כשרואים לראשונה את ליאור, בן 14, תלמיד בכיתה ח' בבית הספר עירוני ה', מבינים מיד שלפניך עומד כדורסלן. הגובה, ההליכה, המבט הנחוש, כל אלו אומרים "ספורטאי". אבל מאחורי הנער הצעיר הזה עומד סיפור חיים לא פשוט, שמעיד שקורץ מחומר של מנצחים. להוריו המאמצים הגיע מאוקריאנה בגיל חצי שנה במצב של תת משקל, דיכאון ותת התפתחות. בהמשך הספיק להתמודד עם הורים שחלו בסרטן ועם אובדן אב תומך ומרכזי בחייו. היום הוא אחד השחקנים המצטיינים בקבוצת הכדורסל עוצמה מודיעין,שחולם ומקווה גם להגיע לNBA–.

קפץ לאחוזון הגבוה

את ליאור ואמו, מיכל, אני פוגש בסלון ביתם במודיעין. מיכל דוד, בת 44, גרה במודיעין מ-1999. היא נולדה ברמת גן, בוגרת תואר בביולוגיה, עסקה בעבר בתחום התרופות. בגיל 40 עשתה הסבה לתחום הקואוצ'ינג, והיום עוסקת כעצמאית באימון אישי ועסקי. בגיל 29 הפכה לאמו של ליאור, בנה הבכור.

"את אבי היכרתי באוניברסיטה. נישאנו ב-1997. כשרצינו להפוך להיות הורים גיליתי שיש לי מחלת קרישת דם שעלולה להרוג אותי בזמן ההיריון. חשבנו איך להגשים את חלום ההורות ובחרנו לאמץ. באותן שנים, תחילת שנות האלפיים, היו עמותות שפעלו בתחום, ואנחנו בחרנו בעמותת "טף" שיושבת בירושלים. התחלנו את התהליך בסביבות אוגוסט 2001. בנובמבר 2001 חתמנו על חוזה עם העמותה ובינואר 2002 נסענו להביא את ליאור. הוא היה בן חצי שנה. הוא נולד ב-25/1/2001 באוקראינה. זה היה מסע מרגש."

באיזה מצב היה ליאור?

"כשהיכרנו את ליאור לראשונה הוא היה בתת משקל, בדיכאון וסבל מתת התפתחות. ברגע שלקחתי אותו לידיים התחיל השינוי. תוך שבוע הוא למד להתהפך לשני הצדדים. היו לו שני מקומות שהוא נמצא בהם. הידיים או הרצפה. היה לנו מזרן פעילות ועבדנו איתו כל הזמן. את הצעד הראשון הוא עשה לפני גיל שנה. הוא שבר את העקומות. הוא התחיל באחוזון מאוד נמוך, וקפץ בזמן מאוד קצר לאחוזון ה-90. באוקראינה הוא קיבל טיפול לא טוב וזה התבטא בהתפתחות שלו עד אז, אבל היום הוא כבר נושק ל-180 ס"מ."

מיכל ואבי החליטו לטפח אצל הילד את הצד הספורטיבי. "מגיל צעיר פיתחנו אותו בתחום האתלטיקה. היה כמה שנים בג'ודו. כ-6 שנים, עד גיל 10, בבית הספר תמיד השתתף בכל נבחרות האתלטיקה. בכיתה ה' הוא הביא בתחרות המחוזית מקום שלישי באתלטיקה קלה, ובכיתה ו' מקום ראשון. גם בשחייה הוא הצטיין, והיה בנבחרת שם הביא מקומות ראשון ושלישי."

שני ההורים חולים בסרטן

אולם אסון היכה במשפחה בזמן הכי פחות צפוי. "כשליאור היה בן חמש וחצי הצטרפו למשפחה שתי אחיותיו, היום בכיתה ג'. ב-2008, שנה אחרי שהבאנו את הבנות, אבי ואני חלינו בסרטן, כל אחד בנפרד. אבי קיבל מלנומה ואני סרטן בבלוטת התריס. הסיפור שלי היה מורכב בגלל מחלת הרקע של הקרישה שלי. באותה שנה היינו לסירוגין בטיפולים וניתוחים. חיפשנו לליאור חונך ודרך הרווחה הגענו לעמותה בשם "קשת בענן, שחיברה אותנו עם אסף, שחנך את ליאור באותה שנה. הוא היה לוקח אותו לבילויים משותפים כשאבי ואני לא היינו מסוגלים לתפקד. זו הייתה שנה הזויה. ליאור למד אז בביה"ס הדמוקרטי, ובאותה תקופה תמכה בנו קהילת ביה"ס. בסופו של דבר ב-2010 התאוששנו מהמצב וחזרנו לתפקד כמשפחה נורמטיבית עד כמה שאפשר. אבי החליט שהוא רוצה לטפח את ליאור ולעשות איתו כמה שיותר דברים."

