"זה היה נס שנשארתי בחיים. היו שם כל כך הרבה אפשרויות שלא אצא מזה, כך שאין הסבר אחר מלבד השגחה". כך מתאר הנרי פוארטה ממודיעין את השתלשלות האירועים בבוקר ה-1 בספטמבר 2011, הבוקר בו ארה"ב חוותה את המתקפה הקטלנית ביותר על אדמתה מאז פרל הארבור במלחמת העולם השניה. פוארטה נשאר בחיים בעוד למעלה מ-250 מחבריו לעבודה נהרגו באסון מגדלי התאומים בניו יורק.
פוארטה (בן 44, נשוי ואב לחמישה) הגיע למודיעין לפני שש שנים, לאחר שביום התרסקות המגדלים החליט לעלות לישראל, החלטה אותה מימש ארבע שנים לאחר מכן. הוא נולד בארצות הברית למשפחה יהודית שאינה דתית, שאבותיה היו מאנוסי ספרד שנדדו בעולם בין לבנון וברזיל, עד שאביו של הנרי הגיע לניו יורק. פוארטה סיים תואר בביולוגיה, התגורר בברוקלין ועבד במרכז הסחר העולמי במנהטן כראש צוות ניהול שרתים בחברת ביטוח ענקית.
"באותו יום שלישי", מספר הנרי על היום שנכנס להיסטוריה, "איחרתי לעבודה. הייתי צריך להיות במשרד בסביבות שמונה בבוקר, אבל הגעתי בערך ברבע לתשע. ראיתי את הבוס שלי יוצא מן המעלית בדרכו לשתות קפה בבית קפה למטה. אמרתי לו בוקר טוב, חייכנו אחד לשני והמשכנו לדרכנו". את הבוס שלו, טום סגרוי, לא ישוב פוארטה לראות. גופתו נמצאה בהריסות בית הקפה שליד המגדלים רק כעבור חודשיים.
Oh. my. god
בינתיים פוארטה נכנס למעלית שהובילה אותו עד ל"סקיי לובי" בקומה ה-78. שם התכוון לתפוס מעלית נוספת לקומה 95. ברגע בו נכנס פוארטה אל תוך המעלית פגע המטוס הראשון במגדל בו שהה: "היה פיצוץ אדיר ועפתי אחורה, החוצה מהמעלית. זה היה נס שהפיצוץ לא אירע אחרי שכבר הייתי בפנים והדלתות נסגרו. הרגשתי כמו בובה. פשוט עפתי ואז היה חושך והמון אבק".
אתה זוכר מה המחשבה הראשונה שעברה לך בראש באותו רגע?
"חשבתי 'זה הזמן לצאת מפה'. הייתה לי תחושה ברורה שאני חייב לצאת מכאן מיד. היו בעבר כל מיני בעיות עם המעליות, אבל לא משהו דומה לזה".
מה עשית באותו שלב?
"באופן מפתיע הייתי היחידי שניסה להיכנס למעלית הזאת. היו בקומה עוד מעליות ששתיים מהן התפוצצו. ממש, ראו רק את הפיר וכשעפתי אחורה כמעט נפלתי לתוכו. אני זוכר את עצמי מזיע וחושב שמוזר שחם כאן כל כך. לא ידעתי מה קרה בקומות שמעלי. התחלתי לחפש יציאה ויחד עם עוד כמה אנשים שהגיעו ניסינו לפתוח את דלתות אחת המעליות, אבל לא הצלחנו. ניגשתי ליציאת החירום אבל הדלת הייתה נעולה. נכנסנו למשרדים שהיו שם, של חברת יונדאי, כדי לשאול אם יש עוד יציאות חירום בקומה, אבל הם המשיכו לעבוד כרגיל ודי גירשו אותנו משם".
לאחר מספר דקות פוארטה ואנשים נוספים מצאו את היציאה אל מדרגות החירום והחלו את הירידה הארוכה מהקומה ה-78. "התחלנו לרדת במדרגות שהיו מאוד צרות ובסביבות הקומה החמישים כבר התחיל להיות פקוק והרבה מאוד אנשים התחילו להימלט מהבניין. בקומה ה-35 פגשנו לראשונה את הכבאים שנכנסו פנימה. אני לא אשכח את הפנים שלהם, עולים ברגל עם כל הציוד על הגב ומזיעים. פינינו להם את הדרך למעלה. לקח לנו שעה לרדת את 78 הקומות ולצאת מהבניין".
מה ראית ברגע שיצאת מהמגדל?
"אני זוכר את עצמי יוצא מהדלת, מרים את המבט ומסתכל למעלה אל המגדל ורואה אש בוערת. למטה היו המון זכוכיות, שוטרים, כבאים ואנשי FBI. אני זוכר שהייתה לי תחושה מאוד ברורה שמדובר באירוע טרור. התחלתי ללכת מהר ולהתרחק מהמקום ואחרי כמה דקות בודדות שמעתי צרחות אימים. הבחורה שהייתה קרובה אלי צרחה כמו שאף פעם לא שמעתי מישהו צורח. הסתובבתי אחורה וראיתי את המגדל קורס. אני זוכר שכולם פשוט עמדו שם ואמרו "OH MY GOD". ענן אבק ועשן התחיל לנוע לכיווננו ואני התחלתי לרוץ לכיוון גשר ברוקלין. אני זוכר שפחדתי לחצות אותו. חשבתי שאולי יש עוד הפתעות שמחכות, אבל הייתי עייף והחלטתי לחצות את הגשר. כשהגעתי למחצית הדרך ראיתי את המגדל בו עבדתי קורס גם הוא. זה היה רגע נורא".
