תגידו עו"ד משה יאיר, אף גבה לא תורם, תגידו מואיז הקטן וכולם יגידו אה! ההוא מהשיר של בנאי?. ובאמת, מואיז הקטן הפך מזמן שם מותג בהווי ובבידור הישראלי. אבל מעבר לכך שהוא ואחיו סימון כיכבו בשירו של יוסי בנאי ("אני וסימון ומואיז הקטן"), שיר שתיאר את ימי ילדותם בירושלים של שנות השלושים והארבעים, הרי מדובר בפיסת חיים שרבים אולי לא מכירים – החיים הפשוטים של אז בסימטאות שוק מחנה יהודה והשכונות הסובבות אותו.
כיום, מואיז הקטן, בן 85 פלוס, עו"ד במקצועו שעדיין עוסק מדי פעם בתיקים מעניינים, מתגורר בשכונת המגינים במודיעין, אליה עבר מירושלים לפני כחצי שנה. הוא ממתין לסיום בניית פרוייקט הדיור המוגן של קבוצת עזריאלי בכניסה לעיר, "אני בין הראשונים שרכשתי שם דירה, הבטיחו לנו שבשנת 2018 ניכנס לדירה אז אנחנו מחכים".
איך ירושלמי כמוך עובר פתאום למודיעין?
"בגלל הצורך שנוצר. ארבע בנותיי ותשעת נכדיי מתגוררים במודיעין ורצינו להיות קרובים אליהם, אז אחרי כל כך הרבה שנים החלטנו שאנחנו עוברים מירושלים למודיעין".
כ"ירושלמי עסלי" זה לא קשה המעבר הזה?
"זה לא פשוט כי אי אפשר להתנתק מירושלים, הגמילה מירושלים הוא לא דבר פשוט, ואני עדיין נמצא בשלב שקשה לי לעכל שאני כבר לא גר בירושלים, הזיכרונות מהעיר מציפים אותי בכל יום ואני נזכר שוב במקומות ובאנשים, אבל למזלי מודיעין מלאה ירושלמים לשעבר כך שהמעבר יחסית היה בסדר".
"מואיז תלווה לי פרוסה"
אני מבקש מיאיר לחזור לאותם זכרונות ולימים שבהם ירושלים היתה עיר קטנה עם תושבים עניים.
איך הרגשתם אז עם כל העוני הזה?
" כולם היו במצב הזה של עוני ומחסור ולא היו פערים. אז גרנו תשע נפשות בשני חדרים קטנים. לפני שעברנו במודיעין גרנו שתי נפשות, אשתי ואני, בתשעה חדרים בוילה בשכונת רמות והבית היה ריק, זה ההבדל הגדול בין אז והיום".
ומה יותר טוב?
"אז כולם חיו ביחד ועזרו אחד לשני, היו חברויות עזרנו זה לזה, היינו קהילה. היום זה פחות".
תן דוגמה לעוני שחוויתם?
"כשהיינו חברים כבר עם יוסי בנאי אני הייתי אולי בן שמונה, שמונה וחצי, יוסי היה בא אלינו הביתה והיינו משחקים. היום יש את המושג "לפתוח שולחן" לארח עם אוכל ושתיה, אז כמובן לא היה את זה וכשיוסי היה רעב הוא היה אומר לי 'מואיז תלווה לי פרוסה'. את הפרוסה היו טובלים בשמן ובזעתר ואוכלים וזה היה ממלא. כשהיינו באים לבית של יוסי ברחוב האגס בשוק מחנה יהודה יוסי היה מחזיר את ההלוואה כלומר את הפרוסה שלווה ממני. כך התנהלנו.
העוני היה קשה כל כך עד שהורי נאלצו לשלוח אותי ואת סימון שהיה גדול ממנו בשנה וחודשיים, ללמוד באותה כיתה כדי לחסוך בקניות. סימון ואני השתמשנו בילקוט אחד וקלמר אחד, ובעפרון אחד וככה הורי חסכו את הכסף לעוד ילקוט ועוד קלמר. אז מה אם שנינו ישבנו אחד ליד השני באותה כיתה בתלמוד תורה מזרחי? איך אמא שלי אמרה בלדינו? 'דוס קולוס או פנטלון' כלומר 'שני ישבנים במכנס אחד'."
בשיר המפורסם שר יוסי בנאי שהוא היה טרזן, סימון היה ארול פלין ואתה מואיז קפצת כמו גונגה דין. אתה יודע מי זה גונגה דין?
"ודאי זהו הנער המחצצר בצבא ההודי מהסיפור הידוע של רדוארד קיפלינג. גונגה דין טיפס עם החצוצרה שלו על קיר המצודה בריטית במלחמה נגד הבריטים, והטיפוס היה בדילוגים תוך כדי סיכון עצמי גבוה, גונגה דין היה גיבור הודי ויוסי תיאר אותי כמי שקופץ ומטפס כמוהו, טוב הייתי זריז וצנום אז באותם ימים".
