עדן חסיד נולדה בחוף השנהב שבאפריקה, העבירה שנתיים בקנדה, עוד ארבע שנים בפריז ועוד ארבע שנים במארסיי. עד כיתה ח' למדה עדן בישראל והמשפחה התגוררה בשדרות עמק החולה במודיעין, אבל מכיתה ט' ועד לסוף התיכון בילתה עדן בבתי הספר בחו"ל "בעיקר בבית הספר הבינלאומי במארסיי". כך זה כשאביך (ותיק משרד החוץ ברנע חסיד) משמש כקונסול ישראל בחו"ל ללא הפסקה. בנובמבר האחרון חזרה עדן חסיד לישראל והתגייסה לצה"ל, אחרי שכמעט ולא היתה כאן כדי לחוות את הילדות הישראלית של קייטנות, גדנ"ע, טיולים שנתיים והכרת הארץ.
כל אלה לא הפריעו לה להתייצב כאן בלשכת הגיוס וממנה לטירונות ולקורס מנהלת רשתות תקשורת באינטרנט הצה"לי, עכשיו היא מוצבת בפיקוד מרכז כמנהלת רשת, אבל הזכרונות מחו"ל לא מרפים.
בואי נלך דווקא לסוף התקופה בחו"ל. גל המהגרים המוסלמי שוטף את אירופה ואת כנערה ישראלית בעיר המהגרים מארסיי… איך מסתדרים?
"ממש לא נעים. למרות שלא הרגשתי שם ממש את האנטישמיות כלפי כי לא ידעו מי אני, בכל זאת התחושה היתה לא טובה".
השנה האחרונה היתה קשה בצרפת מבחינת ההגירה המוסלמית?
"כן, לא הרגשתי טוב במארסיי. אתה רואה הרבה מאד ערבים ברחובות. ראינו הפגנות של מוסלמים ולמרות שאני מדברת צרפתית שוטפת, בכל זאת אתה חושב על דברים אחרים"
פחדת?
"לא פחדתי כי הם לא ידעו מי אני ולא הסתובבתי עם שום זיהוי כישראלית או כיהודיה. זאת כמובן על פי הנחיות מפורשות של הביטחון בקונסוליה, אבל בכל זאת התחושה היתה לא נעימה בכלל"
ואיך בקונסוליה התייחסו למהגרים ולבטחון האישי של ילדי הדיפלומטים?
"כמובן שעברנו תידרוכים והסבירו לנו איך להיזהר, להתרחק מהתקהלויות ולא להתקרב למקומות שבהן מתקיימות הפגנות או התפרעויות של מהגרים, וגם לימדו אותנו איך להצניע את הסממנים הישראליים".
מה למשל?
"למשל אמרו לנו לא לדבר עברית ברחוב, שלא ישמעו כי אחרת מישהו עלול לפגוע בנו. היו אזורים במארסיי שהקב"ט בקונסוליה הוציא מחוץ לתחום עבורנו. פשוט אסור היה להסתובב שם. אסור היה לנו להסתובב עם שרשראות של מגיני דוד או חי או בכלל תכשיטים שעלולים לזהות אותנו, דברים כאלה, והקפדנו על זה מאד"
אז מה עשית?
"כשהייתי עם חברות, אם היינו הולכות ברחוב, לא פעם דיברו איתנו צעירים מקומיים וענינו כמובן באנגלית או בצרפתית. שאלו אותנו 'מאיפה אתן' אז היינו אומרות שאנחנו מאיטליה, או ברזיל וככה התחמקנו".
והאמינו לכן?
"כן, פשוט זרמנו ואנשים חשבו שבאמת אני מאיטליה. זה עבד".
ובחודשים האחרונים כשגל ההגירה הגדול התגבר?
"בחצי השנה האחרונה זה ממש היה כבר יותר לחוץ ואז גם שמרו עלינו 24/7 ממש מאבטחים שלא עזבו אותנו לרגע".
היית במארסיי בזמן מבצע "צוק איתן". שאלו אותך מה קורה בעזה?
"כן, אלה היו ימים מתוחים. החברים ללימודים גם המוסלמים התעניינו מאד מה קורה בעזה, ולמה מפציצים שם. אני כמובן הייתי צריכה לענות ועשיתי את זה. הסברתי ודיברתי ועניתי במיילים במחשב. הרגשתי שאני ממש הייתי שגרירה לצורך העניין".
הרגשת אז שנאה כלפיך?
"שנאה לא. אבל היה מתח. כשאתה יושב בכיתה אחת ליד תלמיד מוסלמי במשך שנה שלמה, ההבדל הדתי או הלאומי מיטשטש, כי המציאות מתגברת על הכל. כשהם הכירו אותי הם ראו שלמרות שאני ישראלית אני גם בן אדם, הקשרים היו על בסיס אישי ולא היתה שנאה. חיינו ביחד בבית הספר כל הזמן, אבל הם לא הפסיקו לשאול וביקשו עידכונים מה קורה בעזה".
ואיך היו החיים היהודיים בתקופה האחרונה?
"מארסיי היא עיר של מהגרים עם הרבה מוסלמים מצפון אפריקה, אבל גם קהילה יהודית. והצטרפתי לתנועת הנוער היהודית במארסיי ושם בעצם נחשפתי לחיי התרבות היהודיים, השתתפתי בפעולות והיינו במסגרת יהודית, חגגנו את החגים ביחד, זה נתן תחושה של ביחד".
ואז חזרת לישראל להתגייס…
"חזרנו כולנו לישראל. גם ההורים שלי. אבא סיים בדיוק את התפקיד כקונסול והוא תיכנן את הקדנציה כך שהוא יחזור לארץ כשאני אתגייס".
ואיך היו ההכנות לגיוס?
"מאד משונות. הרגשתי כמו עולה חדשה או חיילת בודדה. כי הטיסו את כל ילדי הדיפלומטים מחו"ל לתהליך המיון בארץ, ממש כמו עולים חדשים או חיילים בודדים שעולים להתגייס. עברנו ביחד את כל המיונים, חזרנו כל אחד למדינת המוצא שלו עד הגיוס ואז כבר באנו כולנו והגעתי להתגייס".
מי היו חברייך לספסל הלימודים?
"הרבה ילדים של דיפלומטים זרים, אבל גם ילדים של עשירים".
גם מוסלמים?
"כן. הרבה מאד בנים של עשירים סעודיים וגם הרבה מיוצאי מרוקו".
והם ידעו שאת ישראלית?
"כן. הרי היינו ממש באותה כיתה אז הכרנו טוב אחד את השני. אבל אני הייתי הישראלית היחידה בבית הספר הבינלאומי".
וחשת בגילויי אנטישמיות נגדך?
"בבית הספר לא. בהתחלה, כשהגעתי לבית הספר, היתה עוינות מסויימת מצד התלמידים הערבים והמוסלמים. אחר כך כשהתרגלנו אלה לאלה, העוינות ירדה מאד. למדנו לחיות ביחד וללמוד ביחד. לא חשתי בגילויי אנטישמיות אלא בקורקטיות ובהערכה הדדית. בכל זאת בילינו ביחד הרבה שעות ביום. פשוט התרגלנו אחד לשני וכולם קיבלו את כולם".
בתמונה. משפחת חסיד, עדן משמאל (צילום פרטי)