פוארטה הגיע לבית החולים, שם התברר כי הוא לא סובל מפגיעות רציניות. בשלב זה כבר ניסה ליצור קשר עם משפחתו בתוך הכאוס שעטף את העיר באותן שעות. "לא הצלחתי להוציא שיחה מהטלפון שלי ופגשתי בבית החולים איזה אברך שדיבר עם אשתו בטלפון. דרכה הודעתי לחבר שלי שאני בחיים והוא הלך לאמא שלי וסיפר לה. היא ראתה את כל מה שקרה בטלוויזיה ולא האמינה לו שאני בחיים. רק אחרי שהצלחתי להשאיר לה הודעה בתא הקולי היא בכתה ונרגעה".
אתה זוכר את הלך הרוח שלך בימים שאחרי? של האנשים ברחוב?
"זה היה מצב של הלם. הרגשתי כאילו אני בתוך חלום בלהות. ביום שאחרי האסון אני זוכר שהתעוררתי בבית והתחלתי לנסות לאתר את הבוס שלי. אחר כך התקשר אלי הבן שלו, שגם ניסה לאתר אותו. הייתה שיחה קשה. אני הייתי האחרון שראה אותו. התחושה בניו יורק בימים הראשונים הייתה מוזרה. היו ברחובות המון אנדרטאות שאנשים הקימו, עם פרחים ונרות. העיר הזאת בדרך כלל לא ממש עיר סימפטית ואני זוכר שכשהיינו במדרגות בדרך למטה פתאום ראיתי אנשים עוזרים אחד לשני. זה לא היה רגיל. בימים שאחרי האסון סבלתי מדלקת עיניים בגלל מהאבק והעשן והייתי צריך ללכת לחנות המשקפיים. באתי לשם עם חבר וכשהיינו בחנות סיפרתי לו את הסיפור שלי. בעלי החנות שמעו אותי וביקשו שאספר גם להם. אחר כך הם נתנו לי את המשקפיים ולא הסכימו לקחת ממני כסף. זה היה מדהים ומאוד מרגש".
הסיוטים לא איחרו להגיע
256 עובדים בחברה בה הועסק פוארטה מצאו את מותם באותו יום. 70 מהם הכיר פוארטה באופן אישי. "הלכתי להמון לוויות. מאחד מחברי הטובים מצאו רק את הלסת שלו". שלושה ימים אחרי האסון התקשר להנרי סמנכ"ל החברה ובישר לו כי הגיע הזמן לשוב לעבודה ולהתחיל בשחזור החומרים שאבדו. "שיכנו אותנו במלון בסמוך למשרדים אחרים שהיו לחברה, ליד בורסת היהלומים במנהטן והתחלנו לעבוד עם קלטות הגיבוי. זה היה מאוד אינטנסיבי ובמשך שלושה שבועות עבדנו הרבה וישנו מעט עד שהצלחנו להחזיר את החברה לפעילות".
כאמור, אותו בוקר היה זה שהניע את פוארטה לעלות לישראל. "הייתי בבית החולים והיה לי ספר תהילים קטן, מאלה שמחלקים בצה"ל. קיבלתי אותו מבת הדודה שלי ששירתה בצבא. הספר תמיד היה אצלי בתיק ובזמן ההמתנה לטיפול התחלתי לקרוא תהילים ואז נפל לי האסימון שאני חייב לעלות לישראל. כבר דיברתי על עליה בשנים שלפני, אבל זה היה קשקושים. הפעם זה היה רציני. זה לקח לי עוד ארבע שנים בהן חסכתי כסף, התכוננתי והתמודדתי עם המשפחה שלי שלא התלהבה מהרעיון. היה קשה להסביר למשפחה איך אני עוזב פתאום קריירה מצליחה, בית וקרובי משפחה".
יום לאחר האירוע פגש פוארטה חבר שעבד בשירותי ההצלה ושאל אותו לשלומו. "עניתי שהכל סבבה, שאני בסדר. הוא הסתכל עלי ואמר 'אל תדאג, זה יגיע. בעוד שישה חודשים תראה'. לא הבנתי מה הוא מקשקש, אבל אחרי שישה חודשים זה באמת הגיע. היו דיכאונות מלווים ברעידות וסיוטים. אני זוכר חלום שאני נבלע לתוך הבניין, אבל זה עבר. היו מחשבות למה דווקא אני, רווק בלי ילדים, הוא זה שניצל. אבל הבנתי שזאת הייתה השגחה פרטית מדויקת כי כך ה' רצה שזה יקרה".
איך אתה מרגיש היום?