ילדות נשכחת
ספר קצת על הילדות המשותפת של יוסי ושלך בשוק?
"בכלל למדנו בבתי ספר שונים, יוסי למד באליאנס כי"ח, סימון ואני בתלמוד תורה של מזרחי. אנחנו גרנו ליד בית ספר תחכמוני למי שמכיר ויוסי ממש בתוך השוק".
איך הכרתם?
"דודים שלי היו שכנים של משפחת בנאי ממש דלת צמודה אליהם בבניין ברחוב האגס בשוק, ופעם כשבאנו לבקר אותם פגשנו את יוסי בנאי וככה התחברנו. מאז לא נפרדנו, היינו חברים בלב ובנפש, שיחקנו בכל המשחקים שהוזכרו בשיר, בסמל כמובן ובסוס ארוך. שיחקנו סטנגה למי שמכיר, ובאג'ואים, שאלה גרעיני המישמש הגוגואים שמוכרים בכל הארץ ובירושלים משום מה קוראים להם אג'ואים, ושחקנו ב"ארץ" שהיה משחק שהיה מוכר בכל הארץ כ'קלאס', ובעוד הרבה משחקים. לא ישבנו בבית בכלל".
התיאורים בשיר על חיי הילדות שלכם מדוייקים?
"מאד. תיאור נאמן של הווי ילדותי. למשל בשיר מוזכר משחק בשם 'ראשיות', אתה יודע מה זה?, היינו משחקים בכדור טניס בלוי או כדור סמרטוטים ומקפיצים את הכדור על הראש ומי שהקפיץ הכי הרבה ניצח וקראו לזה 'ראשיות. או למשל בשיר יש משפט שאומר "המלחמות אז לא היו אמיתיות" הרבה שנים חשבתי למה בדיוק הוא התכוון והיום אני חושב שאני יודע".
למה?
"לידנו בשוק היתה ישיבת 'עץ חיים', נדמה לי שהיא פעילה עד היום, ישיבה חרדית ואנחנו ממול הקמנו באליאנס עמותה ששמה היה 'מלחמה באשכנזים', כלומר באותם בני ישיבה חרדים. וככה מימשנו את חזון העמותה כשכל יום כשהחרדים היו יוצאים מהישיבה והולכים לכיוון מאה שערים ומחנה שנלר, היינו רצים אחריהם ומיידים בהם אבנים, הם אף פעם לא החזירו לנו אלא המשיכו בדרכם הביתה, אלה היו המלחמות שלנו ה"לא אמיתיות" ואני חושב שאת האבנים בתמורה קיבלנו חזרה בהפגנות החרדים בכביש רמות ובגבעה הצרפתית שנים אחר כך".
מתפלחים לקולנוע באישור המורה
יאיר הוא עו"ד ותיק שעסק שנים רבות בתחום הנזיקין והנדל"ן. את ההתמחות עשה במשרד עורכי הדין הידוע בירושלים ננר-טפרברג ברחוב בן יהודה 6 ביחד עם אהרן ברק "שלמרות שהיה אז רק מתמחה, בעניינים מסובכים כבר אז פנו אליו עורכי הדין במשרד וביקשו ש'יעיף עין' על תיק מסויים".
באותה תקופה הקולנוע השפיע עליכם מאד. בעוני הזה היה כסף לקולנוע?
"נהגנו להתפלח לקולנוע אדיסון שקרוב לשוק ובשיר גם מוזכר קולנוע רקס בהצגות היומיות. היינו קונים כרטיס מוזל ליומיות או מתפלחים לסרט בערב שמחיר הכרטיס בו היה יקר הרבה יותר"
איך עשיתם את זה?
"כששמענו על מופע גדול שיהיה בערב, היינו באים בשעה שלוש בצהריים להצגה יומית ועם תום ההקרנה התגנבנו לשירותים שם המתנו שלוש שעות עד הערב וכך נכנסנו למופע או ההצגה"
ממש התגנבתם…
"כן, אבל כילדים היו לנו קצת ייסורי מצפון ויום אחד ניגשתי למורה שלנו בבית ספר בית חינוך שבו למדתי, זה היה ד"ר שאול ברקלי, שכתב ספרי דקדוק שכל תלמיד בישראל למד מהם, וסיפרנו לו, אני וסימון, על ההתגנבויות שלנו ושאלנו אותו אם מותר לגנוב תרבות?. הוא חשב ולבסוף החליט שזה לא נורא וש'מותר לגנוב תרבות'.
פסק דין די מתקדם.
