את זוהר ברעם, מקימו ומנהלו של כפר חשמונאי בשילת, מכירים כל תושבי אזור מודיעין שביקרו במקום לאורך השנים. אולם למרות הפרסום הרב של פינת חמד זו, עדיין מעטים ואולי מעטים מדי, מכירים את סיפורו האישי, ואת הסיבות שבגללן הוקם הכפר.
בשיחה שקיימנו באחרונה עם זוהר מתגלה סיפור חיים מופלא, משולב בשנים של עבודה אינטנסיבית שהאיש משקיע בפרויקט חייו, מפעל ציוני וערכי מיוחד במינו.
בגידת השחקן ההוליוודי
רעיון הכפר של זוהר נולד לפני מלחמת יום הכיפורים: "הייתי הגיאוגרף של אזור אילת. החתימה שלי הייתה שווה הרבה כסף באותם ימים", הוא צוחק, "כי לכל מלון או לכל בניין אחר באזור אילת נדרשה החתימה הזו. הכרתי כל שטח באותה סביבה, כולל החופים והים, וסיירתי בכל מקום. במסגרת תפקידי הכרתי המון אנשים מהארץ ומהעולם והייתה לי השפעה רבה".
בין האנשים שפגש והכיר אז היה גם השחקן ההוליוודי המפורסם סר פיטר יוסטינוב, ששיחק בסרטים היסטוריים רבים. יוסטינוב, שהיה ממוצא גרמני, התגלה כמי שעוין למדינת ישראל וליישוב היהודי בארץ. עם זאת באותה תקופה זוהר ברעם לא נמנע מלארח אותו, ועל המפגש ביניהם הוא מספר: "לאילת היו מגיעים שחקנים רבים וגם יוסטינוב ביניהם. נהגתי לארח אותם, נוצר קשר. היו לנו המון ויכוחים, ופעם יוסטינוב אמר שקשה לו איתי כי אני יריב שאי אפשר לשנוא. היה חשוב לי הקשר הזה כי באותה תקופה עשו הרבה סרטים באילת, ורציתי שימשיכו להפיק סרטים על ישראל. חשבתי שזו עוד אחת הדרכים לקדם את תדמיתנו בעולם ולחזק את מעמדה של ישראל".
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים ברעם היה, כאיש מילואים, רב סמל פלוגתי בחיל השריון. הוא מספר שחילופי האש עם הצבא המצרי נמשכו גם אחרי שהוכרזה הפסקת אש, ולכן המשיך לחיות על הטנק שלו עוד חודשים רבים. הפלוגה שלו הייתה ממוקמת במוצב הקרוב ביותר לעיר סואץ: "כל יום פינינו פצועים והרוגים תחת אש", הוא נזכר, "והיו שם מחזות קשים שאנחנו, כאנשים צעירים במילואים, התקשינו להתמודד איתם".
באותם חודשים התחולל השינוי הראשון שהוביל אותו בסוף להחלטה לעזוב את תפקידו הבכיר בעיריית אילת ולנסות לפעול יותר למען עם ישראל. "זה היה בחנוכה. הפלוגה שלנו עסקה כל הבוקר בפינוי הרוגים מתקרית קשה מאוד. אחסוך לקוראים שלך את המחזות שעיני ראו ורק אציין שהחבר'ה שלי לקחו את זה קשה. בערב החלטנו לארגן חנוכייה. לקחנו כמה פגזי טנק ריקים וכמה נפלים, ולמרבה הצער היו אז המון נפלים כחלק מההכנה הלקויה של מדינת ישראל למלחמת יום הכיפורים, שמנו בהם חומרי בעירה והדלקנו על תקן נרות. תוך כדי שירה שמעתי ראיון באנגלית ברדיו עם השחקן פיטר יוסטינוב, אותו יוסטינוב שכל כך הרבה שוחחתי, אירחתי והסברתי לו עלינו, אומר פתאום למראיין שזה הזמן לחסל את מדינת ישראל כי היהודים עכשיו חלשים. הוא הוסיף שמלכתחילה הייתה זו טעות להקים את מדינת ישראל וזה הזמן לסיים את המפעל הציוני. נדהמתי. הייתי אחרי יום שלם של לחימה, יושב ליד חנוכייה מאולתרת ושומע את דברי השטנה האלה. התחלתי לבכות. היו אלה דמעות זעם. כעסתי ובכיתי על כך שהגשתי אוכל וזמן לצורר ישראל הזה. החיילים סביבי נדהמו מהבכי ושאלו מה קרה. כששמעו, העירו, על זה אתה בוכה, אם יש על מה לבכות זה היה קודם כשפינינו הרוגים וגופות משדה הקרב".
