שבת בבוקר. אזרתי אומץ ככל הניתן, לבשתי את הגרסה הכריזמטית שלי ויצאתי לראיין חמש נשים גרושות. חמש נשים עצמאיות ומרשימות מול כתב אחד שבא לדבר איתן על קבוצת הפייסבוק (שהן מקוות שתהפוך לקהילה) שהקימו בשבועות האחרונים תחת השם: "גרושים מגובשים במודיעין".
זאת לא תהיה כתבה בסגנון "סצינת הגרושים בעיר" או "עלילותיהן של גרושות משוחררות". גם כי זה לא הכיוון שלי וגם כי חמש הנשים טרחו והבהירו וחזרו– זה לא הקטע של הקבוצה.
לדבר באותה שפה
קבוצת הפייסבוק המדוברת הוקמה לא מזמן וכרגע הצטרפו אליה 60 חברים. בעיקר חברות, ליתר הדיוק. אז בואו נתחיל מחמש החברות שמולי, שהתגייסו לספר מעט על עולמם של רבים מאיתנו, כולל אותי, אחרי שמצאו את עצמם בעולם חדש ולא מוכר. כזה שמספרים עליו שאחרי הקושי מגיע החלק הטוב.
מקימות הקבוצה הן יעל ואורית (מטעמי צנעת הפרט, בעיקר של הילדים ובני הזוג לשעבר, חלק מהשמות בכתבה הינם בדויים). אורית היא מנהלת חשבונות בת 40, שגרושה שנה וחצי ומגדלת ילדה. יעל היא מורה, בת 44 וגרושה ארבע שנים ואמא לבת 13 ("תכתוב: בת 13 מהממת!"). אליהן הצטרפו אלמוג בת ה-44 ותיקת הגרושות ( סביב השולחן הזה) עם שמונה שנות ניסיון. קרן, רואת חשבון בת 37, אמא לשלושה וגרושה מזה שנה, וטלי, גם היא בת 37, אשת היי טק שמגדלת שניים וגרושה מזה שנה וחצי.
אז למה בעצם הוקמה הקבוצה?
יעל: "אני כבר הייתי חברה בקבוצה כזאת, לא במודיעין, וזה שינה עבורי ועבור בתי את הכל. למרות שהגעתי ליום הגירושים בשמחה, זה לא היה פחות טראומתי מאשר אצל אחרים. הייתי מאוד לבד לאט לאט יצרתי חברויות עם אנשים בסטטוס שלי. ברגע שהכרנו חברים שבמצב דומה לשלנו, נוצרו מזה שיחות והיכרויות ופיקניקים משותפים. פתאום אתה לא לבד. זה קשה מול חברים נשואים. הסטטוס שונה, השפה שונה. רוב החברים שלנו מחוץ למודיעין ורצינו לחוות את זה גם פה. אנחנו יודעות מה עוברים אנשים ואני מאוד מקווה שנצליח להרים משהו עבור מי שיש בו את הצורך".
טלי: "אני חושבת שאתה בכלל לא יודע שיש כזה צורך, עד שאתה חווה כמה החברים הנשואים שלך הם לא אותו דבר כמו החברים הגרושים".
יעל: "אתה כן מרגיש אבל מאוד בודד".
אלמוג: "אני הרגשתי מאוד בודדה. יש היום קבוצות תמיכה לכל הדבר, אז למה שלא תהיה גם כזאת?"
טלי: "אני מפחדת מההגדרה של קבוצת תמיכה. מבחינתי הרעיון הוא שזה בא לא ממקום של קושי, אלא מהמקום של ביחד".
אלמוג: "חלק מהקטע של להכיר אנשים בסטטוס שלי, זה שיהיה לי על מה לדבר איתם. יש התמודדויות שנשואים לא עברו ולא תמיד יודעים איך לקבל".
טלי: "כמה שהם רוצים, הם לא תמיד מצליחים. עם כל הרצון, מי שלא היה שם לא מבין איך זה מרגיש".
אלמוג: "המשפחה והקרובים לא תמיד הבינו את מה שאני עוברת".
טלי: "לפעמים דווקא עם זר שנמצא במצב שלך, הרבה יותר קל לשתף ולדבר".
לבד, לבד שבתות וחגים
כל מי שחווה גירושים, מכיר את הקאט הפתאומי מחיי משפחה יומיומיים לרגע בו אתה מוצא את עצמך לבד בערב שבת, תוהה מה בדיוק אתה מתכוון לעשות עם עצמך עכשיו. גם חמש הנשים שמולי עברו את ההתמודדות הלא פשוטה הזאת.
קרן: "אצלי הצורך מגיע בעיקר מהקטע של השבתות שאני בלי הילדים. בהתחלה מצאתי את עצמי מנקה ומקרצפת את כל הבית בסופי שבוע".
טלי: "את מוזמנת לקרצף אצלי.."
קרן: "התעייפתי מזה. בהתחלה יש הקלה שפתאום יש זמן לעצמך, אבל אחר כך את מגלה שאת כן צריכה חברות גרושות".
