מה עושים במודיעין אנשים שכבר הגיעו לגיל מבוגר אך טרם ויתרו על שאיפת חייהם להפוך לשחקנים? אלה מהם שהגיעו ל"על הבמה" – בית הספר הגדול למשחק בעיר – החליטו להמשיך לטפח את החלום ולהתמקצע, עד שהפריצה המיוחלת תגיע. אם זה לא קרה עד עכשיו, זה לא אומר שזה לא יקרה מחר.
עידו וייס, מבעלי "על הבמה", ראה באנשים שנמצאים בגיל השלישי כבעלי פוטנציאל להרוויח רבות מלימודי משחק וכך גם הקהל שיגיע להצגות שיעלו. בשיתוף פעולה עם העירייה נוצרה קבוצת נשים מגוונת שעברו את גיל הפרישה (חלקן מעל גיל 80) עם ניסיון חיים עשיר ורוח צעירה. שש עשרה הנשים הגיעו מתחומי עיסוק שונים כגון: הוראה, שירות הביטחון, שיטור, תיירות ועוד, שהגיעו "על הבמה" להגשים חלום ילדות שלא מומש, למלא חלל שנוצר בחייהן, למצוא פורקן לחוויות ומראות מחייהן שהיו זקוקות להשתחרר וכמובן ליהנות, לצחוק ולפגוש חברים חדשים. שיעורי המשחק מתקיימים כל שבוע, בימי שני, במרכז פעילות הגיל השלישי (מפג"ש). מאז תחילת השנה התמקד וייס בגיבוש הקבוצה באמצעות תרגילי משחק שונים. הן צחקו, פתחו פצעים ישנים ובכו והשתטו יחד. החל משבוע שעבר הם התחילו לעבוד על חזרות להצגה שתעלה בעוד מספר חודשים. ההצגה נכתבה על ידי החוג לכתיבה יוצרת במרכז הפעילות לגיל השלישי. להצגה עדיין אין שם, כך שכדי לראות אותה ולזהותה – עדיין תצטרכו לעקוב אחר הפירסומים.
סלנג של סבתות
כששומעים את המילה "פנסיונריות" מצפים למצוא קבוצה של נשים משחקות ברידג' או משתתפות בחוג גינון. לנשים שפגשתי היה ברק בעיניים. הן הגיעו למשחק להוציא הכול החוצה, את ההומור, את הטראומות, את מה ששמו בצד במהלך השנים ומה ששנים היה אצור בתוכן מתפרץ והופך לאנרגיה חזקה. אי אפשר היה לדעת מה גילן המדויק והן בטח לא באו לשבת או לשתוק.
"על הבמה" מעלים ארבעים הפקות שונות בשנה. התלמידים משתתפים בפסטיבלים בארץ ובעולם ומופיעים בבתי ספר. עידו חשב להביא עם הקבוצה הייחודית שנבנתה, נשות הגיל השלישי, משהו אחר – מתוך הקרביים שלהן, הצגה שתביא את ניסיון החיים שלהם, חלומותיהן וחוויות היום יום בזוויות שונות בעיקר עם הרבה הומור.
הסיטואציות שמוצגות בהצגה מלאות בהומור פנימי על הזקנה, פער הדורות, הסלנג של הצעירים באוזני הסבתות, הקשר בין בני המשפחה ועוד. בנוסף להומור יש גם קטעי דרמה ובחלקם אמירה שהבמאי והשחקניות רוצות להביא. חלק מהסצנות לקוחות מחייהן הפרטיים. לדוגמא: באחת מהן רואים ילדה אוחזת בובה ומסתכלת במראה (אחת הנשים תשחק ילדה), מתוכה ניבטת דמותה בעוד שישים שנה. הילדה מתמודדת עם משבר מול אחותה הבוגרת ומדברת עם האישה במראה שמחזקת ומעודדת אותה. מבנה ההצגה מזכיר קצת את הסדרה קצרים והמכנה המשותף הוא סיטואציות שונות הנוגעות לתרבות וחייהם של בני 65 ומעלה.
עידו, איך החיבור שלך אליהן?
"הן נשים מיוחדות ואמיצות. גם מצאתי 16 סבתות ואני מקבל מהן הרבה חום ואהבה. אני כמו חלק ממשפחה, למשל כשאחת מהן חזרה מחו"ל היא הביאה לי מתנה".
השלמה מהילדות
לא כל הסבתות שלנו היו עומדות מול מצלמת העיתון ונשמעות למורה שלהן לעשות פרצופים של כאלו שאיבדו את דעתן או של חיות בגן החיות או להשמיע קולות מוזרים, אבל אלו הן הנשים ששוחחנו איתן, שבקרוב יוכלו להוסיף לרזומה שלהן את המילה "שחקנית".
