את מרים קאהן אני פוגשת בסטודיו הקסום שלה במרכז המסחרי בעמק האלה. שם, בין בובות בד, חפצים מיוחדים, רהיטים מעוצבים בטוב טעם ושמלת הכלה של אמא שלה, היא מספרת לי את סיפור חייה הנדיר ויוצא הדופן, במבטא דרום אמריקאי ייחודי. וידוי: הייתי מקשיבה לה בשמחה גם לולא הייתי צריכה לכתוב כתבה. האופטימיות ושמחת החיים המדבקת שהיא מנפיקה פורצות מכל משפט שהיא אומרת.

קאהן נולדה בקולומביה לפני 50 שנה. בגיל 17 היא אמרה לאמה שהיא מעוניינת להיות תופרת: "אמא שלי הייתה בהלם. מה פתאום שאני אהיה תופרת? אז הלכתי לעשות תואר ראשון במנהל עסקים כמו שההורים שלי רצו. אחרי כמה שנים, נתתי להם את התואר ומבחינתי עשיתי את שלי".

בגיל 23 הגיעה לישראל כמתנדבת בקיבוץ. "הגעתי לתקופה של שלושה חודשים בשביל החוויה וכדי ללמוד עברית. גרתי ברמון. אחרי שלושה חודשים החלטתי לעבור לאילת כי חשבתי לעשות כסף ואמרו לי ששם המקום. קניתי שם מכונת התפירה הראשונה שלי. משכתי חשמל מחנויות ליד הים, שמתי שלט שאני מבצעת תיקונים וככה עבדתי. פנו אליי בעיקר תיירים ואחר כך גם מלונות".

איפה גרת?

"גרתי באוהל על חוף הים. יום אחד חזרתי לאוהל וגיליתי שגנבו לי הכל. פשוט חתכו את האוהל עם סכין ולקחו כל מה שהיה לי כולל דרכון ואת מכונת התפירה".

מלונדון לקרקוב בטרמפים

עוגמת הנפש לא עיכבה את קאהן. היא לקחה הלוואה מחברים ועברה לתל אביב, שם מצאה עבודה כאופר אצל משפחה. "לא היו לי תוכניות לחיים", היא צוחקת. "מאוד רציתי להישאר כאן", היא מוסיפה. "ממש לא רציתי לחזור לקולומביה. היה פה חופש שלא הכרתי, שם הייתי סגורה כל הזמן בבית בגלל הפשע שיש שם. סגנון החיים בישראל לא היה מוכר לי".

איך הגיבה המשפחה?

"למשפחה בקולומביה שלחתי מכתבים וכתבתי את מה שרצו לשמוע: שאני פקידה במלון, שאולי אשאר כאן. ממש המצאתי סיפורים. היום כשאנחנו נפגשות, אני יושבת עם המכתבים ואומרת לאמי איפה שיקרתי".

אבל אז התחילה מלחמת המפרץ ואיתה הלחץ והחרדה. "אנשים הסתובבו עם מסיכות אב"כ ברחובות", נזכרת קאהן. "הייתה תחושה שמדינת ישראל עושה הכל כדי להחזיר את התיירים למדינות המוצא. מצאתי עבודה על ספינה בארה"ב, אבל לא היו טיסות חוץ מצ'רטרים ללונדון".כך הגיעה ללונדון באוגוסט 1991 שהיה בעצם רק תחילת המסע. "הייתה לי שם דודה, הכרתי עולם חדש. החלטתי להישאר שם. נשארתי שם שנתיים ומשהו. קניתי שוב מכונת תפירה והתחלתי לעשות עבודות קטנות. במקביל למדתי ספרות אנגלית".

בלונדון הכירה קאהן באוניברסיטה בחור פולני שהפך להיות בן זוגה. "התחלתי לנסוע הרבה לקרקוב. לא היה לי כסף ונסעתי בטרמפים מלונדון. הייתי מבקשת נדבות ממאפיות ואוכלת עד שהייתי מגיעה לקרקוב".

