רק לאחר שאביו נפטר גילה חיים פוסלניץ ממודיעין כי לאביו ניצול השואה, היו ילדים מנישואים קודמים * ניסיונות ארוכים לאיתורם, וקשר עם אחיו למחצה הובילו לאחרונה למפגש מרגש שאיחד את המשפחה האבודה
חיים פוסלניץ (40) ממודיעין, הוא איש מאמין, חובש כיפה ושומר מצוות. מבחינתו אין ספק כי ההשגחה העליונה גומלת לכל אדם על מעשיו הטובים. לכן לא מפליא שהנתינה והעזרה לזולת הן חלק חשוב בהוויית חייו. הוא פעיל חברתית כבר שנים רבות עוד כשהתגורר עם משפחתו בעיר לוד, שם גם נבחר לפני כשנתיים להדליק משואה כאחד מתוך ששת התורמים הפעילים ביותר בעיר. ברשות שדות התעופה, מקום עבודתו, הוא מכהן כעוזר יו''ר הוועד בהתנדבות, ובנוסף הוא הקים את עמותת "לתת חיים" שתורמת לנזקקים בלוד ומודיעין ומחלקת מידי שבוע עשרות סלי מזון לנזקקים סיעודיים, נכים, חד הוריות ואחרים שנקלעו לקשיים כלכליים. "הבית שלי קם כולו על נתינה", הוא מתוודה, "המהות שלי בחיים היא לא רק הדת אלא עזרה לזולת, וזה מה שאני מקנה לארבעת ילדיי. בכל מצב צריך לעזור לחלש ולשמחתי אשתי מירית שותפה איתי בדרך הזו וזהו הסיפוק הגדול ביותר בחיי".
חיים עם אשתו ובנו. הבית שלי קם על נתינה
השנה גם החליט פוסלניץ להצטרף לפוליטיקה המקומית "כי משם אני אוכל לתרום יותר". במודיעין הוא פעיל במפלגת "גשר" המקומית, שמתרכזת בנושאים חברתיים, נוער, רווחה, וגישור בין דתיים לחילוניים. הוא מתמודד למועצה כמספר 2 במפלגה, אחרי חבר המועצה ברוך בוכניק וגאה לספר כי המפלגה קיבלה אור ירוק לפתוח בעיר סניף של עמותת "עזר מציון", שימנה כ- 1500 מתנדבים, בשיתוף פרוייקט מחוייבות אישית בתיכונים.
אבא לא סיפר
שיגרת חייו הפרטיים והציבוריים של פוסלניץ נקטעה לאחרונה, כשסודו הגדול של אביו נחשף בפניו. האב, יוסף פוסלניץ ז''ל, נפטר לפני כ- 28 שנים, כשחיים היה בן 12 בלבד. שלושת אחיו הגדולים ממנו בשנים רבות כבר היו נשואים ואילו הוא נשאר להתגורר לבדו בבית אמו. בזיכרון ילדות מעומעם עולה הודעתה של אמו לו ולאחיו, שיש להם עוד 2 אחים שצריך ליידע על פטירת אביהם, אך הידיעה לא מצאה מקום במוחו של הנער שזה עתה איבד את אביו. "אמא היא כל עולמי, מעולם לא החסירה ממני כלום, היא עבורי אמא ואבא, סבא וסבתא, אך עדיין החיסרון של אבא בבר המצווה, לצידי בחתונה ולאורך חיי היה קשה לי מאד. שנים לקחתי עימי את הזיכרון של אבא השתקן שלא סיפר כמעט דבר ממה שעבר עליו בילדותו בשואה. אני זוכר שכילד יום השואה בבית היה יום אבל נוראי. אני לא יודע את הפרטים המדוייקים, אבל במשך השנים אספתי את המידע עליו. ביד ושם גם גיליתי את עדותו על נסיבות הרצח של הוריו.
אבא נולד בשנת 1919 בפולין" הוא ממשיך לפרט, "אח שני מתוך שלושה ילדים. האח הבכור זאב הצטרף לפרטיזנים במלחמתם בגרמנים, וסבי וסבתי שהעדיפו להישאר בגטו ולהמתין לו, מצאו את מותם במרד גטו ורשה יחד עם האחות הצעירה אסתר בת ה- 13. אבי, יוסף, הספיק לברוח מהגטו. בגיל 20, תוך כדי המלחמה, הוא נשא לאישה את אשתו הראשונה. יחד הם ברחו מהגרמנים, נדדו ממקום למקום אך לבסוף נתפסו ונשלחו לעבודות כפייה. בשנת 1941 נולד בנם הבכור בני. הוריה של האשה ואחיה הקטנים נלקחו לאושויץ שם מצאו את מותם.