"כן, והסיפור הזה התפרסם. יום אחד אני כעו"ד נכנס לאולמו של השופט חזי ברקלי בירושלים שהוא בנו של ד"ר שאול ברקלי. הוא צועק לעברי "תגיד זה נכון שאבא שלי אישר לכם להתגנב לסרטים?" עניתי לו: "כן, הוא אמר לנו". השופט ברקלי חייך לעברי ופלט: "היה לי אבא גדול'.
בסופו של דבר יוסי בנאי היה שחקן וקומיקאי, איך זה השפיע עליכם?
"זכיתי להשתתף באחד המערכונים של יוסי בנאי. יום אחד יוסי שהיה אז אולי בן 12 אמר לי, "חיברתי מערכון על רופא שיניים אני צריך פציינט סטטיסט, אתה מוכן?" אמרתי לו שכן והוא הסביר לי שהרופא מטפל בפציינטים ובמהלך הטיפול הוא מתפאר בכיבושיו בקרב נשות העיר ובמהלך המערכון הרופא מדבר על אישה אחת ואז אני הפציינט קופץ וצועק לו 'אבל זאת אשתי', וזה מערכון של ילדים כן?"
מואיז, בוא נחזור לנוסטלגיה הרחוקה, איך נודע לך שהשיר נכתב עליך ועל אחיך סימון?
"בשנות השמונים יום אחד עשיתי את דרכי למגרש הרוסים לבית משפט השלום כשלפתע שמעתי צעקה מאחורי: "מואיז!!". הסתובבתי ואחד משופטי השלום עמד ברחוב וקרא לעברי 'ידעת שכתבו עליך שיר? "לא מה פתאום? מי כתב?" השתוממתי והשופט סיפר לי שיוסי בנאי כתב שיר שמספר על הילדות שלי ושל סימון.
ואיך הגבת?
"בהתחלה בכעס, אמרתי לו 'מה זאת אומרת? באיזו זכות? הוא לא שאל אותי בכלל, אני אתבע אותו ואדרוש תמלוגים על השיר!' השופט צחק ואמר לי מה אתה מדבר? הוא עשה לך פרסומת בחינם, אתה אדם מפורסם עכשיו. כמובן שלא תבעתי את יוסי חברי".
וככה זה נשאר פתוח?
"פעם ביום העצמאות יוסי בנאי הגיש בגל"צ מקבץ מערכונים ושירים שלו ואחת מבנותיי עלתה לשידור ושאלה את בנאי 'למה כתבת שמואיז הוא קטן?, אז יוסי הסביר לה בשידור שזה פשוט התאים לחרוז של השיר וככה זה יצא, למרות שבמציאות אני לא ממש ענק ואז הייתי די קטן וצנום".
מתי נפרדו דרכיכם?
"היינו בנח"ל שלושתנו. אני יצאתי לקורס קצינים, יוסי הלך ללהקת הנח"ל, ואחרי השיחרור התחלתי ללמוד משפטים בירושלים ושיחקתי כדורגל בהפועל ירושלים".
היית שחקן כדורגל?
"כן. התחלתי לשחק מיד אחרי הצבא אמנם ביזבזתי את שנות הנעורים שהן הטובות ביותר לרכישת מיומנויות שליטה בכדור, אבל הייתי שחקן טוב, הייתי חלוץ עם שליטה טובה בשתי הרגליים. שיחקתי לצידם של אלילי כדורגל כמו האחים בנבנישתי, סינגל, פרוכטמן ועוד כוכבים"
ומה עלה בקריירת הספורט שלך?
"בשלב מסויים בית"ר ירושלים הציעה לי לעבור לשורותיה תמורת מימון לימודי המשפטים. לא קיבלתי את ההצעה אולי מסיבות אידיאולוגיות, טוב הייתי נח"לאוי, וזה לא התאים שאלך לבית"ר. אם הייתי נענה להצעה זה היה משנה לי את כל המאזן הכספי בשנות לימודי"
והיום?
"אני עדיין עוקב ועד לפני שלוש שנים אימנתי את נבחרת לשכת עורכי הדין של מחוז ירושלים בליגה למקומות עבודה".
תגיד מואיז לסיכום, מה סודו של השיר שכל כך נצרב בתודעה הלאומית שלנו?
"אני חושב שסודו של השיר הוא שזה שיר שלא נס ליחו וכל אחד, במיוחד הירושלמים, במיוחד בני גילנו, ששומע את השיר מרגיש כאילו הוא נכתב עליו, כי כולנו עברנו ילדות כזו או דומה לזו. השיר הוא חלק מילדותו של כמעט כל אחד שחי כאן בארץ וזו גדולתו של השיר".
מואיז הקטן. "הזיכרונות מהעיר מציפים אותי בכל יום ואני נזכר שוב במקומות ובאנשים". צילום אינגריד מולר
