במהלך הקיץ יעלה לאוויר קמפיין הקיץ של "מנה חמה" של אוסם, במהלכו תגריל החברה בין צרכני המותג מכונית פיג'ו 108 קבריולט. הפרסומת למבצע, שתעלה בכלי התקשורת החל מהשבוע הבא, צולמה בסגנון סלפי-אוטו (car selfies), לצלילי הג'ינגל הוותיק של המותג, ולקחו בה חלק שלושה מובילי דעה שנבחרו בקפידה. לצד "זמרת המדרגות" קארין בן אבי, שהתפרסמה ברשתות החברתיות כשהיא שרה בחדרי מדרגות בגלל האקוסטיקה, וחבר להקת "ילדי ריטלין" אופיר בועז, שהקליפים שלה חורכים את יוטיוב, תופיע בקמפיין בת מודיעין, השחקנית המתחילה רותם ויצמן. "זה היה האודישן הכי מוזר שהייתי בו", היא משחזרת. "בפעם הראשונה שהגעתי לשם הייתי צריכה למלא דף עם מלא פרטים, כמו כמה חברים יש לי בפייסבוק, כמה עוקבים יש לי באינסטגרם, או איזה שיר אני הכי אוהבת היום".

מה התשובה?

"Happy, של פארל וויליאמס."

ואז מה?

"ואז עשיתי את האודישן של משרד הפרסום, עברתי אותו והגעתי לאודישן מול אנשי אוסם, שהיו צריכים לבחור את השלישיה הסופית. כבר היה ידוע שקארין ואופיר יהיו בה, כך שלמעשה התמודדתי מול מישהי נוספת, שהיא חברה ממש טובה שלי מהסוכנות. רק כשהגענו לאודישן השני הבנו שאנחנו מתחרות על אותו התפקיד. אמרתי לה שכל עוד זה אני או היא אני מאושרת, שהעיקר שמישהי מאיתנו תיקח את זה. כשהודיעו לי שאני בפנים ממש התבאסתי בשבילה."

ואיך היו הצילומים עצמם?

" היה יום אחד של צילומים לפרסומת, שבמהלכו ישבנו בתוך רכב ורקדנו לצלילי הג'ינגל של מנה חמה, שבכל פעם התנגן בלחן אחר, בקונספט של לקט שירים בסגנונות שונים: א-קפלה, להקה צבאית, מזרחית, להקת בנים, רגאיי… זה היה יום מצחיק, ממש חוויה."

זמרת חפלות (של אשכנזים)

ויצמן, בת 21, נולדה בבאר שבע, ובילדותה נדדה בין בסיסים שונים בעקבות אביה, איש צבא קבע לשעבר. כשהייתה בת שבע השתקעה המשפחה במודיעין. לדבריה, תמיד אהבה להיות במרכז תשומת הלב. "בגלל שאני הכי קטנה – אנחנו ארבעה אחים – אני גם הכי פלפלית, ומגיל קטן אני מככבת בכל מיני דברים, גם אם זה רק של המשפחה או עם החברים. גם כשאני בצד אני הכי בולטת. אני כותבת המון, שירים וסיפורים קצרים, ובכל יום שישי יש לנו להקה בבית. כל אחד לוקח כלי נגינה ועושים חפלות של אשכנזים, עם אקורדיון, מפוחית, פסנתר. ככה אנחנו מקבלים את השבת, בצהלות."

אתם אשכרה יודעים לנגן או שזה בשביל הצחוקים?

"כולנו למדנו לנגן מגיל צעיר על אורגן, אחי למד לנגן גם על גיטרה, ואני למדתי על תופים. אבל אף אחד מאיתנו לא מוזיקאי רציני."

ניסית במהלך הילדות ללכת לחוגי דרמה או משחק?

"ההורים לא כל כך רצו, והאמת היא שחוגי משחק לא היו מאוד נפוצים. במקום זה התעסקתי בספורט: שיחקתי כדורעף, כדורגל, פתחתי קבוצת כדורגל לנשים פה במודיעין, וייצגתי את בית הספר בכל תחרויות האתלטיקה."

היא למדה בבית הספר היסודי אסיף ובתיכון עירוני ג. בכיתה י' החליטה להרחיב חמש יחידות תיאטרון. "אני אפילו לא זוכרת מה משך אותי לשם, אולי כי תמיד הייתי תיאטרלית, אבל לא הייתי מוכנה לשמוע על שום מגמה אחרת. זה היה כמו פאזל, ישר התחברתי, אבל פאזל שאי אפשר להפריד, שהחלקים תמיד דבוקים אחד לשני." כפשרה עם ההורים, הרחיבה במקביל גם מחשבים.

