הטרגדיה היכתה במשפחת זמיר ממודיעין מעט לפני ראש השנה. עינת בת ה-35 הייתה בדרכה לבית החולים שערי צדק בירושלים לטיפולי פוריות. בעודה חוצה את הכביש בדרך לבית החולים, נהגת שלא ראתה אותה המשיכה בנסיעה ופגעה בה. זמיר הובהלה לבית החולים הדסה עין כרם כשהיא במצב קשה, אך למרות מאמצי הרופאים להציל אותה, הם נאלצו לקבוע "מוות מוחי נשימתי".
כמקובל במצבים כאלה, הודעה נמסרה למרכז ההשתלות הארצי. ועדת ההשתלות פנתה למשפחה וזו נתנה את הסכמתה לתרום איברים מגופה של עינת לטובת אנשים שחייהם תלויים בכך. לבה של זמיר הושתל בורד נדל שיראזי, בת 33 מרחובות, אם לשניים הסובלת מאי ספיקת לב כבר מצעירותה. את הריאות השתילו באישה בת 64, את הכבד בבן 58 וכליה הושתלה באביב בן מוחה בן ה-42, שהמתין 14 שנים לתרומה מתאימה. כליה נוספת ולבלב הושתלו בבת 28. גם קרניות עיניה של עינת נתרמו.
"תמיד דאגה לאחרים"
זמיר נולדה וגדלה בירושלים וחיה שם עד לפני כשבע שנים, אז עברה עם בעלה אריאל למודיעין. עד לפני כשנתיים עינת עבדה בחברת ההשקעות IBI ולאחר שעזבה התמקדה בלימודי העשרה וחיפשה כיוון תעסוקה חדש. לדברי בת דודתה, אסתי יאנוס, באחרונה היא התלבטה אם להתחיל לימודי הוראה בגלל אהבתה הגדולה לילדים.
"עינת הייתה חברת אמת בשבילי ולא רק בת משפחה", מספרת אסתי. "בשנות העשרים שלנו בילינו המון יחד בזמן שלמדתי וגרתי בירושלים. בסופי שבוע היינו יוצאות לבלות, רוקדות יחד ומאזינות למוזיקה. היא אהבה לרקוד ולשמוח בחברת אנשים. היה חשוב לה לקיים פעילויות חברתיות ותמיד הייתה מזמינה כמה שיותר אנשים להצטרף אלינו ודאגה לשמור על קשר עם כל חבריה ובני משפחתה. הבילוי בחברתה תמיד היה מלא הומור, באווירה נעימה, מחבקת ומשתפת. היא תמיד הייתה שם בשבילי, לדבר ולהתייעץ. בכלל היא דאגה לכולם ואהבה לעזור. מעבר לתרומה פורמאלית כמו תרומת בגדים היא תמיד עשתה מעל ומעבר עבור המשפחה והחברים, תמיד הייתה נכונה לעזור. גם בתקופות הקשות יותר, בשנים האחרונות כשלא הצליחה להרות, היא דאגה ושאלה לשלומם של אחרים ולא הייתה מבטלת הגעה לאירועי שמחה, למרות התסכול הפנימי שאני מאמינה שחוותה. היא לא הראתה את זה ושמחה בשביל אחרים".
"היתה פקעת אנרגיה"
עדיה אמרי אור, בת דודה אחרת, סיפרה כי הן היו בנות דודות קרובות ואחת הסיבות לכך טמונה בעינת, שתמיד היה חשוב לה לשמור על קשר עם כולם. "הדבר הבולט ביותר בה היה שמחת החיים שלה. שמחת חיים קורנת ונוכחת באופן חריג. כשאני חושבת עליה מיד אני נזכרת בצחוק המתגלגל שלה, אחרי שהיינו נפגשות שרירי הלחיים שלי כאבו מרוב חיוכים וצחוק. היא ידעה להפיק הומור מכל סיטואציה. אפילו כשאחרים היו מתעצבנים או מתבאסים מסיטואציה דומה היא הייתה מצליחה לראות את הצד החיובי, כמו שקרה באחד מהאירועים המשפחתיים. כשהיא הגיעה לרכב גילתה כי פרצו לה לאוטו וגנבו לה את הארנק עם כרטיסי האשראי וכל מה שהיה בתוכו. אבל היא חשבה על כך שלפחות הפלאפון היה אצלה וצחקה על המצב. היא היתה פקעת אנרגיה וחיים ובגלל זה היעדרה מאד מורגש. היא היתה אכפתית, חמה ומחבקת והייתה מאד קשורה לבנה".
