ביום חמישי 24.10.13 (יום אחרי הבחירות המוניציפליות בהן התמודדתי לראשות ולמועצת העיר), החלטתי לעבור תהליך "התנקות". שנה של מערכת בחירות אינטנסיבית, סיורי שטח, חוגי בית, ישיבות מטה ולילות נטולי שינה תרמו את תרומתם המנטלית, הנפשית והפיזית. נרשמתי למרתון ת"א 2014, מקצה 42.2 ק"מ שהתקיים ביום שישי האחרון 28.2.14.
ריצת מרתון איננה מתחילה ומסתיימת ביום המרוץ עצמו. מדובר כמעט בדרך חיים, או לפחות בפרק זמן של חודשים של הכנות. כפי שמפקדי בצבא נהג להגיד: "אני לא נהנה מזה, אני חי מזה".
שלושה חדשים הם פרק זמן מינימלי להתכונן על פי תכנית אימונים מסודרת ואכן הכנתי לי כזו על פי המלצות מהאינטרנט ומאתר המרתון עצמו.
42.2 ק"מ מתחילים בק"מ הראשון וכך גם האימונים. בהתחלה ריצות של 7-5 ק"מ. אחר כך 10 ק"מ, 12 ק"מ וכך, מדי שבוע, מעלים את "נפח הריצות" (הקילומטראז' המצטבר) השבועי. רצוי להתאמן לפחות 3 – 4 פעמים בשבוע, כך שבאמצע השבוע נהוג לרוץ פעמיים שלוש ובסוף שבוע ריצת נפח ארוכה של אותו השבוע בתכנית.
חוזרים להתאמן
את רצף האימונים קטעה פטירתה של אמי, חודש וחצי לפני המרוץ. לאחר שקמנו מהשבעה רשמתי על פתק קטן את חמשת השבועות שנותרו עד המרוץ ובניתי תכנית אימונים חדשה, מרוכזת לזמן הקצר שנותר: נפחי ריצה של 60 – 80 ק"מ בשבוע.
לעיתים, בני רועי בן התשע ליווה אותי רכוב על אופניו בריצות בנחל ענבה וביער בן שמן. כך הרווחתי פעמיים: גם אימון טוב וגם זמן איכות עם בני הבכור. לאחר האימון המסכם נפח הריצות יורד בהדרגה, כך שמדי פעם גם אשתי, שכנראה נדבקה בחיידק, ליוותה אותי בריצות של 4 -5 ק"מ.
את האימון המסכם, ריצה של 31 ק"מ, קיימתי שלושה שבועות לפני המרוץ יחד עם חברי שוקי רביב מרעות. שוקי החליט שלכבוד יום הולדתו החמישים הוא רץ 50 ק"מ.
יוצאים לדרך
יום חמישי, 27.2.14, 18:30. 12 שעות לפני הזינוק חגית הכינה לי ארוחת פסטה דשנה למילוי מאגר הפחמימות. לא שהיה חסר לי, אבל מומלץ. בשעה 22:00 – כיבוי אורות.
יום שישי 28.2.14, 03:45. השכמה. כולם בבית ישנים. הצמדתי את מספר החזה לחולצת הריצה, את השבב האלקטרוני שרכתי בנעליים, דחסתי ג'לים לכיס קטן במכנסי הריצה, שעון דופק על היד, מד דופק על החזה כובע ריצה על הראש, משקפי שמש ויוצאים לדרך.
05:04. על הרכבת (המיוחדת) ממודיעין לתל אביב, יחד עם עוד כמה עשרות "משוגעים" מנומנמים, ועם שותפי לאימונים תום שנברון, בדרכנו לקו הזינוק.
05:40. יורדים בגני התערוכה בתל אביב. מתחילים להרגיש את ההתרגשות, את האווירה, האדרנלין…
06:20. הכנות אחרונות. הידוק שרוכים, חימום קצר והכרוז קורא לרצי מקצה המרתון המלא, 2,600 רצים מכל רחבי הארץ, להגיע לקו הזינוק.
בדרכי לקו הזינוק אני מבחין בשני מתחרים רוכבי אופני יד. נכי צה"ל שאיחרו לזינוק שלהם במספר דקות, מנסים להגיע לקו הזינוק ללא הצלחה בשל הכמות הרבה של הרצים. סימנתי להם להיצמד אלי, ובהדרגה פילסתי להם דרך בין הרצים, כמעט עד קו הזינוק, ואז…
06:30. יריית הזינוק. זה אמנם המרתון הרביעי שלי אבל כל פעם מחדש, ההתחלה המרגשת, השמחה, האדרנלין של אלפיים שש מאות רצים, שאילו היה ניתן לחבר אותם לתחנת כוח, היה אפשר להאיר את כל מדינת ישראל. פשוט אנרגיה מטורפת.
כמו נחיל נמלים, גשר רוקח "נצבע" בצבעי צהוב חרדל של הרצים. ההתרגשות עדיין רבה אולם בהדרגה, הדבוקה של הרצים מתפזרת ומעטה ואילך כל אחד בשלו כל אחד עם עצמו.
שיכון ל', חוף מנדרין, חוף תל ברוך, הטיילת, שדה דב, רידינג, הירקון, יפו וכבר סיימנו 21 קילומטרים, כמחצית המרוץ כבר הושלם.
לאורך הדרך מוזיקה ממריצה בוקעת מרמקולים ענקיים שהציבו המארגנים, צעירים מחלקים מים, פה ושם תיירים מצלמים ואף מעודדים.
בנמל יפו חולפת על פני "אירית הספורטאית". אירית סמסון, תושבת העיר, רצה, שרה, מנופפת לאנשים לשלום כאילו רק התחילה לרוץ.
מיפו המשכנו על הירקון לכיוון רחוב אלנבי, אליו יתנקזו כל המקצים של המרתון, עשרות אלפי רצים לתוך רחוב אחד. כל רחוב אלנבי ואחריו שדרות רוטשילד היו עמוסים עד אפס מקום ברצים. אנשים עודדו מבתי הקפה ומהמרפסות.
הקילומטר השלושים מכונה על ידי הרצים המנוסים כ"הקיר": מחסום פיזיולוגי ומנטלי. האתגר האמיתי של מרוץ המרתון, שלב בו חלק לא מבוטל של הרצים נשברים.
הדרך להצליח במרתון היא להקפיד לעמוד בתכנית הריצה וביעדים שהצבת לעצמך על סמך האימונים. אם הקפדת לאורך הריצה לשמור על הקצב המתוכנן ועל דופק נכון כל שנותר זה רק לעבור את המחסום המנטלי. זה שלב שכל רץ זקוק לעידוד ולחיזוק המנטלי וכך דאגתי לעודד רצים לידי. אפילו דאגתי להעביר את בקבוק המים שלי לאחת הרצות לידי.
בחזרה לשדרות רוקח, קילומטר אחרון, חנוק מהתרגשות רצתי לכיוון קו הסיום, מרחוק כבר היה ניתן לראות את האותיות ג' ומ' של קו הגמר, שם המתינו לי חגית והילדים.
50 מטרים אחרונים, משפחות מעודדות מהטריבונות והכרוז קורא "מחיאות כפיים לשרון מעוז". ואני, כמו חתן בר מצווה, רץ ובוכה, רץ ובוכה. המשימה הושלמה.
(צילום: משפחת מעוז ודף הפייסבוק של מרתון תל אביב)