איזה תפקידים שיחקת במסגרת הלימודים?

בכיתה י"א עשיתי לבגרות דיאלוג מתוך "יחפים בפארק" של ניל סיימון. זה מחזה דרמטי ואנחנו, אני והבחור שעשיתי את זה איתו, לקחנו אותו לכיוון הכי דרמטי שאפשר, וקיבלנו מאה. בכיתה י"ב שיחקתי ב"39 מדרגות" של פטריק ברלו. זה מחזה היסטרי ברמות, משוגע משוגע, מי שמצליח להבין את ההצגה הזו זה אנשים שיש להם הרבה ידע בתיאטרון, ואני לא בטוחה שהקהל שהגיע לא הצליח להבין כמה גאונות יש מאחורי כל דבר וצעד שעשינו. אפילו הבוחן של הבגרות אמר ששיחקנו יותר טוב מהמקור, ושאנחנו מזכירים לו שחקנים מסוימים, כך שהרף היה מאוד גבוה. שיחקתי שם שלוש דמויות ביחד: פרחה צפונבונית, בת כפר תמימה, ואת אנאבלה סמית', סוכנת חשאית שהיא הכי לא חשאית בעולם."

תפקידים נוספים?

"לא, למרות שדווקא היה רצון ללהק אותי לדברים נוספים. בתחילת כיתה י"ב, כשעוד מגבשים את ההפקות, יצא ששני במאים התווכחו מי "יזכה" לקבל אותי. בסוף עשיתי את "39 מדרגות" והבמאי השני חתך מהמחזה את הדמות שהוא רצה שאני אקבל. לצערי, שם נגמר הפרק של תיאטרון בחיים שלי, בינתיים."

מי מפחד מהזאב הרע?

עם סיום הלימודים החלה לעשות את צעדיה הראשונים בתעשיית הבידור. "בגיל 18, כשהפכתי אדון לעצמי והבנתי שמשחק זה חלק גדול מהחיים שלי, החלטתי לנסות את מזלי. אל הסוכן הראשון שלי הגעתי במקרה, והוא שלח אותי לאודישן הראשון שלי, לסדרה 'שביט ונטורה'. התקבלתי, אבל הציעו לי תפקיד של בחורה מטומטמת צפונבונית שלא יודעת כלום מהחיים שלה ורק ממציאה מילים חדשות, ופחדתי שייוצר לי טייפקאסט. גם הייתי לפני צבא, אז החלטתי לדחות את התפקיד. אחרי האודישן הזה גם החלפתי סוכן, ומאז החלפתי עוד כמה סוכנים עד הגיוס."

"האודישן השני שלי היה לפרסומת, נסקפה של עלית, וגם לשם התקבלתי, ואת הפרסומת הזו גם עשיתי. אמרתי לאבא שלי: אתה רואה אבא? כל אודישן שאני הולכת אני מתקבלת. מה רע לי בחיים? ואז התחלתי לקבל הרבה דחיות. פתחתי פה לשטן."

הפספוס הגדול, מבחינתה, הוא הסדרה 'יומני החופש הגדול'. "הגעתי אחרי כמה אודישנים לשלבים סופיים של הסדרה, ובדצמבר הודיעו לי שהתקבלתי. אבל בינואר הייתי אמורה להתגייס, הצבא סירב לדחות לי את הגיוס אז נאלצתי לוותר. התאכזבתי מאוד, אבל חצי שנה לפני השחרור פגשתי מישהי שהייתי אמורה לשחק לצידה, והיא אמרה לי שהיא עדיין לא התגייסה כי הם מצלמים כבר עונה שלישית. איכשהו שמחתי שאני לקראת השחרור, ושעשיתי את הדבר הזה ועכשיו כל העתיד לפני."

בזמן הקצר שהיה לה בין סיום התיכון לגיוס – פחות מחצי שנה – הספיקה גם לעשות תפקיד קטן בסרט, ולא סתם: סרט האימה עטור השבחים "מי מפחד מהזאב הרע", זוכה חמישה פרסי אופיר וטייטל הסרט הטוב ביותר מטעם פורום מבקרי הקולנוע בישראל, שקטף פרסים בפסטיבלי ז'אנר שונים ברחבי העולם. עם זאת, ולמרות ששיחקה בו – ויצמן לא הגיעה לפרימיירה ("הייתי בחו"ל") ולא ראתה את הסרט עד עצם היום הזה.