חלק מהן הגיעו כדי להגשים חלום ילדות, כמו רמי קירמייר. שנים רבות היא חלמה על הפרישה, תוכנית הפרישה העיקרית שלה הייתה ללמוד משחק, "פחות ללמוד ויותר לשחק" אמרה רמי. לימודי משחק בצעירותה לא היו אופציה עבורה, הוריה לא הסכימו לקבל את העובדה שבתם תשתתף בחוג לא מהוגן שכזה או חס וחלילה תלמד אותו כמקצוע. בעיניהם משחק נחשב למקצוע נחות. אבל משחק היה במרכז תוכנית הפרישה שלה. בסופו של דבר החלום לא התגשם בדרך שרצתה, לפני כארבע שנים בעלה לקה באירוע מוחי וההתמודדות עם מצבו מאד מורכבת עבורה. כתוצאה מכך שיעורי המשחק הפכו עבורה למפלט, הזדמנות לצאת מהבית ולא בשביל לשחק. "אני צוחקת ומשתטה הרבה בשיעורים, אבל זה רק כלפי חוץ כי בפנים כל כך שחור . כשאני נהנית אני מרגישה שזה לא בסדר".
עידו ניסה לעודד את רוחה והבטיח לה שהחלום עוד יתגשם והיא תעלה על הבמה ותהיה כוכבת. ששאלתי אותה איזה תפקיד היא תעדיף לשחק בהצגה ענתה "אני מעדיפה תפקיד קומי סאטירי, טרגדיה יש לי בחיים האמיתיים".
הבעל הלך, המשחק הגיע
גם בשביל אסתרינה טרטמן, חברת הכנסת לשעבר שהיא לחלוטין צעירת המשתתפות – חלום המשחק תמיד היה שם, למרות הקריריה הציבורית המוכרת שלה. טרטמן באה מבית חרדי. משסיימה תיכון ניסתה להתקבל לבית הספר למשחק "בן צבי" והתקבלה. אך המכתב שהגיע לבשר לה את החדשות השמחות נפל לידיים הלא נכונות, לאביה. בשבילו הידיעה שבתו רוצה ללמוד משחק היא כמו סכין בלב. "ויתרתי על החלום והחיים גלגלו אותי למקומות אחרים", היא מספרת.
לפני תשעה חודשים נפגעה טרטמן קשה בנפילה במדרגות והוגדרו לה אחוזי נכות. היא סובלת מפגיעה בראש, בצוואר והכתף. היא הייתה מאושפזת במשך חודש בבית החולים לאחר התאונה ובהווה היא מגיעה שלושה ימים בשבוע לאשפוז יום. "אני כמובן מאד נהנית אבל המשחק בעיניי הוא חלק מהשיקום שלי", היא מספרת. "אני נעזרת בתרגילים להפעיל איברים מוגבלים. לימוד הטקסטים הוא גם אתגר בשבילי בגלל שאני פגועת ראש. אני פגועה פיזית, אבל הרוח שלי שלמה, חשוב לי להבריא גופנית ולהיות שלמה".
שוחחנו עם נשים נוספות מהקבוצה וביררנו איתן למה בחרו להגיע לשיעורי משחק, כיצד הם מרגישות מאז התחילו ללמוד והאם קיבלו מהמפגשים דברים שלא ציפו להן.
האם החוג עמד בציפיותיך?
לאה לוי: "לכל דבר אני באה בלי ציפיות. יש לי הבנה שמה שבא אני מקבלת כפי שהוא ואם אפשר גם נהנית ממנו. אני ממשיכה ללמוד על החיים מהנשים המעניינות שלצידי, הלמידה ממשיכה גם בגילי. כל מפגש הוא חוויה בפני עצמה ואני נחשפת ומכירה את הבנות מזווית אחרת".
טרטמן: "כשנרשמתי לחוג הייתי בטוחה שתגיע מדריכה זקנה יחסית שתעביר קורס חובבני. במקומה הגיע עידו, בחור צעיר ונמרץ ושחקן בנשמתו. אני חדשה יחסית במודיעין אז בשיעורי המשחק גיליתי רבדים חברתיים ונפשיים חדשים ומצאתי חברות טובות".
למה משחק?
רינה זקס: "השתתפתי בחוגים וסדנאות מכל הסוגים רק ציור ומשחק לא התנסיתי. ציור מהר הבנתי שאינו בשבילי כפי שחשדתי מילדות".
חוה בן ארי: "חייתי חיים רצופים במתח ופחדים אחרי קריירה משטרתית בתחום הפלילי שנמשכה כשלושים שנה. ראיתי המון אסונות שלא כל אחד רואה, הייתי מוכרחה למצוא מקום לפרוק את המטען שצברתי והמשחק נראה לי כמקום מתאים לעשות זאת".
פנינה תורג'מן: "אני מגיעה לשיעורים מירושלים. לפני שנה וחצי בעלי הלך לעולמו וידעתי שמשחק יאפשר לי ליהנות ולהשתחרר. חברתי הטובה אסתרינה סיפרה לי על הקבוצה והמליצה לי להצטרף. וגם בגילנו יש שאיפות והשאיפה שלי היא לעלות על במה. אני מרגישה שחקנית וזה מושך אותי. ימי שני הם קודש בשבילי".
שוש בנימין: "כל חיי הוקדשו לעבודה, משפחה וניהול משק הבית. הפנסיה נתנה לי הזדמנות להתפנות לתחביבים חדשים. המשחק מאפשר לי להשתטות, לבכות ולצחוק. המשחק הוא הנאה וגם פורקן".
