כשגאולה שויער ניגשת לפתוח את דלת ביתה, היא צועדת לאיטה ומקבלת את פניי בחיבוק גדול. אשה יפה ואצילית בעלת שיער גולש, ממש באותה תסרוקת כמו בפורטרט העצמי שלה על קיר הסלון, רק ששם היא היתה נערה צעירה ועכשיו שערה כבר הלבין. היא "באמצע העשירון העליון" כפי שהיא מגדירה זאת, או בעצם בת 95 כפי שאפשר לגלות בתעודת הזהות. "הראש עדיין עובד, הגוף מעט פחות" היא מעידה על עצמה. כשאנחנו יושבות לשוחח אני לא מסוגלת להאמין שזהו גילה, ולמשמע התלהבותי היא מייד מצטנעת ומתקשה לקבל את המחמאה.

מאז עברה למודיעין לפני כ- 5 שנים, לחיות לא הרחק מבתה תושבת רעות, היא חיה עם מטפלת צמודה. פעמיים בשבוע היא יוצאת למועדון הקשישים העירוני ופעם בשבועיים למועדון נוסף. את מודיעין היא לא כל כך מכירה "לא יוצא לי לטייל פה, לוקחים אותי לרופא, לביה''ח. יותר מזה איני מכירה. אם ישימו אותי באיזה מקום בעיר אני  לא אדע להגיע הביתה. פעם טיילתי המון, עברתי את כל הארץ ברגל, היום אני לא יכולה להתנייד בקלות."

מה שגאולה רוצה

במרפסת ביתה מטפחת גאולה גינה קטנה עם עציצים פורחים: סייפנים, פרזיות, איריסים וצבעונים, אמנון ותמר, ציפורן סיני, חבצלת החוף ושלל פרחים נוספים. היא בקיאה בשמו של כל פרח, נזכרת במשק החקלאי שהשאירה אחריה במושב בו התגוררה למעלה מ- 30 שנה. היא דוברת, כותבת וקוראת אנגלית רהוטה אבל קנאית מאד לשפה העברית. לא מבינה למה צריך לסיים שיחת טלפון ב"ביי" כשאפשר לומר 'להתראות' ובכלל יש לה דיעות מוצקות כמעט בכל נושא.

"אני לא עושה מה שאשה צריכה לעשות, אני עושה מה שגאולה רוצה", היא מסבירה לי את תפיסת חייה. "אני לא מקבלת תכתיבים מאף אחד ולא אוהבת דפוסים קבועים", אומרת מי שתמיד היתה אשה עצמאית ומשתדלת לנהוג כך גם כיום למרות מגבלות גילה, "בעלי לא אהב לטייל ואני נהגתי לטייל המון לבד. תמיד אהבתי לפגוש אנשים, לראות ילדים מטיילים. טיילתי הרבה בעולם, הייתי באנגליה 6 פעמים, פעמיים במזרח הרחוק, בסין ובהודו, וזה היה בשנים שאנשים פחות נהגו לנסוע למקומות הללו, ובטח לא לבד. אבל לי זה היה טוב ולכן עשיתי זאת".

מה הסוד שלך לאריכות ימים בצלילות מחשבה?

 "לקרוא הרבה ולפתור תשבצים. בעבר אפילו זכיתי בפרסים על פתרון תשבצים" היא מתגאה.

להתחיל בגיל 80

כשגאולה הגיעה לגיל 80 היא החליטה שהגיע הזמן ללמוד לצייר. "עברתי כמה סדנאות בנתניה וחיפשתי ללמוד לצייר פורטרטים" היא נזכרת, "כשהגעתי למורה שהתאימה לי היא עשתה לי חיים קשים, אבל שמחתי על כל שיעור. התחלתי מלצייר כדורים, למדתי את היסודות- נפח, אור וצל, סוגי חומרים- אקוורלים, צבעי מים ורישום בעפרון. ציירתי הרבה פורטרטים עצמיים, למדתי להעתיק תמונות ולרשום פורטרטים" היא מצביעה על הציורים הממוסגרים שעל קירות ביתה", בהעתקה צריך לדעת לדייק בפרטים. אם ואן גוך צייר את הברוש בלי צל יסלחו לו, אם אני אצייר את הפנים בלי צל לא יסלחו לי".

 בשנה שעברה היא השתתפה בתערוכת אמני מודיעין בויצ''ו מודיעין. "החלטתי שחלק נכבד מההכנסות ממכירת הציורים שלי אני אתרום לעמותת ילדי "כנפיים של קרמבו". נחשפתי אליהם דרך המטפלת הקודמת שלי שעברה לעבוד עם הילדים הנכים. לצערי לא הצלחתי למכור והרגשתי שאני חייבת לתרום לאותם ילדים. כשקראתי את הספר "לחלום, להעז ולהגשים" של אייל סבג, מרצה ומנחה סדנאות להתפתחות והעצמה, שנולד עם שיתוק מוחין, החלטתי לעשות הכל כדי להצליח במשימתי. אני לא יכולה לעשות שום דבר בעצמי וחשבתי באיזו דרך אוכל להגיע לקהל הרחב, ולכן החלטתי לפנות לעיתונות", מספרת האשה שהחליטה בגיל 95 שיש לה עוד חלומות להגשים, וכך הגיעה אליי.  כישרונה הרב ניבט מקירות ביתה. עבודות רישום, עבודות רקמה, ציורים בצבעי מים ופורטרטים שונים. כשחלפתי בין החדרים והתבוננתי בציורים, גיליתי מתוך הקירות את סיפורה של האשה השורשית והאצילה, שמסע חייה מתארך כמעט לאורך מאה שלמה.