למה לא?!

"אני מפחדת מסרטי אימה ואקשן."

לא מסקרן אותך?

"מאוד מסקרן."

נו?

"לא מסוגלת. באחת הטיסות שלי הוא היה חלק מהסרטים שאפשר לבחור במערכת הבידור, התחלתי לראות אותו, אבל מהר  מאוד עזבתי את זה ועברתי למשהו אחר. למרות שהייתי חלק מזה ואני יודעת בדיוק מה קורה שם ומי השחקנים ושהכל הצגה, עדיין עושה לי רע לראות את זה."

בתים ומחילות

לקראת הגיוס הגישה בקשה להתקבל לתיאטרון צה"ל, אבל קיבלה את הזימונים רק לאחר שכבר שובצה, בהתאם להרחבה השנייה שלה בבגרות, לעבודה עם מחשב. "עשיתי קורס מנהלות רשת אבל לא אהבתי את זה, ובאמצע הקורס הצלחתי לעזוב. מלכתחילה לא רציתי את התפקיד הזה אבל אני לא מורדת, לא רציתי להיות סרבנית בבקו"ם, ובאמצע הקורס הוציאו אותי, שלחו אותי בחזרה לבקו"ם ומשם ללשכת אלוף פיקוד מרכז."

את דרכה בלשכה החלה כפקידה ובהמשך קודמה לתפקיד מש"קית מחילות (מלשון מחילה), והייתה אחראית לטיפול בבקשות להמתקת עונש שנשלחו אל האלוף. "עבדתי ישירות מול האלוף והעברתי אליו בקשות של חיילים, קצינים, נגדים, מילואימניקים, כל מי שאי פעם נקלע לסיטואציה לא נעימה במהלך השירות שלו, מריתוק ועד כלא. זה תפקיד מאוד אינטנסיבי, 24/7, וגם בחגים הייתי בטלפונים עם האלוף ומול עורכי דין לגבי החייל הזה או ההוא. הכרתי שם חברים לכל החיים. עד היום אני בקשר עם כולם, כולל המפקדים שמאז התחלפו בתפקידם, ומספרים לי את כל הרכילות."

ותיאטרון צה"ל?

הייתה תקופה שחשבתי שבמהלך השירות אנסה לממש בכל זאת את הזימון ולגשת לאודישנים, אבל אני לא אוהבת לעזוב דברים באמצע, ונשאבתי כל כך לתוך התפקיד הזה. זה גם משהו אחר, אני לא חושבת שיצא לי לעשות את זה בעוד מקום. זו מין שליחות שהייתה לי, לנסות לעזור לאנשים שהמצב שלהם לא מזהיר, וזה נתן לי פרספקטיבה אחרת: פגשתי אנשים, לפעמים בני גילי, שנמצאים במקום אחר לגמרי בחיים. נחשפתי לכל מיני בעיות שאני לא מאחלת לאף אחד."

עם זאת, לא הרפתה מהחיידק לגמרי. לקראת השחרור עשתה קורס משחק מול מצלמה בסטודיו למשחק של חלי מונסונגו בתל אביב, "כי אני בנאדם תיאטרלי, ומול מצלמה דברים צריכים להיות עדינים יותר", ומצאה גם את מי שהיא הסוכנת שלה עד היום, אירית מילר. "ידיד טוב שלי, השחקן גיא סלניק, הוא מיוצג שלה. גם אמירה בוזגלו, שהייתה המלהקת של "שביט ונטורה" ומאז נשארנו בקשר, המליצה לי עליה. אירית לרוב לא מקבלת אנשים שלא סיימו בית ספר או שאין להם עתיד במשחק, אבל אמירה וגיא ביחד המליצו עלי, נתנו לי את החותמת, שאני לא עוד אחת."

למה בחרת דווקא אותה?

