באחד מימי הקיץ של אמצע שנות ה-90 קיבל רפי סיטון טלפון בהול מלשכת שר העבודה והרווחה בירושלים: "השר אלי ישי מבקש לפגוש אותך בלשכתו". הפונה היה שאול נחום, עוזרו הנאמן של השר הטרי מש"ס. נחום היה נחרץ בדבריו, סיטון עוד ניסה לברר ושאל במה העניין, אבל נחום ענה לו: "לא יודע, באמת שלא, אבל תבוא בבקשה, מתי אפשר לקבוע?"

סיטון לא שאל יותר מדי שאלות והתייצב בלשכת שר העבודה והרווחה במועד שנקבע. "באתי אליו מצויד בספרי הראשון "אנשי הסוד והסתר", שבו תיארתי את עבודתי כאיש מודיעין בצה"ל ותיכננתי להעניק לשר ישי את הספר". באותה תקופה סיטון הושאל למשרד החוץ, שם העביר קורסים מרוכזים של השפה הערבית ושל התרבות הערבית לאנשי הסגל הדיפלומטי לצוערי משרד החוץ ולעוד גורמים שהיו אמורים לשלוט בשפה הערבית ולהכיר את מנהגי הערבים. אחד מקרובי משפחתו של השר ישי היה חניך באחד הקורסים שסיטון העביר וכך נוצרה ההיכרות בין איש המוסד והשר הצעיר. התקיימה פגישה ראשונה וכעבור מספר שבועות שוב היה שאול נחום על הקו: "שלום רפי. יש לך דרישת שלום מהרב עובדיה יוסף".

סיטון הופתע מאד: "מהרב עובדיה? אני לא מכיר אותו אישית". ונחום השיב: "נכון, אבל הוא שמע עליך הרבה דברים ומאד התרשם ממך. בין השאר הוא שמע גם שיש לך אוסף גדול מאד של מוזיקה ערבית". סיטון היה מופתע עוד יותר: "זה נכון, אבל מה הקשר של הרב עובדיה לזה?"

"הרב עובדיה מאד אוהב את הזמר המצרי המפורסם פאריד אל-אטראש והוא שמע שיש לך תקליטים וקלטות של רבים משיריו", אמר נחום. "הרב ביקש לשאול אותך אם אפשר יהיה לקבל העתקי הקלטות של השירים של פאריד אל-אטראש".

סיטון היה המום והמילים נעתקו מגרונו "הרב עובדיה אוהב מוזיקה ערבית? מה לרב ולמוזיקה חילונית ולשירי אהבה?", שאל, אך הבטיח להכין הקלטות. אז גם נזכר שהרב יוסף חי במצרים במשך מספר שנים והיה הרב הראשי של קהילת יהודי המדינה.

לסיטון היה קשר רופף מאד לרב יוסף, באמצעות אחותה של הרבנית מרגלית, אשתו דאז של הרב. משפחתה של מרגלית, משפחת פתאל, גרה בשכנות למשפחת סיטון בעיר הולדתו חאלב שבסוריה והוא הכיר אותה כילד. "אז ישבתי והכנתי לרב העתקי קלטות עם שיריו של פאריד, למזלי, את כל התקליטים שהיו לי העברתי לפני שנים לסרטיית טייפים והיה לי אוסף גדול מאד של סלילי טייפ מוקלטים עם מדבקות שמפרטות את השירים אחד לאחד. ולא רק של פאריד אלא של עוד גדולי זמר ערביים שאהבתי, כך שזאת לא היתה בעיה להכין לרב אוסף מרשים משיריו של הזמר המהולל".

כוכב נולד בערבית

פאריד אל-אטראש היה זמר דרוזי במוצאו, מג'בל דרוז שבסוריה. הוא ומשפחתו היגרו למצרים כשפאריד היה צעיר, מפחד השלטון הצרפתי בסוריה. הוא התפתח להיות אמן מוצלח וקיבל אזרחות מצרית וחי כל חייו במצרים, כשהוא זוכה לכבוד גדול בעולם הערבי, בעיקר מכיוון שכל אמן שרצה להתפתח ולקבל הכרה בעולם הערבי היה חייב לעבוד במצרים שהיתה מרכז העולם הערבי. אל-אטראש היה מוכר כגדול זמרי העולם הערבי לצד הזמרת האגדית אום כולתום והזמר עבד אל וואהב. הוא כתב והלחין מאות שירים מוכרים בעולם הערבי וגם ניגן בעוד. גם יהודי ערב אהבו מאד את שלושת ענקי המוזיקה הערבית, שרוב שיריהם נמשכו לעיתים גם מספר שעות. אגב – חלק מהמורשת של המוזיקה הערבית שדבקה ביהדות הגיעה באמצעות רבים מלחניו של אל אטראש, שעובדו כמוזיקה למילים ואף לשירי קודש עבריים.