התמיכה של דאגלס והאחים וורנר
דבריו של פיטר יוסטינוב ברדיו, אומר זוהר ברעם, יצרו אצלו שינוי תודעתי עמוק. הוא הבין שחייבים לפעול לחיזוקה של מדינת ישראל מבחינה הסברתית בעולם ושכל אחד חייב לעשות משהו. "בהתחלה חזרתי לעבודתי בעיריית אילת", הוא אומר "אבל הרגשתי לא קשור למה שמתחולל בעיר. כל האווירה שם כבר לא דיברה אלי. עזבתי, ועברתי למשרד התעשייה תחת ניהולו של הרמטכ"ל לשעבר והשר חיים בר לב, שהייתי מאוד קרוב אליו. ניסיתי לקדם מהלך של בניית תעשיית קולנוע ישראלי. כבר באילת עסקתי בזאת במסגרת התפקיד שלי ועכשיו רציתי להמשיך בכך. יצרתי קשר עם שחקנים רבים בהוליווד ועם בכירים רבים בתעשיית הקולנוע האמריקנית. הצלחתי להגיע לכך שהשחקן והמפיק מייקל דאגלס אמר לי פעם, 'זוהר – אם תביא לי חמישים תסריטאים יהודיים, אקים בית ספר לקולנוע ואלמד אותם את כל רזי המקצוע, כדי לסייע לישראל".
בנוסף לדאגלס יצר זוהר קשר טוב עם האחים וורנר. באחת הפעמים שבהם הסיע אותם ברכבו הם סיכמנו על הקמת קרן לעידוד הסרט הישראלי. באותם ימים שאחרי מלחמת יום הכיפורים, רבים מבכירי תעשיית הקולנוע בארצות הברית, רובם יהודים, הסכימו להירתם ליוזמה של זוהר ברעם. אלא שלמרבה הצער, רוב התוכניות לא יצאו אל הפועל. לדבריו, זה קרה משום שלא קיבל עידוד מקומי: "באותה תקופה לא הייתה עדיין מודעות בארץ לחשיבות העצומה של הסברה ותדמית". מה שקרה זה שלמרות שברעם חזר לישראל עם הסכמים ראשוניים לשיתוף פעולה מצד עם בכירים בהוליווד, ממשלת ישראל ובכירי המשק כאן לא סייעו לו לממש אותם, "נתקלתי בחומות של בירוקרטיה וחוסר הבנה".
כאדם של עשייה שלא מוכן להיכנע, הוא החליט לעזוב את משרד התעשייה ולהמשיך לבד. "שוחחתי על כך עם חיים ברלב שניסה להניע אותי מעזיבת המשרד", מגלה ברעם. "הוא הזהיר אותי שלא אמצא מה לעשות 'בחוץ'. אבל אני לא מסוג האנשים שיושבים במשרד. קמתי ועזבתי".
מי זה מיסטר ברעם?
הצעד הראשון בדרך החדשה, העצמאית, עליה החליט, היה לקדם את הסברת ישראל בעולם באזור מודיעין, באמצעות שחזור של כפר מתקופת החשמונאים, שגם יעמיק את התודעה של קיומנו בארץ ישראל במשך אלפי שנים וגם יעביר מידע על תולדות אבותינו בארץ. "הכפר החשמונאי הוא המורשת שלי לעם ישראל", אומר ברעם. "אני משחזר כאן את הווי החיים של אבותינו שחיו מאז ומקדם בכל המרחב הכפרי של אזור יהודה והשפלה. במפעל הזה השקעתי את כל חיי, ולשמחתי גם בני משפחתי נדבקו ברעיון וימשיכו אותו אחרי למען הדורות הבאים. את המתנה הזו שלי לעם ישראל בניתי לבדי בשתי ידי".
בשנה הראשונה שלו בכפר חשמונאי, הקים תנור גדול ועסק בעבודה פיזית של בנייה. "יום אחד נשלח לכאן מישהו ממשרד התעשייה והמסחר ואמר לי שהוא מלווה איזו צעירה שהגיעה למשרד מארצות הברית ורוצה לפגוש אותי. עזבתי את העבודה, מכוסה פיח מכף רגל ועד ראש, וניגשתי אליה. איפה מיסטר זוהר ברעם, שאלה אותי. הבנתי שהיא מחפשת דמות של 'ביג בוס' ולרגע לא היה לי נעים להודות שזה העומד מולה מפויח כולו הוא המיסטר ברעם שהיא מחפשת. בסופו של דבר אמרתי שזה אני. היא הייתה בהלם. הסברתי לה שהכל בסדר, אמנם אני לא יושב במשרד בחליפה, אבלה בשבילי זו עבודה שאני גאה בה מאוד".
