחת מפה? אין בי שום ערך. פיסית יכולים לפגוע בי בכל מקום וזה לא משנה אם אהיה בבית מוגן ברב בריח או שאחיה בקרטון."

 דרך חיים

בזמן שאנחנו משוחחות, חלונות ודלתות המשאית פתוחים לרווחה, ואנשים עוברים לידנו ברחוב. זה לא מפריע לך החוסר פרטיות הזאת אני שואלת והיא עונה: "ממש לא. אחד הכללים שלנו, שאם רואים קראוון והתריסים סגורים לא דופקים בדלת, כי זו הפרטיות שלנו. אבל אם החלונות פתוחים או הדלת, אז אנחנו פתוחים לאחרים." ובכלל חשוב לה להדגיש שהבחירה לחיות במשאית לא מונעת משיקולים כלכליים. "נכון שכשאגמור עם הבנייה והלוואות אוכל לחיות בהרבה פחות כסף, אבל זו דרך חיים שצריך לקבל אותה. אלה לא חיים רגילים ומי שיבחר בהם רק בגלל הסיבה הזו, יהיה מהר מאד מוכן לשלם 5000 ש"ח לחודש ולחזור לדיור נייח. הרבה אנשים אומרים לי, את לא משלמת שכ"ד, חשמל, מים, אבל זה לא נכון כי חשמל שילמתי מראש כשבניתי את המערכת.  דרך החיים הזו היא שונה, זה לא להגיע הביתה ולנוח, הבית הוא אני וצריך לדאוג לתפעל אותו."  

"היום אני לא רואה אפשרות חיים אחרת" היא מוסיפה ואומרת". אבל אף אחד לא מבטיח שהיא תתאים לי בעוד עשר שנים. גם אם תתני לי עכשיו 2 מיליון משלי, לא אחזור כרגע לבית נייח כי זו אני וזה משקף את כל מה שהאמנתי כל חיי."

איך הבנות הגיבו?

"הן מפרגנות, לקח להן זמן להתרגל אבל הן כבר מכירות אותי וברגע שסיפרתי להן על זה והן שמעו את ההתלהבות שלי הן הבינו שאני הולכת על זה. הנכד שלי בא לבקר במשאית ולא רצה לצאת ממנה. "

כמה זמן תשארי במודיעין?

"יכול להיות שבוע, יכול להיות שבועיים. הכי הרבה נשארתי באותו מקום חודש. אני מחליפה נופים, מחליפה אווירה. כשמחליפים, משהו מתחדש, אפילו אם מדובר באותה עיר אבל בשכונה אחרת. פוגשת אנשים אחרים, רואה נוף אחר מהחלון. פה אני בקשר עם היקום, אני נמצאת בגלוי ואז אני אף פעם לא לבד."

אבל אין לך שכנים, חדר מדרגות…

" כמה אנשים שמעת שנפטרו ורק כשהריחו את הריח שמו לב שנפטרו?  זה אשלייה…זה לא השכנים זה הדרך. זה הפתיחות. זה מה שצרם לי במודיעין, שאנשים לא אמרו שלום. בד"כ בכל מקום שאני מגיעה אליו, אחרי חמש דקות אני כבר בתוך העינינים. אנחנו אנשים רגילים, אין לי קרניים ואפשר לשבת לדבר איתנו, אנחנו רק חיים דרך אחרת".

את שלמה עם הדרך שבחרת?

"אני עושה את זה מתוך רצון שמישהו אולי יוכל לקבל מזה משהו. אם מישהו יקח מזה משהו, עשיתי את שלי.  יש לי עקרונות חיים מאד מוגדרים ומתוך המקום הזה הבנתי שאני לא יכולה רק לדבר את המסרים שלי אבל יכולה לעשות את הדבר האמיתית. אני מאמינה בדרך וזו הסיבה שאני נשארת פה. אני הבאתי את האני מאמין לחיים מתוך המקום הזה ואני מרגישה שלמה עם זה."

תגידו שלום

בחצי השנה האחרונה, מאז שרכשה את המשאית, הספיקה רקאל לגור ברחובות, תל אביב, ארסוף, הרצליה, כרכור, אולגה ומודיעין. היא מקפידה לרכוש חברים בכל מקום ולשמור על הסביבה שלה נקיה " חשוב לנו מאד לא להפריע לסביבה ולא ללכלך. בכל הערים שהייתי ראיתי מכולות של אשפה. פה במודיעין, כמעט ולא ראיתי…"

כשאני שואלת אותה לבסוף למה היא פרסמה את הפוסט, היא מסבירה: "בגלל העבודה, אני כל הזמן נשארת באזורים מרכזיים. עד עכשיו, לא היה מקום שחניתי בו, שאנשים לא באו והתקרבו. השארתי חברים בכל מקום שהייתי בו. פתאום אני מגיעה למודיעין וחוץ מפקחים ושוטרים אף אחד לא התקרב. אנשים עוברים עם כלבים, ילדים, אני אומרת שלום וכלום. לא הבנתי איך זה יכול להיות. בעקבות התגובות באותו היום לא זזתי מהמחשב. קיבלתי המון תגובות מפרגנות והרבה הזמנות. אנשים אמרו שיבואו."

אז בפעם הבא שאתם הולכים לטייל עם הכלב, לוקחים את הילדים לפארק ורואים משאית אדומה, תסתכלו אם החלונות פתוחים. אם כן, תכנסו, תגידו שלום, תקבלו קפה חם ודרך הסתכלות אחרת על העולם. 

בתמונה: ראקל "במשאית אין מקום. אני קונה רק מה שאני צריכה."  (צילום אינגריד מולר)