עוצמה חדשה לחיים

כשהיה בכיתה ה' הצטרפו ליאור ואבי לפעילות הורה וילד של אגודת הספורט "עוצמה מודיעין". שם זוהה הפוטנציאל של ליאור, ומהר מאוד הוחלט לצרף אותו לקבוצה המתחרה בליגה והוא קיבל מלגה. מיכל: "אבי ליווה אותו לכל פעילות, לקח אותו לכדורסל, אבל במאי 2013 קיבלנו את הבשורה שהמחלה של אבי חזרה. לאורך כל התקופה הזו החלטנו להמשיך לנהל שגרת חיים רגילה ונלחמנו במחלה. לא עניין אותנו שום דבר. נכנסנו לטיפולים שוב, אבל גם לקחנו את הילדים לנסיעות לחו"ל. ליאור היה אמור לחגוג בר מצווה ב-2014 ולקחנו אותו לטיול בר מצווה בצרפת וגרמניה. ליאור מאוד אוהב לגו. הוא יודע לבנות לגו מתוכניות ומהראש. לקחנו אותו ללגו לנד. שבוע לפני "צוק איתן", הספקנו לעשות אירוע בר מצווה למשפחה המצומצמת ובאותו שבוע הודיעו לנו שהסרטן של אבי חדר למוח, והתחילו טיפולי ההקרנה. לאורך כל תקופת המחלה אבי לא הפסיק ללוות את ליאור לכל המשחקים, ולא משנה כמה הוא לא הרגיש טוב. הספקנו לטוס לארה"ב יחד. בנובמבר, חודש לפני שאבי נפטר, הספקנו עוד לנסוע לאילת והוא נהג. ב-6/12/2014 הוא התמוטט, ליאור ליווה אותו לישון צהריים והיה האחרון שראה אותו בהכרה. אחר כך הוא כבר היה מבולבל ולא ממש תקשר עם הסביבה. ב-21/12 הוא נפטר. הוא נקבר בלוויה צבאית, וליאור אמר עליו קדיש. זה היה מעמד קשה ומרגש."

בשלב זה מצטרף לשיחה ליאור ומספר "כשאני הולך לקניון יש את איזור ההנצחה ששם מופיע השם של אבא. תמיד כשאני נכנס לשם אני עומד על הדשא ושם לעצמי את השיר see you again, וגם את the nights של אביצ'י."

סוג של סגירת מעגל

למרות המהפך הקשה בחייו, ליאור המשיך ללכת באופן עקבי לאימונים ולמשחקים. "היו לו משברים בדרך בגלל האובדן הזה." מספרת אמו. "הוא איבד את המוטיבציה לתקופה."

"בתחילת השנה היה לי קשה ללכת לאימונים." מוסיף ליאור.

אולם גם בתוך הקלחת בה מצאה את עצמה המשפחה, נמצאו נקודות אור. "בגלל שאבי היה איש צבא, ליאור נסע בקיץ לקייטנה עם יתומים ואחים שכולים לעשרה ימים בארה"ב מטעם FIDF (ידידי צה"ל). המטרה הייתה לחזק ולעודד אותו אחרי המשבר הקשה הזה. ליצור משפחה חדש שהצטרפנו אליה, משפחת השכול."

בתוך המשבר שהוא עובר מצא ליאור זמן לחנוך ילד צעיר ממנו במשך שנתיים, ממש כפי שנחנך בעצמו שנים לפני כן. ליאור מרגיש שמדובר היה בסוג של סגירת מעגל. גם יתר המשפחה לא נשארה חייבת לחברה שעזרה לה.