חליפה או לא חליפה, מדובר הרי בכסף רב כדי להקים כפר, מאין גייסת אותו?
"השקעתי במקום הזה את כל חסכונותיי ואת הרווחים שהיו לי מעבודותיי הקודמות. בנוסף השקעתי המון שעות עבודה. אני ואשתי זיכרונה לברכה רתמנו את חיינו להקמת המקום והוא עכשיו מפעל חיי. אפשר לומר שכל גרוש שאני מרוויח עד היום חוזר לכפר, ואני כל הזמן משדרג אותו ומביא אליו עוד מוצגים עתיקים ועוד פעילויות המדגימות מלאכות עתיקות מימי קדם, כדי לקדם את המקום. אני מסתובב בכל הארץ וכל מוצג שיכול להעשיר את התצוגה בכפר אני קונה. בין אם יש לי כסף ובין אם אין לי ומביא לכאן. אני עושה כך למרות שאין לי שום סיוע כלכלי מגופים אחרים במדינה. עשיר כבר לא אהיה, אבל אני גאה במפעל שלי. למרות גילי אני עדיין רץ כאן בין השבילים ואני מקווה שכל עוד שאנשום אני אמשיך לעבוד ולשדרג את המקום".
מה יש בחדר הסודי?
אחד הגופים החזקים בישראל שמוקיר את זוהר ברעם ומרבה לבקר אצלו בכפר היא יחידה להב 433 של המשטרה. החבר'ה מגיעים אליו עם ילדיהם לפעילויות החינוכיות שהוא מעביר. "הם מיטב העם", מעיר ברעם ומוסיף בצחוק שפעם אמרו לו החבר'ה מלהב 433 שטיפוסים מסוגו אף פעם לא פוגשים בחדר החקירות ולכן חשוב להם לבקר אצלו. "יש כאלו שנפגשים עם שוטרים בגלל פרויקטים נדל"ניים מופרכים ואני פוגש שוטרים יחד עם ילדיהם בימי פעילויות בכפר".
אחת הפינות בכפר שברעם גאה בה במיוחד הוא חדר סגור שאצורים בו תגליפים עתיקים שהגיעו מהמוזיאון הבריטי בלונדון. "אלה תגליפים של אבן הרוזטה של שמפוליון למשל, ושל הסמלים הנישאים של הקורהוטות הרומאיות (הלגיונות הרומאים כללו 60 אלף לוחמים מחולקים ל-10 קורהוטות, ולכל קוהרטה של 6000 לוחמים היה נס מיוחד, מעין דגל, שנישא על ידי בעל תפקיד הרוכב על סוס). בנוסף יש לו תעתיקי אבן הזיכרון של המלך האשורי סנחריב אחרי מסע המלחמה שלו בארץ ישראל (על האבן מתגאה סנחריב שהוא כבש את ערי הארץ ושחזקיהו כלוא כמו אריה בירושלים. כלומר גם סנחריב עצמו מודה שלא הצליח לכבוש את ירושלים אלא להטיל עליה מצור ושמלך ירושלים עדיין נמצא בתוך העיר), ותגליפים של ארונות קבורה והעתקים מדויקים נוספים של ממצאים נדירים. "ההעתקים הללו רגישים לתאורה חזקה", מסביר ברעם, "לכן אני שומר אותם בחדר סגור וחשוך ומראה אותם רק לזוגות או למבקרים מבוגרים יותר. מדובר בהעתקים אחד לאחד של הדבר המקורי והם נדירים בעולם. בעבר הם נדדו בארץ ממקום למקום, ולא היה מי שישמור עליהם כמו שצריך, ולבסוף הגיעו אלי".
אחד הממצאים המיוחדים ביותר הוא תבליט המאייר את היחסים המורכבים שהיו בין יוליוס קיסר, המלכה קליאופטרה ואנטוניוס. "גם לפני תקופת האינסטגרם אנשים יצרו לעצמם תמונות וסיפרו לעצמם סיפורים על החיים", מצטחק זוהר ברעם.