"חמימות של בית"
בגיל 13 השתתפה יפה ברירו בחוג לדרמה ולא סיפרה על כך בבית. בילדותה היו סטיגמות שליליות לגבי המקצוע. הגיעה היום בו יפה הייתה צריכה להופיע בפעם הראשונה על הבמה, בהצגה שהתקיימה אחרי שעות בית הספר. היא יצאה מהבית תחת אמתלה אחרת כדי להמשיך לשמור על סודה. "היינו בהכנות לעלייה לבמה מאחורי הקלעים" סיפרה, "ואחי הגדול שהשתתף בחוג אחר עבר שם במקרה. הוא ביקש הסבר למעשי ולאחר שקיבל את התשובה מיד הורה לי לחזור הביתה. במקום לעלות להופיע, שמעתי בקולו, פרצתי בבכי וברחתי משם. נשבעתי לעצמי שכשאגדל לא אתן לאף אחד להגיד לי מה לעשות".
המשחק בא לך בקלות שהחלטת לחזור ללמוד משחק?
"בפעם הראשונה כשהגעתי לכאן עם בעלי התביישתי לנסות להצטרף והוא השתתף במקומי. הייתי ביישנית וגם לא הרגשתי בנוח עם המבטא שלי. שנה שעברה התחברתי לחוג דרמה בבית הספר הדמוקרטי, הייתי אחת מצוות מהכותבים של ההצגה וגם שיחקתי בה. מאז הפסקתי להתבייש ואני מרגישה בנוח לשחק. שיעורי המשחק קדושים עבורי, היום הבת שלי ביקשה שאשמור על הנכד כי היה לו חום, אבל סירבתי".
איך המשחק השפיע על חייך?
רינה: "הגעתי למשחק לאחר שאיבדתי את בעלי, הגעתי במצב אחר ממה שאני היום, המשחק עזר לי להיפתח נפשית".
חוה: "במשחק אנחנו נותנים ליצרים לצאת החוצה ואני מרגישה שמחה שאני משחקת. אחרי שנים שנחשפתי מהצד לקשת רגשות של אחרים במהלך עבודתי במשטרה שגרמו לי לעיתים לעוגמת נפש, אני מרגישה משוחררת, אני מרגישה מעולה וזה בדיוק מה שהייתי צריכה. בחוגים אחרים לא הרגשתי כך, זה באמת משהו מיוחד. בנוסף, מצאתי חברות נפש שאוהבות ומבינות אותי. אני לא מתיימרת להיות שחקנית, היום הייעוד שלי הוא לשמוח עם אחרים, לחוות אותם וללמוד מהם. אני יוצאת מהמפגשים לעיתים מאושרת ואיני יודעת מה הסיבה במדויק".
יש מפגש שזכור לך במיוחד?
חוה: "באחד השיעורים עסקנו בילדות שלנו. גדלתי כבת יחידה, המצב הכלכלי היה ירוד, הורי היו ניצולי שואה. תקופה לא פשוטה עבורי. הרגשתי בטוחה לחזור לתקופה הזו במסגרת המפגש, מצאתי בקבוצה חמימות של בית. יש רגעים כמו בשיעורים כאלו שאני או מישהי אחרת צריכה תמיכה נפשית ואני מקבלת אותה".
אם היית צריכה להמליץ לחברותייך ללמוד משחק מה היית אומרת להן?
חוה: "המלצתי לשתיים מחברותיי, כי כל אחד צריך להתפרק רגשית ובחוג דרמה אנחנו מקבלות גיבוי מלא מהמדריך שהוא גם מקצועי וגם חבר, אבל זה תלוי גם בכישורים שלהם".
אילו כישורים צריך שיהיו למי שלומד דרמה?
חוה: "אני חושבת שמי שפונה ללמוד משחק צריך להיות לו כושר התבטאות ברמה גבוהה יחסית, יכולת לפתח נושאים רגשיים לעומק, לדעת איך לרתק אנשים שיקשיבו לך, שירצו ראות אותך. כמו כן מי שמגיע ללמוד משחק צריך לדעת מראש שאין מקום לצביעות, זה קשה, אבל אנחנו לחלוטין אמיתיות בשיעורים ומביעות מה שיש לנו על הלב. מי שלא מוכן לזה חבל לו על הזמן".
עידו וייס, כדי ללמוד משחק צריך כישורים מיוחדים?
"בקבוצות הייצוגיות שלנו ובאנסמבל צריכות להיות לתלמידים יכולות תיאטרליות ויש גם אודישנים להתקבל. לשאר הקבוצות אנחנו פתוחים לכל מי שמעוניין לנסות ולחוות, בראש ובראשונה צריך שיהיה להם רצון ותשוקה לעלות על במה, להיחשף ולהעז וליהנות מזה. כושר ביטוי ובטחון עצמי גבוהים יכולים לעזור להם, אבל לאו דווקא צריך שיהיה להם. אנחנו עובדים גם על הקושי של אנשים להיחשף על בטחון עצמי נמוך ועל הפחדים שלהם".
(צילום לינור לוי)