"כשהחלמנו רצינו להתנדב בחזרה ופגשנו את אנשי "מנדלת הלב," מספרת מיכל. "אז הם לא היו עדיין עמותה ואבי הצטרף לפעילות שוטפת. הם היו אז בערך 20  מתנדבים. זו עמותה שמה שמיוחד בה שכולם מתנדבים בה. כל מתנדב מחויב לקבל משהו בחזרה. אם ליוויתי חולת סרטן לדוגמה, קיבלתי אימון ממטפלת עסקית. אבי היה שייך להנהלה והיום העמותה הזו מלווה מעל 300 משפחות ויש לה כבר מעל 100 מתנדבים. גם היום ליאור מקבל מהעמותה, משתתף בקבוצת ילדים יתומים בסדרה של קבוצת טיפול בדרמה. גם אני מלווה עדיין על ידי העמותה וממשיכה גם לתת. היום אני לא מסוגלת מבחינה נפשית לאמן חולי סרטן אבל אני נותנת כל דבר שקשור בהעצמה. המשכתי לעבוד. החלטתי שנמשיך לחיות. לאבי הייתה בקשה כזו. רצה שנחיה טוב. איך שהסתיימה השבעה הילדים חזרו לבתי הספר ואני חזרתי לעבוד."

גם בתוך ימי השבעה התלבטו בני המשפחה האם לקיים את צוואתו של אבי כלשונה. "בשבעה היה לליאור משחק והייתה דילמה אם ליאור ילך או לא. אמרתי לליאור שאבא היה רוצה שישתתף. ליאור הלך."

סל של מנצחים

המציאות של המשחק ההוא הייתה דרמטית יותר מכל תסריט הוליוודי. "בשניות האחרונות של המשחק הלכתי לזרוק קליעות עונשין, השעון היה על 0:00. הזמן נגמר." מספר ליאור. "התוצאה הייתה 44:44, הלכתי לקו, התרכזתי כמה שיותר, ולמרות שהיה רעש מהקבוצה השנייה, זריקה ראשונה קלעתי ושנייה החטאתי. ניצחתי את המשחק."

שנה לאחר מכן הקדיש המאמן את המשחק לאבי. "ביום השנה למוות של אבא שלי, הייתי שוב בדילמה. לא רציתי ללכת למשחק." מספר ליאור, ומיכל מוסיפה: "הוא היה במצב רוח רע, אבל אמרתי לו שאבא לא היה רוצה שיוותר על המשחק. הוא השתכנע והלך. המאמן בחר להקדיש את המשחק לאבא של ליאור, ולשמחתנו הם גם ניצחו. ליאור חזר כולו במצב רוח. קיבל חיזוק ממשפחת הכדורסל."

"שיחקנו מול הפועל גזר נען." מספר ליאור בעיניים נוצצות. "המחצית הראשונה הייתה איומה, אבל במחצית השנייה נהיה צמוד ובדקות האחרונות התחלנו להוביל ממש והכניסו כמה סלים. בסוף ניצחנו. השתוללתי כאילו זו הייתה האליפות. האווירה הייתה מדהימה."

ליאור כאמור החל לשחק כדורסל, במסגרת חוג לאבות ובנים. כשהתגלה הכישרון שלו החל לשחק באופן מקצועי יותר. "הצטרפתי לקבוצה באמצע העונה ולא יכולתי לשחק. התאמנתי וצפיתי במשחקים. שנה אחרי כן נכנסתי לאווירה והרגשתי איך זה לשחק בליגה. שנה שעברה הייתה גרועה והפסדנו לא מעט פעמים. העונה הזו הייתה גם זו שבה אבא שלי נפטר. השנה אני מרגיש מחוזק, כמו בליגה אמיתית. זו משפחה שמשמח אותי להיות איתם. היו פעמים שהבן של שמעון (שמעון סלל רווה רודריגז, אחד מבעלי הקבוצה ומנהלה בפועל), אביב, אימן אותי בימי שבת בערב. הוא היה לוקח אותי לאימוני אחד על אחד כדי לחזק אותי."

מיכל: "שמעון אמר לאבי לפני שנפטר שלליאור יכול להיות עתיד בתחום ושהוא רוצה לגדל אותו לפתח אותו. שמעון אימץ אותנו ואנחנו מוקירים אותו על זה. זה לא משהו מובן מאליו. ליאור התאהב בתחום. החלום שלו היה להיות ב-NBA, למרות שעכשיו הוא מעדיף לשחק ב-NFL."