עוד אטרקציה ייחודית היא מטבעה עתיקה לייצור מטבעות, ששוחזרה על ידי זוהר ברעם על פי מטבעה שנשתמרה בעיר פומפיי. ברעם מייצר בה מטבעות מתקופת החשמונאים שחלק מסמליהם מוטבעים גם על המטבעות המודרניים של מדינת ישראל. הוא עמל כמה חודשים כדי לפענח כיצד הוטבעו המטבעות בעת העתיקה, אומר ברעם. שכן לא היה את מי לשאול כיצד עשו זאת בעבר. "כל מטבע שניסיתי לייצר בהתחלה לא יצא כמו שצריך", הוא נזכר. "אבל אחרי המון ניסיונות הבנתי איך פעלה השיטה וכיום אני מלמד את הילדים שבאים לכאן והם מכינים בהתלהבות עצומה מטבעות בכוחות עצמם".
ארבע תחנות במסלול מעגלי
הסיור והפעילות בכל פרויקט תקופתי בכפר נמשכים עד שעה וחצי וביחד הם מרכיבים יום שלם מלא פעילויות, הדגמות חיות ותחנות עבודה. "אפשר לחלק ילדים של כיתה אחת לארבע תחנות במסלול מעגלי המאפשר לכולם לחוות ולהתנסות בכל מה שהמקום מציע", מסביר ברעם.
בין היתר רואים שם סרקופג נוצרי, אבן מיל רומית, בית הכנסת שעל המשקוף שלו סמלים עתיקים, אבנים מסוגים שונים עליהם מרצה ברעם, חלקם נוצרו בתקופה שהאזור היה מכוסה בים קדמון שהגיע עד הרי יהודה, לפני שהוא נסוג למישור החוף של ימינו. וגם עצים אופייניים כמו האטד המקראי (עץ השיזף), שקדיות, רימונים, לימונים ועוד. ללא ספק מקום המהלך קסם על כל באיו.
בין היתר יש בכפר חשמונאי שחזורים מדויקים של בתי מגורים כמו אלה שבהם גדלו מתתיהו ובניו, בית בד, ריחיים, בית כנסת ומקווה, בור מים ויקב, וגם שחזור של כפר פרה-היסטורי בשם נוח, ואזור רומאי בו מתקיימות סדנאות להכנת נרות ופסיפסים, והילדים מתנסים בהטלת חניתות וירייה בחץ וקשת. עוד יש במקום כפר בדואי שמלמד כיצד חיו בני ישראל בעת יציאתם ממצרים. על ארבעת הפרויקטים האלו אומר ברעם: "עשיתי עבודת מחקר ענקית לפני שהתחלתי לבנות. מאחורי כל פרט בתצוגה כאן יש מחקר של שנים, כדי שלא יהיה מדובר בבלוף אלא בדבר האמיתי. למשל, את הכפר הפרה היסטורי בניתי בהשראת מערות מגורים עתיקות שנמצאו בארץ".
כשסיים את הקמת הכפר הפרה היסטורי הזמין מספר ידידים שלו מהעדה האתיופית, כי באתיופיה נשמרת עדיין, לדבריו, מסורת של מגורים בסגנון אבותינו הקדומים. מבקרים אלו אמרו לו בהתרגשות שהכפר שבנה מחזיר אותם אל נוף ילדותם באתיופיה.
הקרב על המים
בעודנו מסיירים בכפר מעיר ברעם שכמו היום, גם בעבר, אחת הבעיות הקשות שעימם התמודדו אבותינו היה המחסור במים. "באזור השפלה אין כמעט מעיינות. המציאות הזו חייבה כל משפחה להקים לעצמה בור מים חצוב שמספיק לקבוצה קטנה של אנשים. לכן הכפרים העתיקים היו קטנים יחסית. היישוב באותם ימים היה רצף ענק של אלפי כפרים משפחתיים קטנים בהם כל משפחה עיבדה חלקת קרקע. חיו בארץ מאות אלפי בני אדם שהמשיכו להתקיים בה גם אחרי חורבן הבית, ועד מרד בר-כוכבא שאחריו הרומאים החריבו את כל אזור יהודה. "שתבין", הוא חוזר ומדגיש "מהמאה שלישית לפני הספירה עד שנת 135 לספירה, חיו בכל המרחב הזה מאות אלפי יהודים. ואבותינו הותירו חותם כאן בכל פינה עד שהם גורשו בכוח. חשוב לי להזכיר את זה לכל מי שמתכחשים לקיומנו בארץ מימים שמקדם. וזו המורשת שלנו שאני רואה זכות להעביר לדורות הבאים".
(צילום ארכיון)