"כבר דיברתי על זה כל כך הרבה. נשארה לי תחושה של הוקרת תודה לבורא עולם שניצלתי רק בזכותו. היו באותם רגעים כל כך הרבה אפשרויות שיכולתי לא לצאת מזה בחיים, שאין דרך אחרת להסביר איך ניצלתי מלבד השגחה. בשנה הראשונה עוד עלה הפחד כשהייתי רואה מטוס חולף מעלי והכל היה חוזר אלי. היום כבר כמעט ואני לא מרגיש את זה יותר. גם אין בישראל כמעט גורדי שחקים כאלה, ככה שאני נכנס למעליות בלי חשש. בוא נגיד שעכשיו, אחרי קריסת החניון בתל אביב, אני חושש הרבה יותר מאיכות הבנייה בישראל מאשר מפיגוע טרור".
היום ששינה את העולם
גם 15 שנה אחרי, קשה להאמין באיזו קלות פגעו 19 טרוריסטים בלב לבה של אמריקה הגדולה
אירועי 11 בספטמבר 2001 החלו בשעות הבוקר המוקדמות (אחר הצהרים בישראל) כאשר 19 אזרחים מצריים וסעודים, שהשתייכו לארגון אל-קעידה, השתלטו על ארבעה טיסות אזרחיות. שניים מהמטוסים התרסקו לתוך מגדלי התאומים במרכז הסחר העולמי במנהטן, השלישי התרסק בפנטגון וגבה את חייהם של 55 אנשי צבא. המטוס הרביעי התרסק שלא ביעד אליו כיוונו המחבלים, לאחר שנוסעי המטוס תקפו את החוטפים וניסו להשתלט עליו. בסך הכל נהרגו באותו בוקר 2,977 בני אדם.
בשעה 8:46 בבוקר, חמישה טרוריסטים ריסקו את טיסה 11 של אמריקן איירליינס אל תוך המגדל הצפוני של מרכז הסחר העולמי ובשעה 9:03 חמישה טרוריסטים נוספים ריסקו את טיסה 175 של יונייטד איירליינס אל תוך המגדל הדרומי. שני מגדלי התאומים, שאלפי טונות של דלק בוער התיכו את יסודות המתכת שלהם, קרסו בזה אחר זה. המגדל הדרומי נפל בשעה 9:59 לאחר שבערה בו שריפה במשך 56 דקות ואילו המגדל הצפוני, אף על פי שהיה הראשון להיפגע, קרס בשעה 10:28 לאחר בעירה במשך 102 דקות. ההערכות הראשוניות היו שהמגדלים לא יקרסו לגמרי, ולכן זרמו למקום כבאים וכוחות הצלה רבים, שעם קריסת הבניינים נמנו עם הנספים.411 עובדי שירותי החירום נהרגו כשניסו להציל אנשים לכודים ולהילחם בשריפות שהשתוללו באזור, 340 מתוכם היו כבאים.
יותר מ-90% מהעובדים והמבקרים שמתו במגדלים שהו בעת הפגיעה מעל נקודת הפגיעה של המטוס במגדל. במגדל הצפוני, 1,355 אנשים נלכדו בנקודת הפגיעה או מעליה, ומצאו את מותם בשאיפת עשן, או שקפצו או נפלו מהמגדל על מנת לברוח מהלהבות והעשן, או שנמחצו בקריסה הסופית של המגדל. בעת פגיעת טיסה 11 במגדל קרסו שלושת גרמי המדרגות, כך שבריחה מהמגדל הייתה בלתי אפשרית. לפחות מאתיים אנשים נפלו או קפצו אל מותם מהמגדלים הבוערים (כפי שמוצג בתצלום המפורסם "האדם הנופל"). רק 1,600 מהקורבנות זוהו בוודאות. הכוחות הרפואיים אספו בסביבות 10,000 חלקי עצם ורקמות לא מזוהים מאתר הפיגוע. חלקי עצמות המשיכו להתגלות עד לשנת 2006.
לאחר הפיגועים עלו אחוזי התמיכה בנשיא בוש ל-90%. ב-20 בספטמבר בוש נשא נאום לאומה במהלך ישיבה משותפת של שני בתי הקונגרס, בה הכריז על מלחמת חורמה בטרור העולמי, והציב בפני שלטון הטליבאן באפגניסטן אולטימטום בדרישה להסגיר את אוסאמה בן לאדן ואת כל אנשי אל-קעידה שהיו אחראים לפיגועים. ב-7 באוקטובר 2001 החלה מלחמת אפגניסטן עם הפצצת מחנות טליבאן ואל קעידה על ידי כוחות אמריקאיים ובריטיים, שלאחר מכן פלשו לאפגניסטן עם כוחות קרקעיים רגליים וכוחות מיוחדים. בן לאדן אותר וחוסל בפקיסטן רק עשור לאחר מכן, בחודש מאי 2011.
בתמונה הנרי פוארטה (שני מימין) עם הבוס שנהרג (ראשון משמאל). "ביום שאחרי האסון אני זוכר שהתעוררתי בבית והתחלתי לנסות לאתר את הבוס שלי"
