יש אנשים שהגורל מזמן להם להיוולד בימים היסטוריים. כזה הוא גם שי שמיר שנולד בוורשה בדיוק בימים בהם פלשו הנאצים לפולין והשלימו במהירות את כיבוש הבירה הפולנית. שמיר נולד אל תוך אירופה הגועשת ואת שנותיו הראשונות העביר עם משפחתו בנדודים בין פולין, אוקראינה וסיביר, כשהם בורחים הרחק מחזית הקרבות עם הצבא הגרמני.
בית חולים בלי קירות
שמיר נולד תחת השם שייע שמוקלר מתישהו באמצע ספטמבר של שנת 1939. את התאריך המדויק הוא אינו יודע, אולם היה זה ממש עם כיבוש ורשה בידי הצבא הגרמני. "אימא שלי ראתה מהחלון את מצעד הניצחון של הגרמנים. היא ילדה אותי בבית חולים שהופצץ וכמעט לא נותרו בו קירות. הם שמו סדינים כדי להסתיר את החולים מהולכי הרגל ברחוב".
לאחר הכיבוש הגרמני נותרה משפחתו של שמיר בוורשה והמשיכה בחייה באופן תקין יחסית, בעיקר בזכות מומחיותו של אביו בייצור סבון. "אבא שלי היה כימאי מומחה ועבד במפעל לסבונים. כשבאו הגרמנים הם התחילו בהדרגתיות לסגור בתי עסק יהודיים ולפטר עובדים יהודים מעבודתם. כשרצו לפטר אותו מהמפעל, באו בעלי המפעל ואמרו לגרמנים שזה בלתי אפשרי מפני שאם יפטרו אותו כל העבודה תיעצר. באותם ימים רק הכימאי הראשי ידע את הרכב כל סוגי הסבונים, זה עבר מאחד לשני והוא היחיד שידע לייצר את הסבונים. ככה הוא השיג לעצמו אישור לצאת לעבודה מדי יום ולאימא שלי אישור להגיע אליו למפעל עם ארוחת הצהריים".
"באותה תקופה הרבה מאוד יהודים הפכו למובטלים וכאשר הגרמנים רצו לבצע עבודות ציבוריות הם היו מגייסים באלימות יהודים לשם כך. לנקות מדרכות וכאלו עבודות. ההורים שלי הבינו מה קורה והחליטו להימלט מפולין. כדי שלא להסגיר את העובדה שהם נמלטים, הם לקחו איתם מעט מאוד דברים, התלבשו בבגדים חמים והלכו ברגל דרך היערות עד לגבול עם רוסיה. הרוסים לא רצו להכניס אותם ואימא שלי סיפרה שהיא ירדה על ברכיה ונישקה את מגפיו של הקצין עד שהתרצה ואפשר להם לעבור את הגבול".
לזרוק ילד מרכבת בוערת
באזור שנקרא "רוסיה הלבנה" חיו שמיר והוריו יחד עם משפחותיהם של ההורים. ביוני 1941 הגרמנים פלשו לשטחה של ברית המועצות והוריו של שמיר החליטו לברוח מהאזור. שמיר ומשפחתו הצטרפו אל "הצבא של אנדרס" המפורסם (ראו מסגרת), שאסף לשורותיו גם פליטים יהודים.
אוסף הפליטים והחיילים עלה על קרונות רכבת המשא שנועדה להביא את הצבא לאיראן דרך אוזבקיסטן. "כשהיינו בדרך מטוסים גרמנים הפציצו את הרכבת, הקטר החל לרדת מהפסים וחלק מהקרונות התחילו לעלות באש. ההורים שלי ראו שהאש מתקרבת ובגלל שדלת הקרון נתקעה ולא ניתן היה לפתוח אותה, הם החליטו להשליך אותי מחלון הקרון בשעה שהרכבת עדיין נוסעת. הייתי בן שלוש אז ומהנפילה הרגל שלי נשברה והתעקמה בזווית לא טבעית. אחר כך הרגל לא צמחה כמו שצריך ונשארה קצרה מהרגל השנייה בארבעה סנטימטר. עד היום אני צולע בגלל זה".
למזלו של שמיר הצליחו הוריו להיחלץ מהרכבת הבוערת ולמצוא אותו, אלא שכאן לא תמו תלאותיהם. הם עלו עם שאר הנוסעים על הרכבת הטרנס סיבירית המפורסמת ועשו דרכם אל הגבול עם אוזבקיסטן. "נסענו כמה שבועות ברכבת בלי טיפול רפואי לפציעה שלי ובלי מזון. באחת העצירות אחיה של אמי ירד לחפש אוכל ובינתיים הרכבת נסעה בלעדיו. אימא שלי בכתה נורא אבל הרכבת המשיכה. כאשר הגענו מאוחר יותר אל עיר גבול, ראינו בתחנת הרכבת כתובת על הקיר בה כתב האח שהוא נמצא בעיר. הם מצאו בבית חולים לחולי טיפוס כשהוא מלוכלך ומאוד חולה".