מה היא אהבה? מה עניין אותה?
"הקטע בינינו היה לדבר על פוליטיקה. היא היתה ימנית ואני שמאלית בדעותיי, אבל השיחות בינינו גם על זה אף פעם לא היו סוערות. דיברנו על זה הרבה סביב 'צוק איתן', אבל גם לאחר מכן. אחד הדברים שהערצתי בה היה האופן שבה כל סבלות העולם נגעו בה, אם זה מישהו שנפצע קלות ועד מקרים קשים יותר".
את יודעת אם היא הייתה בעד תרומת איברים?
"היא דיברה על זה הרבה, היא פשוט לא הגיעה לעשות את האקט עצמו, חתימה על כרטיס אדי. אבל היא הייתה בהחלט בעד. בגלל הקושי הגדול עבור בני המשפחה הכרוך בהחלטה זו, במיוחד שלא תמיד יודעים את עמדת קרוב המשפחה שנפטר, החלטתי לפרסם בפייסבוק את הפוסט הממליץ לאנשים לחתום על כרטיס אדי לתרומת איברים כדי לחסוך למשפחה את הכאב הכרוך בהחלטה".
בפוסט היא כתבה: "חייהם של חמישה בני אדם ניצלו הודות להחלטה האמיצה של בני המשפחה של עינתוש, הבת דודה האהובה, המצחיקה בתבל וטובת הלב שלי שאיבדנו בשבוע שעבר לאחר שחצתה במעבר חצייה, באור ירוק, ונקטפה לתמיד. אני יודעת שאם קבלת איבר כלשהו הייתה יכולה להציל אותה היינו אסירי תודה לנצח. לראשונה אי פעם, הבנתי את ההתלבטות-הלא-דתית אם לתרום, שכרוכה בקושי לדמיין את ההליך הקשה. חתמו על כרטיס אדי וחסכו למשפחה שלכם את הכאב הכרוך בהחלטה. שלא נדע".
"משפחת זמיר נתנה לי תקווה"
אביב בן מוחה בן ה-42 הגיע בערב חג ראש השנה לטיפול הדיאליזה הקבוע שלו בבית חולים בילינסון, אחת מתוך ארבע הדיאליזות השבועיות אליהן הגיע במשך שנים רבות. בצהריים אמרו לו כי יש סיכוי שיש התאמה והוא יקבל כליה בקרוב. בשעה חמש אחר הצהריים לערך הוא קיבל את הבשורה בטלפון: "נמצאה לך כליה מתאימה". תוך שעה הוא היה כבר בהכנה לניתוח. בשעה שבע בערב הוא נכנס לניתוח ולאחר כשלוש שעות הניתוח הסתיים בהצלחה. לפי התוצאות העדכניות נראה שהכליה נקלטה היטב. בשלושת החודשים הקרובים הוא יצטרך להיות במעקב צמוד, להקפיד לקחת את כל התרופות ולשמור על עצמו, היות וגופו חשוף בתקופה זו יותר מהרגיל לזיהומים. אבל המצב נראה מבטיח. הוא חיכה לכליה הזו 14 שנים, כשבזמן זה השתלה של כליה אחרת נכשלה וגופו דחה אותה.
אביב, איך לדעתך ההשתלה תשפיע על החיים שלך?
"רק מהעובדה שלא אצטרך לעבור יותר דיאליזה החיים שלי ישתנו ללא היכר. אני אהיה חופשי. אני לא אהיה עייף כרוני יותר, אוכל לטייל כמו שאני רוצה, לחוות זוגיות בריאה, ולחיות בלי להיות מוגבל באכילה ושתייה".
איך הגבת כשקיבלת את הבשורה?
"זה ריגש אותי מאד. דבר ראשון התקשרתי לבת זוגתי וגם היא מאד התרגשה. הכל היה מהיר משם, הכל השתנה ברגע. אני עוד לא לגמרי מעכל אחרי כל השנים של טיפולי הדיאליזה. קיבלתי מתנה וזה מאד סמלי שזה קרה בערב החג של השנה החדשה".