בסופו של דבר פולין הפכה ליעד הבא של קאהן. היא עברה לגור עם בן זוגה בקרקוב ומצאה שם עבודה כמורה לאנגלית בבית ספר יסודי. "היה חלומי לגור בקרקוב", מחייכת קאהן. "אנשים תרבותיים. מעולם לא אהבתי טיולים בטבע, אבל שם אנשים יודעים ליהנות מהדברים הפשוטים וטיילנו המון. פולין הייתה עדיין סגורה לעולם, אנשים קיבלו אז תלושים למזון. רציתי שנתחתן. לא הייתה לי תוכנית לחיים וכבר הייתי בת 28".

אבל החיים מפתיעים את קאהן שוב. "החבר החליט להיפרד ממני אחרי שנתיים שהיינו ביחד. לא ידעתי מה לעשות. נשארתי שם לבד, במצב נפשי נורא. לא רציתי לחזור לקולומביה כי שם לא מקובל שבגיל 28 בן אדם עדיין ללא משפחה וקריירה. לא רציתי לבייש את הוריי".

קאהן השאירה את כל רכושה בקרקוב וחזרה ללונדון. "חיפשתי שוב עבודה בארה"ב ומצאתי על ספינה. העבודה הייתה אמורה להתחיל בעוד כחודשיים ובינתיים לא ידעתי מה לעשות לבד באנגליה, בלי כסף. החלטתי לנסוע לישראל בינתיים".

שמלה כלה מהשוק

לארץ הגיעה שוב ביוני 1993. "אני זוכרת שזה היה ביום הנישואין של הוריי כי התקשרתי להגיד לברך אותם וסיפרתי שאני שוב טסה לישראל. הוריי היו אמורים להגיע לאנגליה ותיכננתי להודיע להם על נישואיי אבל התוכנית התבטלה כמובן. לא רציתי שהם יראו איך אני נראית, במצבי הקשה. גם שתיתי המון".היא שוב יורדת לאילת הפעם לדירת חבר טוב. "במשך שבועיים לא הפסקתי לבכות. יום אחד הוא אמר לי 'תתאפרי, יוצאים למסיבה' החלטתי שאני יוצאת לבלות וזאת הייתה החלטה גורלית. שם הכרתי את בעלי שהוא ברזילאי. אחרי שבוע שכחתי מכל הבעיות שלי", היא צוחקת את הצחוק הייחודי שלה.

גם בן זוגה של קאהן שהה באותה תקופה בישראל כחלק מתוכנית של הסוכנות ואמור היה לחזור לברזיל. קאהן החליטה לקבוע עם הוריה בפולין על מנת לקחת את חפציה שנשארו שם. "בעלי ביקש שלא אטוס לארה"ב לעבוד. נסעתי לפולין והחבר הקודם ביקש שנחזור להיות ביחד, אבל לא הסכמתי. למעשה הוריי הכירו אותו אחרי שנפרדנו".

עם הוריה היא יצאה לטיול במספר מדינות. "הם התחננו שאחזור לקולומביה כי נראיתי ממש לא טוב. אבל לי היו תוכניות אחרות. משוויץ התקשרתי למנדל (בן זוגה, ל.ס.כ.) והוא ביקש שאחזור לישראל ונגור ביחד. הוא מצא עבודה בירושלים ושכרנו דירה בקטמון. אני מצאתי עבודה כבייביסיטר. לא חשבנו להישאר בישראל, לכן לא השקעתי בלימוד עברית. היינו עדיין במעמד של תיירים".

רצית להתחתן לא?

"כן. כשהיינו שנה ביחד אמרתי לו 'מתחתנים או שאני הולכת'. והוא הסכים. לא היה רומנטי במיוחד", היא מחייכת ומשום מה אני כבר רגילה להפתעות שלה. "לקח שלושה שבועות לארגן את כל המסמכים והתחתנו. החתונה נערכה בדירה שלנו בירושלים בחברת 20 חברים ועם שמלה שקניתי בשוק ב-90 שקל".