תת תזונה בסיביר
בגבול עם איראן משפחתו של שמיר נאלצת להישאר מאחור לאחר שהחיילים סירבו להכניס את הדוד חולה הטיפוס לשטחם. כך נשארה המשפחה בברית המועצות והעבירה תקופה קשה ביותר בחורף הסיבירי. "אבא שלי גוייס לצבא האדום, אבל בגלל שהיה חולה לב אז שלחו אותו ליחידות הבינוי שם עסק בהקמת מפעלי נשק חדשים עבור הצבא הרוסי. היה מאוד קשה בסיביר, סבלנו מרעב ותת תזונה. איבדתי את כל השיניים והטמפרטורה הגיעה למינוס 47 מעלות בתשעה חודשים של חורף. למדתי בכיתה ב' ובגלל הפציעה ברגל היו סוחבים אותי על הידיים לבית הספר. מחברות וניירות לא היו בנמצא, אז נהגנו לכתוב בשולי דפי העיתונים. גם את הדיו היינו מייצרים לבד והוא היה קופא עד שהיינו מגיעים לשיעור. כל הזמן היינו רעבים. עמדנו שעות בתור לקבל לחם ובסוף היו מודיעים שנגמרו כל הכיכרות. לא הייתה הסקה כי נגמר הפחם והטמפרטורה בבית הייתה מינוס 15 מעלות. אני עוד מתפלא איך אנשים שרדו תנאים כאלו במחנות הריכוז, לנו לפחות היו בגדים ושמיכות".
משפחת שמוקלר נשארה בברית המועצות עד לשנת 1958, אז שבו לפולין. "אח של אמי שהתמקם במוסקבה, שמע על הסכמי חילופי האוכלוסין בין הרוסים לפולנים ויידע אותנו. כך הצלחנו להתארגן, למכור את כל הרכוש ולחזור לפולין. רצינו לחזור לוורשה, אבל העיר עוד הייתה חצי הרוסה ולא הייתה שם עבודה. שלחו אותנו למחנה מעבר ואחר כך התמקמנו בעיר תעשייתית של מפעלי פלדה ומכרות פחם". באותה עיר נולד אחיו הקטן אך המפורסם של שי, אפרים שמיר המוזיקאי חבר להקת כוורת.
מפגש עם גאגרין וחרושצ'וב
בגיל 20 השתלב שמיר בתעשיית הפלדה בעיר ובתנועת הנוער הקומוניסטית בפולין. הוא התקדם בסולם הדרגות והפך למזכיר המקומי של המפלגה הקומוניסטית הפולנית. "בחרו בי כמזכיר לענייני הסברה של המפעל בו עבדו עשרת אלפים איש. הגעתי למעמד די מיוחד שם ובסך הכל בחיים בפולין של אותם ימים היו בסדר. הייתה אנטישמיות, אבל לא גלויה ואף אחד לא העז להגיד משהו בפנים שלנו".
באותם ימים שמיר ניצל את מעמדו במפלגה ויצא ללימודים באוניברסיטה. בחודש יוני 1961 רגע היסטורי נרשם כאשר יורי גאגרין, הקוסמונאוט הסובייטי, הופך לאיש הראשון בהיסטוריה האנושית ששוהה בחלל ומקיף את כדור הארץ בחללית "ווסטוק". הרוסים שניהלו את המלחמה הקרה מול האמריקאים, מיהרו למנף את ההישג ההיסטורי לקנות עוד לבבות והשפעה בכל רחבי אירופה. גאגרין יצא למסע הופעות מול קהל קומוניסטי במדינות שונות והגיע גם אל עירו של שמיר ואל המפעל בו עבד.
"הם עברו ככה גם בפריז ובלונדון, ובזכות המעמד שלי בחרו בי להגיש לו פרחים ולהקריא ברכה עבורו כי ידעתי רוסית. אחר כך מצאתי בעיתון המקומי תמונה שלי שצולמה בזמן ששוחחתי איתו ורואים אותו חותם לי בחוברת שהוציאו הרוסים לרגל הטיסה בחלל. היה לו קול עדין, לא קול גברי מובהק. הוא נראה צנוע וביישן, קצת כמו ילד. ככה, בנסיבות דומות, יצא לי לפגוש גם את ניקיטה חרושצ'וב (מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית לאחר מותו של סטלין), את שליט אינדונזיה ואפילו את ראול קסטרו (אחיו של פידל קסטרו נשיא קובה), שהזמין אותי לקובה לסייע בהקמת מפעלי תעשייה".
דירת קרקע בקומה החמישית
בשנת 1968 עלו שמיר (שכבר היה נשוי) ומשפחתו לישראל. "רצינו לעלות כבר קודם אבל הפולנים לא אפשרו ליהודים לצאת עד אז. רצינו לארץ ישראל, רצינו להיות יהודים כי ברוסיה ובפולין היינו אזרחים סוג ב'. היו לנו חברים פולנים, אבל עדיין כשרצו לתת מחמאה היו אומרים שאנחנו לא נראים כמו יהודים. ידענו גם מה קרה במהלך המלחמה. סיירנו בין המחנות והיינו גם באושוויץ וברגע שהתאפשר לנו עלינו לישראל".