האב יוסף. העדיף לשתוק
שלוש שנים מאוחר יותר נולד האח השני קלמן. אחרי המלחמה הם עלו לארץ וחיו ביחד מספר שנים אך הנישואים לא החזיקו מעמד והם החליטו להתגרש. בני וקלמן נשארו עם אמם בעיירה אזור, ליד חולון. בתחילה הם נדדו בין אמם לאביהם. מסיבות אלו ואחרות נפרדו דרכיהם של אבי וילדיו כעבור מספר שנים. אבא נישא מחדש למסעודה ביטון, ניצולת שואה עולה חדשה מטריפולי שעלתה למעברה באזור לוד. היא היתה בת 15 כששודכה לאבי בן ה-30 ובעקבות הנישואים שינתה את שמה לסוניה פוסלניץ. במשך שלוש שנים הם ניסו להביא לעולם ילדים עד שנולדו אברהם 61, הקרוי על שם סבינו ז''ל שנספה בגטו, אריה, 58, הקרוי על שם חבר של אבי שהיה ניצול שואה ערירי ופרידה, הקרויה על שם סבתי שנספתה אף היא בשואה. 13 שנים אחריה נולדתי אני".
מנסה ליצור קשר
מאז שנודע לחיים כי יש לו אחים למחצה, ליבו לא נתן לו מנוח. "כשאבי נפטר קיבלתי את הפצצה של חיי: הידיעה שיש לי שני אחים נוספים. הניסיון ליצור איתם קשר לא הצליח. בהמשך ניסיתי לאתר אותם בכל דרך בעזרת הפרטים שקיבלתי מאמי. אני זוכר שבתור נער ידעתי שבני מנהל בנק בת''א והשתוקקתי לבקר אותו אך פחדתי מהתגובה. ידעתי שבשלב כלשהו בחיי אעשה את המהלך הזה. היה לי ברור שאם לא אני אעשה זאת הקשר לא יווצר לעולם. מירית אשתי יכולה להעיד שהמחשבה על אחיי לא נתנה לי אף פעם מנוח."
האיחוד. פתאום יש משפחה גדולה
השנים חלפו, חיים הקים משפחה ובנה בית, לפני 7 שנים הגיעה ההזדמנות להתחיל לקדם את הקשר שמעולם לא היה לו עם אחיו. "באחד הימים נסעתי לקנות רכב בחברת טרייד אין, תוך כדי שיחה עם בעלת העסק הבנתי שהיא מתגוררת באזור. שאלתי אותה אם היא מכירה את בני. היא ענתה בחיוב וסיפרה כי גדלה עם בתו. כשביררה את הקשר שלי אליו סיפרתי שאיני מכיר אותו אישית אבל מסתבר שהוא אחי. כשביקשתי ממנה לנסות ליצור בינינו קשר היא היססה. לטענתה השוני בינינו היה רב מאד, אנחנו חיים בשני עולמות שונים. במשך חמש שנים ניסיתי ללחוץ עליה ליצור בינינו קשר אך היא פחדה מהתגובה".
בערב יום השואה לפני כשנתיים דפדפתי באתר "יד ושם" בדפי העדות של אבי על חיי משפחתו ועלה בי שוב צורך עז ליצור קשר עם אחי. שוב התקשרתי לחברה מאזור והפעם לא הרפיתי ממנה. טענתי בפניה שאיחוד הקשר בין אחים שהופרדו בדרכם היא מעלה גדולה. טענתי שכיהודי מאמין אני יודע שאם לא נחדש את הקשר ידונו אותנו בשמיים בפני בורא עולם. הבחורה, לא יכלה לעמוד יותר בפני תחנוניי והסכימה לבסוף להתקשר לבתו של אחי, צביה, בתנאי שהיא נותנת את הנתונים ולא מתערבת מעבר לכך.
שבוע שלם המתנתי לטלפון מאחי שלא הגיע. כשביררתי למה הוא לא מתקשר היא הסבירה שהזהירה אותי ממצב כזה. כעבור שבוע, היא התקשה שוב והתנצלה שמסרה טלפון שגוי. היא מסרה שפגשה את בתו של אחי ומסרה לה את פרטיי, אחי ניסה להתקשר אך לא הצליח ואז היא נתנה לי את הטלפון שלו".
זה עובר בגנים
בצהרי יום הזיכרון נערכה שיחת ההכרות הראשונה בין חיים לבני. אמו ואחיו לא שותפו עדיין בעניין היות והוא חשש מהתנגדות בלתי צפויה. "הבטן כאבה לי מרב התרגשות כשהרמתי את הטלפון בידיים רועדות. כשהוא ענה מהצד השני הצגתי את עצמי. היה שקט של איזה 10 שניות בטלפון. מסתבר שבני ידע על שלושת אחיי הבוגרים אבל לא ידע אפילו על קיומי, שיש לו אח אחד נוסף שצעיר ממנו בכ''כ הרבה שנים. התגובה היתה מאד מרגשת, במשך חצי שעה של שיחת טלפון ראשונה הוא סיפר לי כמעט כל מה שעבר על משפחתו. גיליתי שהוא אדם מאד פעיל חברתית וגם הוא איש שאוהב מאד להתנדב. אחי גזבר עמותת אומץ (החושפת שחיתויות בפוליטיקה. ג.מ) בהתנדבות, חבר מועצה באזור, יו''ר עמותת הקשיש ומתנדב בכל מקום אפשרי.