בשנת 1947 הצטלבו דרכיהם של הרב יוסף והמוזיקאי פאריד אל אטראש. הרב ירד למצרים לשמש בתפקיד סגן הרב הראשי של הקהילה היהודית בקהיר. מי ששיגר את הרב לשליחותו היה הרב בן ציון עוזיאל, ששבע שנים קודם הסמיך את הרב יוסף לרבנות כשזה היה צעיר בן עשרים. הרב עוזיאל נענה לבקשות אנשי הקהילה בקהיר לקבל רב צעיר וידען בתורה וכך הרב יוסף הגיע לקהיר ומצא שם קהילה עם בעיות כשרות גדולות, וקשר די רופף ליהדות.

ארבע שנים שהה הרב יוסף בקהיר. הוא הגיע למצרים לפני קום המדינה וחזר לישראל העצמאית בשנת 1950. באותן ארבע שנים ספג את התרבות המצרית ונחשף למוזיקה הערבית ולשירים של גדולי הזמר המצרי כמו פאריד אל-אטראש ועבד אל וואהב.

רפי סיטון, שהסתובב בתוקף תפקידו במקומות עלומי שם רבים, מסביר כי יהודי המזרח היו ליברליים הרבה יותר מהיהודים האשכנזים בכל הקשור להלכות דת: "רב במדינות ערב לא הלך עם ציצית בחוץ והיהודים בכלל לא הסתובבו עם כיפה על הראש ולא היו סממנים חיצוניים ליהדות. הרבנים הלכו בחליפה ואפילו בלי מגבעת, אולי לפעמים תרבוש. גם הרב יוסף הלך לבוש כך. רק כאן, לאחר שהתמנה לרב הראשי, הוא התחיל ללבוש גלימה".

השנים שבהן שהה הרב במצרים השפיעו מאד גם על פסיקתו ההלכתית ובכלל על יחסו כלפי החילוניים. במצרים התגבש יוסף כרב ליברלי ונועז בפסיקותיו. באותן שנים במצרים הוא גם לקה בראייתו, וזו הלכה והתדרדרה במהלך השנים ובין השאר חייבה אותו להרכיב משקפיים עם עדשות כהות להגנה על עיניו.

רפי סיטון היה איש מודיעין ותיק ועתיר ניסיון, ששירת במקומות שעוד לא ניתן לספר עליהם במשך עשרות שנים מטעם המוסד והשב"כ והיה קצין מודיעין בצה"ל ממקימי יחידת הסוכנים והמרגלים שאחר כך נודעה בשם "יחידה 504". סיטון היה זה שמצא לאחר מלחמת ששת הימים את המגילות הגנוזות שמוצגות כיום בהיכל הספר במוזיאון ישראל, אצל סוחר עתיקות בבית לחם, והביא אותן לפרופ' יגאל ידין הנרגש.

המפגש המרגש

נחזור לשנות התשעים: חלפו מספר ימים וסיטון, עם סלילי הטייפ, הגיע לבית הרב יוסף ברחוב הקבלן בהר נוף. עוזרו של ישי הבחין שסיטון לא חובש כיפה על ראשו ומיהר ללחוש על אוזנו: "רפי תשים כיפה. מהר תשים כיפה!" סיטון, שהכיר היטב את מנהגי יהדות המזרח ואת המקורות, תקע בעוזר מבט נוקב וגער בו: "לא צריך שאול. אין כאן ספרי קודש ואנחנו לא בבית כנסת". הרב יוסף חייך ואמר לשאול: "סיטון צודק במאה אחוז".

לאחר מספר דקות של שיחת חולין נכנסו הרב יוסף וסיטון לחדר עבודתו של הרב, שהיה עמוס בספרי קודש. סיטון שם כיפה על ראשו ואמר: "כבוד הרב, הנה ההקלטות שביקשת ממני". הוא פתח את החבילה שנשא והוציא את הסלילים. הרב יוסף קרא את שמות השירים שעל קופסת הסליל והחל לפזם בקול ערב.

סיטון: "הבטתי ברב כלא מאמין. הוא ידע את מילות השירים בעל פה. זה היה מחזה סוריאליסטי וכשהוא הגיע לשיר 'יא דוניה יא ע'רמי' הוא אמר לי 'זה השיר שאני הכי אוהב'. הוא התחיל לפזם את השיר. גם אני מאד אוהב את השיר הזה שבתרגום חופשי נקרא "הו העולם אהובי, הו דמותי וחיוכי' וזה בעצם שיר אהבה לעולם".