"אני הייתי קומוניסט ובהתחלה לא מיהרתי לעזוב את פולין. אימא שלי ואחי אפרים עלו לישראל חצי שנה לפנינו. כשהם באו לסדר את הניירת הדרושה למסע, אמרו לאימא: מה זה, קחי גם את הבן השני שלך איתך". היא ענתה להם שאני לא חפץ, שהבן שלה הוא מזכיר במפלגה שלהם. כששמעתי את זה אמרתי: "תודה רבה על הכל, אני הולך הביתה". ידעתי שאם אודיע שאני עוזב לישראל ישר יפטרו אותי ואצא בלי כלום, אז סידרנו סיפור כיסוי שאנחנו חוזרים לברית המועצות ודרך וינה הגענו בסוף לישראל. כשהגענו לשדה תעופה בבן גוריון אמרתי לנציגי המדינה שאני נכה וזקוק לדירה בקומה הראשונה. אז היו מחלקים דירות לכל עולה חדש שנחת בארץ. אמרו לי בסדר, בסדר, והביאו אותנו לדירה בפתח תקווה בקומה החמישית. שם חיינו עד שעברנו למודיעין בשנת 2000 ובעקבותינו גם הבנות שלנו".
המדליה של גאגרין
30 שנים בדיוק לאחר המפגש עם האיש הראשון בחלל, מזמן הגורל לשמיר מפגש מפתיע. לא עם גאגרין עצמו שנפטר בהתרסקות מטוס הרבה לפני, אבל די קרוב. "בשנת 1991 אשתי ואני עבדנו במלון הילטון בתל אביב. אני הייתי שם חשמלאי וקראו לי לאחד החדרים לכוון את הקליטה בטלוויזיה. אז עוד היו למקלטים אנטנות. פתח לי את הדלת בן אדם וראיתי שעל הכיסא יש מעיל של הצבא האדום עם דרגות סגן אלוף. הוא היה בנעלי בית עם מכנסיים צבאיים וליד הטלוויזיה עמדה קסדה מוזרה בצבע שנהב. זאת לא הייתה קסדה של צוללן או טייס, אז שאלתי אותו מה זה והוא הסביר שזאת קסדה של קוסמונאוט וסיפר שהגיע לישראל לבחון איזו טכנולוגיה שמיוצרת כאן בשביל האקדמה לחלל הסובייטית".
"ניצלתי את ההזדמנות וסיפרתי לו שהזדמן לי לפגוש את גאגרין. הוא הופתע ואמר שאני משקר. אמרתי שאני לא משקר ושמחר אביא לו הוכחה. למחרת באתי אליו לחדר עם התמונה שלי ושל גאגרין מהעיתון. הוא הזמין אותי לשתות איתו וויסקי מבקבוק שיבאס גדול שהיה לו. אחר כך הלך למזוודה שלו, הוציא משם תעודה ומדליה שאלף יחידות כאלו הונפקו לציון שלושים שנה לטיסה הראשונה המאוישת בחלל. בתור סליחה על זה שקרא לי שקרן, הוא נתן לי את המדליה וסיפר שייצרו אותה במרכז לאימון קוסמונאוטים בברית המועצות".
הצבא של אנדרס
"הצבא של אנדרס" הוא כינויו של הכוח הפולני שנלחם נגד הגרמנים תחת פיקודו של גנרל ולדיסלב אנדרס. בעת הפלישה הגרמנית לפולין בספטמבר 1939, היה אנדרס מפקד חטיבת הפרשים בצבא הפולני אשר נכנע ללא תנאי לכוחות הגרמנים העדיפים. במסגרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב פלשו הגרמנים לפולין ממערב והרוסים ממזרח. אנדרס נפל בשבי הרוסי, נכלא ועונה למשך כמעט שנתיים.
גורלו של אנדרס השתנה לאחר שהגרמנים הפרו את הסכם אי הלחימה בין המעצמות ופלשו לשטחה של ברית המועצות. הסובייטים שחררו אותו מכלאו על מנת שיקים כוח פולני שהורכב מחיילים וקצינים פולנים ששוחררו ממאסרם במחנות הכפייה בסיביר, קזחסטן ואזורים אחרים בברית המועצות.
כשסקר לראשונה את חייליו גילה אנדרס מאות אלפי בני אדם מזי רעב ומחלות, שרובם היו פליטים ולא לוחמים. משא ומתן בין צ'רצ'יל וסטלין אפשר לאנדרס וצבאו, שמנה כמאה אלף חיילים ופליטים, לעבור דרך אוזבקיסטן לאיראן של ימינו, שם גיבש אנדרס את צבאו והמשיך דרך הודו, מצרים וישראל אל זירת הקרבות באיטליה. בשנת 1944 נחל הצבא את הישגו הגדול בעת שכבש את מנזר מונטה קאסינו מידיד הגרמנים והשתתף בקרבות נוספים.
(צילום: אינגריד מולר)