אחות בצבא הבריטי

"נולדתי בתל אביב ב- 1918" היא פותחת את סיפור חייה, "הוריי עלו מרוסיה ממש לפני 100 שנה. למדתי בבית ספר עממי ובתיכון מסחרי בתל אביב ואז עברנו לאביחייל, מושב של חיילים משוחררים מהגדודים העבריים. בהמשך הלכתי לקיבוץ לכמה שנים שם התחתנתי עם חנוך, שהיה קיבוצניק שעלה במקור מגרמניה. כשבנינו אריאל היה בן שנתיים, חנוך שהיה נוטר עלה עם הג'יפ שלו על מוקש. כל חבריו לג'יפ נהרגו אך הוא נשרף בעודו חי ולא שרד. חזרתי עם בני להתגורר בבית הוריי באביחייל".

"הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה והסוכנות גייסה אותנו כדי לעזור לבריטים במלחמה. משפחות נפרדו כדי להתגייס לצבא הבריטי. הלכתי לצבא כשבני אריאל היה בן 6 והוא נשאר לגדול בבתי ילדים. עבדתי כאחות בבתי החולים הסקוטים והבריטים שהוקמו במחנות הצבא. תוך כדי מלחמה טיפלתי בפצועים קשים מאד, חיילים שהגיעו מהחזית עם כל סוגי הפציעות. יחד עם זאת זכיתי לצאת עם צוות האחיות הבריטיות לטיולים מאורגנים למצרים ולבנון".

היא שולפת תמונות מצהיבות מהאלבום המשפחתי. "במשך 3 שנים שירתתי בצבא ואחרי השחרור חזרתי לאביחייל. חיפשתי עבודה, עבדתי בצרכניה, ואחר כך כמזכירה במגן דוד. בשנת 1946 עבדתי בבית חולים קטן למחלות ממושכות ברמות השבים. היתה עלייה גדולה של בני נוער שהגיעו עם שחפת וטופלו בבילינסון. אלינו הם הגיעו במיטות גבס להחלמה. בבית החולים פגשתי את בעלי השני אברהם שהיה אח אף הוא. התחתנו ולא חזרתי לעבוד".

"אברהם עבד כאח בקופת חולים בנתניה. הוא היה אהוב מאד על הפציינטים ובמיוחד על הילדים", גאולה מתלהבת, "בני חמש היו באים להתחסן אצלו ללא אמא. הוא היה מספר להם סיפורים ומצחיק אותם". לבני הזוג נולדו שתי בנות, הבכורה צביה מתגוררת כיום ברעות והשנייה אפרת גרה בראשל"צ. גאולה אינה יכולה שלא להיזכר בחיים במושב:"כל השנים טיפחתי את גינת ביתנו, עשיתי עבודות יד, רקמה, תפירה וסריגה. הייתי רוקמת טלאים, שמיכות, תמונות, חלקם תלויים על קיר הסלון בביתי. התגוררנו באביחייל משנת 1932 עד לפני חמש שנים. בעלי נפטר שנתיים לפני שעזבתי את המושב ועברתי להתגורר סמוך לבתי". כאמור, לפני 15 שנה היא החלה לצייר. כיום היא כבר פחות מציירת, בעיות רפואיות שמתלוות לגיל אינן מאפשרות לה להמשיך בתחביבה, אך כל אלו לא מונעים ממנה להמשיך בחייה בראש צלול".

הנכד וגם הבן

אני מתבוננת ביצירות מעשי ידיה של גאולה, התלויות על קירות הסלון וחדרי ביתה. פורטרט של איש חסון בעל שפם ארוך מושך את עיניי. "זהו בני אריאל" היא מצביעה על הרישום. הוא נהרג לפני כ- 3 שנים בתאונת דרכים, כשניידת משטרה רדפה ללא סירנה אחרי גנבים בתוך העיר באר שבע והתנגשה ברכבו. 3 ימים אריאל שכב בבית החולים עד שנפטר". היה זה בדיוק 25 שנים לאחר שבנו הצעיר חן, נהרג בעת שירותו כקצין בגבעתי, בימי מלחמת לבנון הראשונה.  