בני הזוג החליטו לעשות עלייה. הוציאו תעודות זהות וקאהן התחילה לעבוד במפעל תכשיטים בירושלים, בעוד שבן זוגה עבד ברשות העתיקות ועבד בעיקר בשטחים. "החלטנו שאנחנו לא רוצים לגדל ילדים בישראל. לא הרגשנו שייכים, חיינו כמו בגטו. הישראלים הרתיעו אותי אז. ראינו שומרים עם נשק בגני הילדים וזה הפחיד אותי למרות שבדרום אמריקה יש הרבה אלימות. אבל זאת אלימות שאנחנו מכירים" היא אומרת, אבל בגיל 33 נכנסה להריון והזוג עבר למודיעין ב-1998. מיד לאחר מכן נולד גל, בנה הבכור שעומד היום לפני גיוס לצבא. המשפחה נשארת בינתיים במודיעין. "לא היינו שלמים עם זה. תמיד חלמנו לחזור לדרום אמריקה".

"גרנו ברבין שהיה אז הרחוב האחרון במודיעין והיה לנו נוף פסטורלי. בעקבות הלידה של גל עזבתי את העבודה על מנת לגדל אותו ופתחתי משפחתון של ארבעה ילדים. במשפחתון דיברתי ספרדית והמשכתי שנתיים עם אותה קבוצה. גל נכנס לגן בלי לדעת עברית".

ב-2001 נולדה בתם כינרת, ומרים המשיכה לנהל משפחתון של ארבע ילדות. ב-2002 התחילה האינתיפדה והחפירות בשטחים נסגרו. "הציעו למנדל פיצויים ולעזוב את העבודה. הוא אמר לי שהגיע הזמן לעזוב את ישראל. הרגשתי שלעזוב זאת הגשמת חלום. תמיד ידענו שזה יבוא".

ממודיעין לברזיל

"עזבנו לברזיל, לעיר קטנה בצפון שאין בה כלום. קנינו סופר ואחרי שלוש שנים נשארנו בלי כסף. המקום הזה הוא ממש גן עדן – החופים והים השקוף, בדיוק כמו בפרסומות. עיר ללא פשע. הילדים נהגו לצאת לחוף בהפסקות בבית הספר". אבל הסיפור לא מסתיים כאן, וההמשך עוד יותר בלתי צפוי. "פחדנו מהתבוללות. חיפשנו קהילה יהודית כי שם לא היו יהודים. היהדות הייתה חשובה לנו. לכן החלטנו לעבור לסאו פאולו, עיר ענקית בה הלכתי לאיבוד. לראשונה הרגשתי שאני פוחדת. היו לנו שני ילדים והיינו אחראים לגורלם. איך יתחנכו ללא כסף? למזלנו מצאנו מלגה והם נכנסו לבית הספר היהודי. מצאתי עבודה כטלפנית אצל יבואן רהיטים מהודו".

קאהן התחילה לעבוד בתפקיד זוטר בחברה, אבל מה מאוד הדברים השתנו. "ראיתי שיש המון בלגן שם", היא מספרת. "התחלתי לעשות יותר ויותר דברים. תוך זמן קצר הפכתי להיות המזכירה שלו ויד ימינו. אחרי כשנה התחלתי ללמוד את העסק ואחרי שנתיים ניהלתי את החברה. הרווחתי המון כסף. זה איפשר לנו לקנות דירה בסאו פאולו ונסענו לחופשות. הייתה לי עוזרת 24/7. היה מושלם. חיינו ככה כחמש שנים. ממש פרחנו מבחינה כלכלית, לילדים היה מאוד טוב בבתי הספר ויצא לי לנסוע הרבה לקולומביה לבקר את המשפחה. אמי הייתה סוף סוף מרוצה. מבחינתה זה היה נס". אבל  למרות זאת מרים עדיין לא מצאה מנוחה ורוגע. "כל הזמן הזה הייתי בקשר עם האמהות מהמשפחתון במודיעין. ממש קינאתי בהן שהילדים שלהן בצופים, הולכים לחוגים והילדים שלי סגורים בבית. בברזיל ילדים לא יכולים להסתובב בחוץ לבד. כשהולכים לימי הולדת למשל, הם תמיד מלווים בעוזרות, בכל גיל. הם לא ידעו לרכוב על אופניים כי לא יכלו להיות לבד בחוץ. אומנם מתרגלים לזה ולא חיים כל הזמן עם תחושת פחד, אבל זה הפריע לי".