"בעולם הזה יש הרבה נוכלים, וצריך להיות עם יד על הדופק עד שאתה מוצא את הבית שלך. לי היה מזל ונפלתי על אנשים טובים, פשוט לא הרגשתי אצלם בבית. אבל אני יודעת שהרבה אנשים סביבי נכוו מנצלנים כאלה ואחרים, שסתם גובים כסף על בוקים, לוחים ממך כסף ולא שולחים אותך לאודישנים, ואם אתה כבר כן מתקבל למשהו אצלם – שגם ככה הסיכוי אפסי – לוקחים לך את רוב האחוזים ואתה לא מקבל כלום. אצל אירית הרגשתי מההתחלה שהיא דוחפת אותי לעשות דברים שמתאימים לי ורוצה בטובתי בכל דבר. גם בפן האישי – אנחנו מדברות הרבה, ואני מרגישה שהיא לא רק סוכנת, היא גם חברה. והראש שלי שקט וגם של ההורים שלי, שזה גם חשוב."

לימודים עם שליחות

לפני כשנה השתחררה מהצבא והסתערה על שוק העבודות המזדמנות ("הייתי רצה ממקום למקום, אני לא בנאדם שאוהב לנוח"). בין השאר, עבדה בין כפקידה במשרד פרסום, בכללית אסתטיקה, כמוכרת בחנות, כברמנית, כבייביסיטר ובגן של אמא שלה, עבודה בה היא מתמידה עד היום. בין לבין טסה ללונדון, גרמניה והולנד, נפשה קצת בתאילנד, עשתה פסיכומטרי ונרשמה ללימודים. "אחרי הרבה לבטים וויכוחים סוערים עם ההורים, נרשמתי ללימודי חינוך גופני והוראה בסמינר הקיבוצים. במקביל אני מתעתדת לקחת קורסים למשחק, בשביל הנפש."

למה לא לימודי משחק מלאים?

"ההורים לא רואים בזה כמקצוע, והצלחנו למצוא את עמק השווה כי גם ספורט זה תחום שהוא משמעותי בחיים שלי. בעצם יש לי שלושה תחביבים עיקריים: חינוך גפני, משחק וילדים. אז הדרך הזאת מאפשרת לי לשלב הכל ביחד, ואני גם מרגישה שזה תחום חשוב: כואב לי לראות ילדים עם הפרעות אכילה, שההורים שלהם כל כך עסוקים שאין להם זמן לטפל בילדים מלבד להכין להם אוכל. הרבה ילדים נרשמים לחוגי ספורט, אבל לא כולם מוצאים את הספורט שמתאים להם, ולא כולם בנויים לתחרותיות בתחום הזה, ואני מאמינה שצריך לבנות את זה אצלם, במקום לאפשר להם לרבוץ בבית מול הטלוויזיה. זה גורם להשמנה, ובגלל המראה החיצוני שלהם גם הביטחון העצמי שלהם יורד, מה מוביל ילדים אחרים לקטלג ולעשות חרם, ולי זה צורם".

אבל למרות שינוי הכיוון המפתיע – לא ויתרה על המשחק, והיא ממשיכה לחצוב את דרכה בתחום. בשנה החולפת עשתה שתי פרסומות – למנה חמה, כאמור, ולקפה לנדוור – ובאוגוסט הייתה אמורה לשחק את אלזה בהפקה בימתית של "לשבור את הקרח", ששורשיה בלונדון. היא עברה אודישנים, התקבלה ובילתה עם הקאסט שבוע שלם, אבל את היום האחרון נאלצה להפסיד בגלל ניתוח שמעט מגביל את תנועתה, הפסידה את המדידות – וגם את התפקיד. "אבל העיקר שאני בריאה והכל בסדר. קיבלתי את זה בחיוך ובהבנה שבריאות חשובה יותר. והיום אנחנו כאן והעתיד עוד לפני".

מה בעתיד באמת?

"אם את שואלת אותי – הוליווד."

כלומר המטרה שלך היא לשחק בקולנוע.

"גם תיאטרון אני מאוד אוהבת, משם באתי, אבל קולנוע זה חוויה מסוג אחר, מבחינת ההישגים שאפשר להגיע אליהם. גם היום בארץ הקולנוע והטלוויזיה מוערכים יותר מהתיאטרון, רוב האנשים נחשפים אליהם יותר, ושחקנים משם מוכרים יותר."

חשובה לך ההכרה.

"לא ההכרה כמו החותם שאני רוצה להשאיר. כשאני אמות – אני רוצה שיזכרו אותי כמישהי שהייתה צבעונית, אנרגטית, ושלא יהיו עצובים. כשאני אמות אני רוצה מצבה צבעונית." 

בתמונה רותם ויצמן צילום אינגריד מולר