גאולה שולפת מחזיק מפתחות ועליו תמונתו של נכדה חן ברוד ז''ל  ומתחתיו הכיתוב "הנה קרבה אותה השעה שבה הבטיח לשוב ולא שב". מצידו השני של מחזיק המפתחות כתובות מילות השיר 'פרי גנך'. "אחרי מותו של חן, חברו מילדות יוני רועה, הקדיש את השיר "פרי גנך" לאמו של חן, כלתי – עליזה" היא מגלה ואני מצטמררת. במשך שנים אני מאזינה פעם אחר פעם לביצוע של אביבה אבידן ואלי לוזון לשיר המופלא הזה והנה לראשונה אני שומעת את הסיפור שמאחורי השיר. אני מתבוננת בהתפעלות באשה האצילית והחזקה, שגידלה ילדים, נכדים ונינים, עברה מלחמות ואיבדה את יקיריה בנסיבות טרגיות כל כך. כל עיסוקה בימים אלו הוא המחשבה כיצד תוכל לאסוף תרומות לילדים המוגבלים. "אני מאד מעוניינת שבדרך כלשהי יקנו את הציורים שלי" היא מגביהה מצח בנחישות, ואני מבטיחה לה שאעשה את כל שביכולתי לעזור לה למען המטרה הזו.

"פרי גנך"

בעקבות מותו של חברו הקרוב חן ברוד בפעילות מבצעית, כתב  יוני רועה בשנת 1992 את השיר המפורסם 'פרי גנך'. בשיר הוא מתאר את כאבה של האם, עליזה ברוד.  בראיונות עמו סיפור רועה על מפגש שלו עם חבר ילדות במסעדה בנתניה. החבר שאל אותו מדוע אינו אומר שלום לעליזה, אימא של סגן חן ברוד ז"ל, שלמד איתם ונהרג בפעילות מבצעית בהר דב. רועה הנבוך הסביר שלא זיהה את האישה ששערה האפיר והצער ניכר על פניה. כשיצא מהמסעדה, נסע רועה לביתו וכתב שיר שמתאר את העצב הגדול שראה בעיניה של האם, עליזה. מאז הפך השיר 'פרי גנך' ללהיט שמושמע בעיקר בימי אבל ועצב.

סגן חן (חנוך) ברוד ז''ל בנם של עליזה ואריאל, נולד בערד (1963) ולאחר גירושי הוריו גדל בכפר חיטים ובהמשך בנתניה. בגיל 18, התגייס ליחידת גולני. במהלך שירותו הצבאי יצא לקורס קצינים ובסופו הוכשר כמ"מ בגדוד 'צבר' של גבעתי. ב-24.10.1985, בהיותו בפעילות ביטחון שוטף בגבול אזור הביטחון בצפון, אירעה תאונה מבצעית שעלתה בחייו של סג"ם חן ברוד. במהלך פעילות צבאית ליד הר דב, חן נהרג כתוצאה מפצצת תאורה שנתקעה והתפוצצה בידו. את הרגע שבו הודיעו לעליזה אימו על נפילתו של בנה, היא לא תשכח לעולם.  חן נפל בעת מילוי תפקידו חודשיים לפני מלאת לו 22 שנה. השאיר אחריו הורים, שני אחים ושתי אחיות – אורן, איתי, אורלי ואורית. לאחר מותו הועלה חן ברוד לדרגת סגן.

במכתב תנחומים להוריו כתב מפקד היחידה, סגן אלוף מוני חורב, עד לא מכבר תושב רעות, בין השאר: "לכולנו, מפקדים וחיילים, היה חן דוגמה וסמל למנהיגות הנרכשת בדרך של דוגמה אישית וטיפול אישי ואנושי בחיילים. כאדם וכחבר רכש את לב אנשיו, שהעריצו את רצונו ויכולתו להעניק משלו לאחרים, בדיבור ובמעשה. התייחסותו לתפקידו ולמשימות שהוטלו עליו היתה אחראית ומבוגרת. שופע רצון ודבקות, סחף את אנשיו איתו בביצוע משימות אלו, כשהוא תמיד לצדם, יחד איתם".

פרי גנך 
אביבה אבידן ואלי לוזון 
מילים ולחן:  יוני רועה

ליל כוכבים הסהר עלה 
את שם יושבת בוהה באפלה 
שעה חולפת יום ושנה 
ואת עדיין לו מחכה 
שעה חולפת יום ושנה 
עודך אובדת שבויה באמונה. 

את פרי גנך את תבקשי 
מי לך יאמר ומי לך ישיב 
מר כאבך רודפים הימים 
נותרת לבדך רוצה להאמין 
שהנה קרבה אותה השעה 
שבה הבטיח לשוב בחזרה. 
שהנה קרבה אותה השעה 
שבה הבטיח לשוב בחזרה. 

בדומיה עוטפת התוגה 
ובליבך נותרה המשאלה 
שעה חולפת יום ושנה 
ואת עדיין לו מחכה 
שעה חולפת יום ושנה 
עודך זוכרת ולא מאמינה. 

את פרי גנך את תבקשי… 

את פרי גנך את תבקשי 
מי לך יאמר ומי לך ישיב 
מר כאבך רודפים הימים 
נותרת לבדך רוצה להאמין 
שהנה קרבה אותה השעה 
שבה הבטיח לשוב בחזרה, 
שהנה קרבה אותה השעה 
שבה הבטיח לשוב ולא שב

(צילום: פרדי בראונשטיין)