"היה זה שיר של ארבעה בתים בסך הכל, אבל הוא נמשך ונמשך אולי חצי שעה,  כי חוזרים על כל בית כמה וכמה פעמים. הרב יוסף קרן מאושר כשזימר אותו. אני הצטרפתי אליו ושנינו שרנו בקול את השיר האהוב הזה, הרב התמוגג מאושר ובסיום השיר אמר לי 'רפי, אתה לא יודע איזו נחת גרמת לי, כי מאד מאד רציתי להיזכר בעבר ובאותן השנים".

לאן המשכתם משם?

"אחרי שהשארתי את סלילי ההקלטות בביתו של הרב לא שוחחתי עימו מספר שבועות. באותם שנים החלו לפרוח היחסים עם העולם הערבי. שנתיים-שלוש קודם, ב-1994, נחתם הסכם השלום עם ירדן והיחסים עם בית המלוכה ההאשמי הלכו והתהדקו".

סיטון היה מעורב במגעים מאחורי הקלעים ויום אחד הגיע אליו נאסר א-דין נאששיבי, מגדולי הסופרים הערביים בני זמננו, שהיה בן דודו של ראש עיריית ירושלים בתקופת המנדט הבריטי. סיטון: "שאלתי את נאששיבי שהיה בעל קשרים הדוקים וקשרי נישואין עם בית המלוכה במרוקו וכמובן בירדן ובנסיכויות המפרץ, אם ניתן להפגיש בין אנשי דת יהודיים וערביים, בניסיון לפתור את הסיכסוך. נאששיבי התלהב ושאל 'מי אתה רוצה שיהיה בפגישה כזאת'? אמרתי לו: 'מצידנו הרב יוסף יוסף'. הוא חלבי דובר ערבית ומכיר את התרבות הערבית והוא נחשב לדמות הרוחנית והדתית החשובה ביותר בישראל. הצעתי לנאששיבי שמהצד המוסלמי יהיה זה המופתי של האמירויות".

ומה הוא השיב?

"הוא אמר לי "זה רעיון מצוין, אבל אני צריך קודם הסכמה של הרב לפני שאני מתחיל להפעיל את המלך חסן ואת כל המנהיגים המכובדים באיזור'. אמרתי לו בסדר וטלפנתי ללשכת אלי ישי. שאול נחום ענה לי לטלפון, ולפני ששוחחנו על הפגישה, שאלתי אותו 'איך המוזיקה של פאריד אל-אטראש?'. 'אתה לא יודע איזו שמחה ואושר הבאת לרב, אחרי תפילת שחרית הוא יושב על המרפסת עם כוסית עראק ביד, שומע את פאריד אל-אטראש ומתמוגג מנחת".

"סיפרתי לאלי ישי על הרעיון למפגש בין מנהיגי הדת, הבאתי את ישי אלי הביתה במושבה הגרמנית שם הוא נפגש עם נאששיבי. ישי נדלק על הרעיון ואירגון פגישה עם הרב יוסף. באתי לביתו והוא קיבל אותי בשמחה גדולה. שוב התחלנו לדבר על מוזיקה ושמו של עבד אל וואהב הזמר הידוע עלה, כשהרב יוסף סיפר שהוא אוהב מאד גם אותו".

"סיפרתי לרב שזכיתי לקבל הופעה פרטית של הזמר כשהייתי בן שלוש עשרה בביירות, אחרי שחגגו לי בר מצווה בחטף בגלל המצב הביטחוני והבריחו אותי מסוריה ללבנון שם מתגוררים קרובי משפחתי והם חגגו לי בר מצווה בהופעה של עבד אל וואהב. כשהרב יוסף שמע את זה הוא אמר לי: 'אשריך שזכיתי לראות את עבד אל וואהב שר בשבילך'. בסופו של דבר הרעיון להפגיש את הרב יוסף עם המופתי של האמירויות לא יצא לפועל כנראה בגלל עניינים פוליטיים בצמרת ש"ס וכך אולי הוחמצה הזדמנות לחזק את הקשרים בין ישראל לעולם הערבי".

אני, מרגל?

רגע לפני שאני יוצא מביתו של סיטון בשכונת המגינים, אני מתקשה להתאפק ושואל: "יכול להיות שהרב יוסף נשלח למצרים בשנת 1947 בכלל כאיש מוסד ומרגל ישראלי?" סיטון פרץ בצחוק רועם: "כל זה היה לפני קום המדינה ועוד לא היה מוסד בכלל. רק אחרי 1948 איסר הראל התחיל לאסוף סביבו אנשי מודיעין". ושוב לא התאפקתי: "אבל בכל זאת היה גוף מודיעיני שפעל בשטח, הש"י". סיטון תוקע בי מבט, מחייך ואומר: "וואלה, אתה ממזר גדול".

(צילום באדיבות רפי סיטון)