עם סיום השיחה, מירית היתה הראשונה שהתקשרתי לספר לה. היא מייד עזבה את עבודתה והגיעה להיות איתי ברגע המאושר הזה. בשיחה עם בני קבענו להיפגש במסעדה בתל-אביב. הפגישה הראשונה נערכה כעבור כמה ימים".
איך דמיינת שיראה האח שמעולם לא פגשת?
"עברו במוחי מיליון דמויות, גבוה, נמוך, ציפיתי לאדם מבוגר, נושק לגיל ה-70. ישבתי במסעדה כולי אחוז התרגשות עצומה וכל שנייה שעברה הרגשתי שאני משתגע. הולך, קם, יושב, חוזר. כשהוא הגיע הופתעתי לגלות איש צעיר ונמרץ. היתה לחיצת יד. הרגשה מוזרה. כמה שהאיש הזה קרוב אליי ככה הוא רחוק. בשיחה במסעדה העברנו סיפורים. בני סיפר על חייו כילד, על החסך שהיה לו והחיים רחוק מאביו. הוא מאד התגאה במשפחה שהצליח להקים. הראה לי תמונות של משפחתו, אשתו, ילדיו ונכדיו. המשכתי איתו לביתו והכרתי את בני משפחתו. קבענו להמשיך להיות בקשר ושאעדכן את אחיי על המפגש. כשסיפרתי לאמי היא בכתה מהתרגשות, היא הספיקה להכיר את ילדיו של אבי לפני שניתק הקשר והתרגשה מהחיבור מחדש. אחיי שמחו לשמוע והשתוקקו גם הם לפגוש את האחים הגדולים".
עם אמו. ידעה שאני כהן אבל לא עדכנה
חושב על הברכה
המפגש המשפחתי הראשון אירע כעבור שבוע. "האח השני קלמן חי בארה''ב ולא יכולנו לפגוש אותו אך נפגשנו אחיי ואני עם בני. נסענו כולנו ברכב אחד וכבר בדרך ראיתי את אחיי מאזינים בצימאון לדבריו ולא מורידים ממנו את העיניים. תוך כדי ארוחה משותפת נזרקה הפצצה: "אתם יודעים שאתם כוהנים"? מבחינתי זו עובדה מאד חשובה ומהותית שיש לה השלכות על חייו של אדם מאמין.
מאותו רגע כל השיחה לא עניינה אותי. רק חשבתי על ברכת הכהנים שאערוך מחר בבית הכנסת. התקשרתי מיד לרב של לוד שהכיר את אבי וביקש לברר פרטים עם בני. לאחר תחקיר מעמיק הרב פסק שאנחנו כהנים באופן ודאי. בדרך חזרה אני ואחיי נסענו לבית אמי לשתף אותה בפרטי המפגש וסיפרנו לה על המידע שקיבלנו. להפתעתנו אמי ידעה על כך אך מעולם לא עדכנה אותנו. עבורי היה חשוב לברר את העניין בוודאות ולכן המשכתי לחקור את נושא הכהונה שעניין אותי מאד. התקשרתי לכל מי שרשום בספר טלפונים בשם פוסלניץ, הגעתי לאנשים שמכירים את אבי והם העידו שהוא היה כהן בוודאות."
חיים והאח הגדול בני. פעילים למען הקהילה
מכאן הקשר המשפחתי המשיך להתהדק. "ערכנו בביתי מפגש משפחות, עם כל משפחתו המורחבת של בני. היה נחמד לגלות שבנו הצעיר אלון מתגורר לא רחוק ממני, אף הוא תושב מודיעין. ערכנו שבת משותפת במלון בעכו ומאז אנחנו עושים סבבים של פגישות בבתי כל אחד מהאחים. הפכנו להיות משפחה אחת גדולה ומלוכדת. אני מרגיש בנוח להתייעץ עם בני בכל נושא. אני מרגיש שהוא כמו אבי. כשאני מתקשר אליו והוא אומר לי "אחי הקטן" זה הדבר הכי מספק בעולם. ויותר מכל הופתעתי לגלות עד כמה, למרות שלא גדלנו ביחד, אני ואחי שגדול ממני ב- 33 שנים, חולקים אותן תכונות אופי ונתינה בלי גבול."