 גם אתם עסקתם בספורט כלשהו?

"אבי ואני לא עסקנו בספורט. ליאור נולד לזה. הוא הספורטאי היחיד. תמיד צחקתי שאם הוא היה מקבל את ה-DNA שלנו הוא היה מקסימום מתגלגל. יש לו יכולות אתלטיות מאוד גבוהות. כל זמן שהוא יכול וזה ממלא אותו, הוא שם. המאמן בקשר אישי איתי כאימא של ליאור, ואנחנו מלווים אותו עם האובדן. היו לו כל מיני צניחות במצב הרוח ובמוטיבציה, אבל אנחנו לא מוותרים עליו. מקפידים שיהיה נוכח באימונים גם כשלא בא לו, מראים לו שהוא חלק חשוב וחיוני בקבוצה. למרות המצב הנפשי שלו, בשנה שעברה הוא קיבל תעודה מביה"ס על הישגיו בלימודים ובספורט. זה היה הישג מדהים. לא האמנתי שיהיה לו כוח לעשות משהו. גם השנה הזו התחילה קצת צולע, אבל עכשיו אנחנו עובדים על זה. יש סימנים מצוינים של שיפור. כשמתרחשת טרגדיה כמו שקרתה לנו, מסגרת כזו מאוד שומרת עלינו כמשפחה וכאינדבידואלים." מסכמת מיכל.

הקמיע של הקבוצה

מאז פטירתו של אבי, החל סבו של ליאור, בנצי קינן, ללוות את הקבוצה. הוא מגיע לכל משחק, מלווה ומעודד, והפך למעשה לקמיע של הקבוצה."תמיד עודדתי אותו ללכת לספורט. אמרתי לו שאני איתו. אנחנו רחוקים מספורט, אבל אמרתי שחייבים להשקיע בנכד הזה כי יש לו פוטנציאל. כשאבא של ליאור נפטר, התחלתי ללוות אותו לכל משחק. הכנתי שלט שמצד אחד כתוב "ליאור 55" שזה המספר שלו ומצד שני "עוצמה מודיעין". ליוויתי אותם לכל המשחקים ובשנה הראשונה הייתי מגיע לבד. כבר בשבעה לקחתי אותו למשחק שבו קלע את סל הניצחון. בכיתי מהתרגשות. ביקשתי בנאיביות בלב מאבי שיעשה מה שהוא יכול מלמעלה כדי שליאור יקלע. ליאור קלע וזו הייתה הקלה ושמחה יחד. בגלל שבאתי לכל משחק והם התחילו לנצח הם החליטו שאני הקמיע שלהם, מה שהטיל עלי אחריות יותר גדולה. אני עוזר למאמן להסריט את המשחקים כדי שיתחקר אחר כך. אני מארגן את העידוד, ומאז הנצחונות ההורים באים יותר. יש כמה הורים שהתחילו להגיע בקביעות. עם הנצחונות החלה ההיענות. פתחתי קבוצת ווטסאפ, ועכשיו התחלנו לא רק לעודד אלא גם להפריע עם צפצפות וצעקות. עכשיו החלטתי לקנות ווווזלות מדרום אפריקה, כדי לסייע בעידוד."

על היכולות של ליאור מעיד גם המאמן אושר פארטובי שמעון סלל רווה רודריגז, אחד הבעלים ומנהל "עוצמה מודיעין": "ליאור הגיע לטורניר של בתי הספר שלנו לכדורסל. הוא היה בכיתה ה ' או ו'. ראיתי אותו והתלהבתי מהיכולת ומהאתלטיות שלו. החלטנו להעביר אותו לליגה באמצע השנה. אבא שלו היה אדם מדהים. הבן שלי, חייל, היה מאמן אותו באופן אישי בשבתות כדי לשפר את היכולות שלו. המועדון אימץ אותו. אנחנו מאוד אוהבים אותו."

בתמונה ליאור עם האם מיכל. "המשכתי לעבוד. החלטתי שנמשיך לחיות. לאבי הייתה בקשה כזו."צילום אינגריד מולר