אבל גם אתם גדלתם ככה.

"נכון, אבל הספקנו בינתיים להכיר עולם אחר. והרגשנו מאוד אנוכיים שלילדים שלנו אין את החופש של הילדים בישראל".

ושוב למודיעין

בני הזוג החליטו לחזור לישראל. מכרו את הדירה ומרים קיבלה הבטחה מבעל החברה שתוכל לחזור לשם מתי שרק תרצה. "יצאנו מברזיל עם הרבה מאוד כסף. גל, הבן הבכור שהיה אז בן 11, מאוד כעס. לא רצה להיפרד מהחברים מבית הספר, לא ידע עברית. כנרת הייתה בת שמונה וזה זה פחות הפריע לה. היה לנו אז גור כלבים ולקחנו אותו אתנו".

ב-2010 משפחת קאהן הגיעה למודיעין בשנית ועברה לגור בעמק האלה. "היינו בני 45, בלי שפה, זה היה מאוד קשה" נזכרת קאהן. "בעלי מצא עבודה אבל הרוויח מעט. אני ניסיתי המון דברים – תיווך, מזכירות.  עבדתי כמזכירה בחברה שעבדה מול ארה"ב אז העבודה הייתה לפי שעון ארה"ב. הכסף נגמר. אחר כך מצאתי עבודה בחברת הייטק כמתורגמנית, אבל זה שיעמם אותי. אחרי שהייתי מנהלת חברה, הרגשתי מבוזבזת. נכנסתי לדיכאון עמוק".

והילדים?

"הילדים פרחו. למדו עברית. אני מאוד שלמה עם זה שהבאנו אותם לכאן. בברזיל היו גדלים להיות ילדים שונים".

בדרך לעבודה, ברכבת, התחילה קאהן לסרוג כובעים. "נסעתי כל בוקר עם אותם אנשים וכבר הכירו אותי. התחלתי למכור כובעים. במקביל הייתה לי בבית מכונת תפירה והתחלתי לעשות עבודות פשוטות. אבל בעבודה הייתי מאוד עצובה ובסופו של דבר התפטרתי והלכתי לעבוד בחנות בדים".

"ב-2013 החלטתי לפתוח חוג תפירה. הדפסתי 5000 פליירים וחילקתי והגיעה אליי תלמידה אחת בלבד. האמא שאלה אותי אם אני פותחת קבוצה ובעקבותיה הגיעו עוד חברות. סיימתי שנה ראשונה עם 25 תלמידות שלמדו תפירה בביתי בעזרת שתי מכונות שהיו לי".

קאהן החליטה לקדם את העסק שלה ואת השנה השנייה סיימה עם 60 תלמידות. "אחר כך פנו אליי מהמתנ"ס והזמינו אותי להעביר חוגי תל"ן. כך התחלתי ללמוד בבתי ספר מול קבוצות גדולות. לאט לאט למדתי לעמוד מול ילדים ישראלים והכרתי הרבה חברות. פעם ראשונה שהיו לי חברות ישראליות. הן הפכו למשפחה".