היית רוצה ליצור קשר עם משפחתה של עינת?
"לפי הנוהל אסור לנו ליצור עם המשפחה קשר ישיר אלא לבקש דרך בית החולים שאנו מעוניינים בכך. בהזדמנות זו הייתי רוצה לומר להם קודם כל שאני משתתף בצערם. השמחה שלי קטנה ביחס לטרגדיה שלהם. אם הייתה לי אפשרות לזכות בחיים חדשים מבלי שעינת זמיר ז"ל תצטרך למות הייתי בוחר בה. אבל מה שקרה לא בידיים שלנו. ומה שהם עשו בהסכמת לתרומת האיברים זה בשבילי אפשרויות חדשות לחיים, חיים חדשים. הם נתנו לי תקווה, מה שלא קיים בטיפולי דיאליזה ועל כך אני רוצה להודות להם מקרב לב".
אלף איש עוד מחכים
במרכז ההשתלות הלאומי מגלים שלמעט מקרה אחד – כל המשפחות עד היום שקרוב המשפחה היה חתום על כרטיס אדי הסכימו לתרומת איברים במצב של "מוות מוחי" . ומביעים הערכה מיוחדת להחלטה הקשה של משפחת זמיר
כרטיס התורם "אדי" נקרא על שם אהוד בן דרור, שסבל ממחלת כליות סופנית ונפטר בעודו ממתין להשתלת כליה. המרכז הלאומי להשתלות הוקם על ידי משרד הבריאות בשנת 1994 במטרה לייסד בארץ גוף ממלכתי ונייטרלי שינהל ויתאם את מערך תרומות האיברים והשתלות. המרכז אחראי ומנהל את מערך החתימה על כרטיס אדי ופועל להגברת המודעות ומספר החותמים על כרטיס אדי להצלת חיים.
המרכז הלאומי להשתלות הוא הגוף היחיד בישראל בו נרשמים להשתלה ובאמצעותו מתקיימת הקצאת (חלוקה) האיברים להשתלה. כמו כן, לפני כל ניתוח השתלה בארץ, מתורם חי או מתורם נפטר, נדרש אישור פרטני של המרכז הלאומי להשתלות – משרד הבריאות.
מי מתאים להיות תורם?
כל אחד יכול לחתום על כרטיס תרומת איברים אם הוא מעל גיל 17. בזמן אמת ייבדקו האיברים הנתרמים כדי להבטיח תפקודם הבריא והמלא.
מה זה אומר עבור המושתלים?
רבים מהמושתלים נמצאים במצב של חיים או מוות, ההבדל ביניהם הוא משך הזמן שנותר להם, מידת הסבל ומידת אי פעילות תקינה בחייהם. השתלה, בנוסף להצלת חייהם, משמעותה שבני אדם שהושתלו בהם איברים או רקמות יכולים לחיות חיים מלאים ופעילים. הם יכולים לחזור לעבודתם, לעסוק בספורט, לטייל, להביא ילדים לעולם ולחיות חיים תקינים. איבר אנושי היא החלופה הטובה ביותר לאיבר שכשל.
השתלות במספרים:
היום חתומים על כרטיס אדי לתרומת איברים קרוב ל-800 אלף איש בישראל. במקרה שאדם מת כתוצאה ממוות מוחי (המצב הרפואי בו מכריזה הוועדה של המרכז להשתלות כי האדם נפטר). גם מי שחתום על כרטיס אדי – נטילת האיברים ממנו אינה נעשית באופן אוטומטי ומחייבת את הסכמת משפחתו. לדברי דבורה שרר, דוברת המרכז הלאומי להשתלות, עד היום כל המשפחות – למעט אחת – כיבדו את רצון יקירם שחתמו על הכרטיס והסכימו לתרומת איברים.
שרר: "כיום למעלה מאלף איש ממתינים להשתלה. בשנה מתבצעות כמאתיים השתלות של כליות, לב, ריאות, כבד וקרניות. אם כל משפחה שפנו אליה לתרומת איברים (שיקירם לא חתם על כרטיס אדי) היו מסכימים לכך, כמו המשפחה האצילית של עינת, מספר הממתינים להשתלה היה יורד בהדרגה באופן משמעותי".
(צילום פרטי)