זאת השנה הרביעית בה קאהן מלמדת תפירה. "לקחתי יועצת עסקית והבנתי שאני חייבת להעביר את העסק מהבית. היו לי כבר שמונה מכונות והבית היה כל הזמן מבולגן. החלטתי שאני הולכת לפתוח מקום משלי".

מרגישה ישראלית

כיום כאמור מעבירה קאהן סדנאות במודיעין. "המקום היה ריק במשך חודשים. כל פעם עברתי ליד המקום והתלבטתי כי הוא היה קטן יחסית למה שרציתי – סטודיו עם חנות בדים ביחד. בסופו של דבר החלטתי ללכת על זה ולקחתי מעצבת שעשתה לי תוכנית תוך חצי שעה. תוך חודש התחלתי עם קייטנה ובה 15 ילדות".

בצמוד פתחה קאהן סטודיו קטן לצילומי וינטאג' בעצוב מיוחד, יחד עם חברה. כך היא יכולה להעביר סדנאות יום הולדת ולאחר מכן לצלם את הילדות בסטודיו הצמוד. "קונספט חדש", היא מחייכת. מאוד קל לי לדמיין ילדות קטנות יושבות סביב השולחן באווירה המיוחדת ותופרות. "קניתי מכונות תפירה קטנות וצבעוניות וילדות בכיתה א' יכולות להשתמש בזה בקלות. לקייטנות שלי מגיעות ילדות מכל הארץ. לרוב, מורות לתפירה לא מתעסקות עם ילדות קטנות כי זה גם להיות קצת גננת, אבל אני אוהבת את זה".

ממש טוב לה כאן, למרים.  אחרי המסע הארוך והלא שגרתי שלה, היא מרגישה סוף סוף בבית. "אני מרגישה שיש לי שורשים פה. אני ישראלית ונמצאת בנקודת חיים שאני מאוד שלמה אתה".

את חושבת שהמסע שלך היה מקרי?

"אני מרגישה שעברתי את המסע הזה כדי למצוא את מנדל, בעלי. מצאתי את הבן אדם הנכון שתומך בי. ולא יכולתי למצוא אותו במקום אחר, רק באילת. הכל הוביל אליו. ואם לא היינו יוצאים מישראל, לא יכולתי להעריך את מה שיש לי עכשיו. אני כועסת כשאנשים מתלוננים. זה שאני יושבת פה בחנות עם דלת פתוחה, ללא חשש, זה לא מובן מאליו. אני עולה לתיתורה ובוכה מהתרגשות. למרות שהמצב הכלכלי לא הכי טוב, חיים עם זה. כשהיינו צריכים, קמנו בשתיים בבוקר לחלק עיתונים. יש לנו כאן חברים, קהילה. כל יום ששי הולכים לבית כנסת למרות שאנחנו לא דתיים".

גם הגיוס של הבן הבכור לא מעיב על שמחת החיים שלה. "מפחיד שהוא הולך לצבא, אבל זאת המציאות שלנו. אני עוד אמא ששולחת את הילד לצבא. הוא הולך בהרגשה טובה. הילדים כאן מאוד בוגרים. בברזיל בגיל הזה הם עדיין ילדים".

סיפרת לילדים על המסע שלך?

"כן, אבל בלי הסיפורים על האלכוהול. הייתי מאוד שונה מהם בגיל הזה. אני כותבת את כל החוויות שלי על מנת לא לשכוח ועדיין בקשר עם החבר הפולני שהיה לי".

איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?

"אני רוצה לצאת למסע של שנה להודו וסין. רואה את עצמי עם שני עסקים פורחים. רוצה ללמוד עוד שפות, אולי ספרות סינית. אם הצלחתי ללמוד עברית, למה לא? אני בת 50, נראית בת 40 ומרגישה בת 30. יש עוד המון דברים שאני רוצה להספיק".

בתמונהמרים קאהן. "לא היה לי כסף ונסעתי בטרמפים מלונדון לקרקוב"  צילום אינגריד מולר