אורית: "יום שישי מגיע ואת חושבת לעצמך: 'עוד פעם נלך לארוחת שישי אצל ההורים לבד?'. יש צורך בחברה".
לפני מספר שנים עלתה מודיעין לכותרות, או יותר נכון זכתה לסטיגמה (שהתבררה עובדתית כלא נכונה) של בירת הגירושים של ישראל עם אחוזי המתגרשים הגבוהים ביותר. אחר כך פורסמה באחד המקומונים בעיר כתבה נרחבת, אותן הנשים שמולי עדיין זוכרות בחלחלה, שהתיימרה להציג את חיי הגרושות בעיר בסגנון סקס והעיר הגדולה.
טלי: "זה מה שיפה אם יקרה בקבוצה – שזה לא בא ממקום של סטוצים אלא שותפות".
יעל: "אני לא מכירה סצינה כזאת במודיעין. בכלל לא מכירה הרבה גרושים. זאת אחת הסיבות שפתחתי את הקבוצה, בשביל אנשים שמחפשים עוד אנשים בעיר שנמצאים במצב דומה".
אלמוג: "יש הרבה גרושים בעיר, אבל מפה לבוא ולהגיד שיש סצינה בעיר זה משהו אחר. אנחנו לא מכירות אותה".
יעל: "אתה עובר איזשהו תהליך בדבר הזה. סטוצים זה גם בסדר, אבל הקטע פה הוא אחר".
טלי: "אני הייתי רוצה להרגיש בנוח לכתוב הודעה בקבוצה בשישי בערב "מי בא לבירה?", בלי שזה יהיה דייט".
יעל: "זה בדיוק מה שיכול לקרות אם נעשה את זה נכון".
אלמוג: חשוב להדגיש שהמטרה היא חברות/שותפות ולא היכרויות. שיהיה מקום עם אווירה נעימה, גם אם זה לא משפחה".
קרן: לנו נהייתה קבוצה של אימהות מהגנים וזה אשכרה משפחה. עוזרות אחת לשנייה".
אלמוג: "אם זה קורה מעצמו סבבה. כבד לי להגדיר את זה כמשפחה".
יעל: "אני מחפשת מישהו שיעזור לי עם המחשב".
טלי: "לי יש מנורה שרופה במטבח.."
דרושים: חברים גברים
אלו הם רק ימיה הראשונים של הקבוצה שאולי תהפוך לקהילה, אבל נראה שהדבר יכול להמריא. נראה שיעל היא הכוח המפעיל/מוטרד בחבורה, אבל כמו שהיא מדגישה כמה פעמים – הכל תלוי בחברי הקבוצה. הכל תלוי באם אנשים יזמו פעילויות וכמה יצליחו להוציא את עצמם מעצמם ולהצטרף. זה כבר התחיל בדברים פשוטים כמו קריאה ספונטנית לריצה משותפת או קפה בבוקר יום הבחירות, וכעת כבר נקבעו מועדים לפיקניק עם הילדים בפארק ובירה למבוגרים באמצע השבוע.
יעל: "אנחנו יכולים לעשות בארטרים של עזרה הדדית".
טלי: ממש לא מזמן היה לי סיפור דומה, עם חבר שהתגייס לעזור לי בהובלה ובא סתם ממקום טבעי ואמיתי. הבסיס הוא הסטטוס המשותף, אבל זה בא ממקום של עזרה".
אורית: "אולי את יכולה גם לעזור למישהו".
טלי: "האמת שעשיתי את זה. מעין תעביר את זה הלאה".
יעל: יש גם את הצורך במישהו לדבר איתו, שתהיה אוזן קשבת שאפשר לפרוק. לפעמים כשחברה סתם שואלת מה שלומי, היא תבין אם אני אתחיל לשתף אותה במה שעובר עלי. זה חשוב שיהיה עם מי לעשות זה. הוצאתי, ניקיתי, הלאה".
אלמוג: "אפילו סתם שיהיה עם מי לשבת בבית קפה בספונטניות".
יעל: "חוץ מזה שאנחנו יכולות לחלוק בייביסיטריות. כל המשאבים האלה שווים הרבה. גם לא כולן חייבות להיות חברות הכי טובות".
טלי: "נכון. הנה עכשיו הכרתי את קרן בפעם הראשונה ומאוד מצאה חן בעיני, אבל זה לא שמחר נהפוך לחברות הכי טובות".
אלמוג: "כשאנשים מתגרשים ונמצאים בתהליך, יש גם מי שמתפרק וטוב שיהיה מקום שבו אותו אחד יוכל לראות דרך האחרים גם את החלק הטוב והחיובי שמגיע".
אורית: "וגם לראות שגם אחרים עברו וחוו את החלקים הרעים".
בין דיון על אתרי ההיכרויות על שלל הטיפוסים שפוגשים שם (אלמוג: כשמישהו כותב שהוא נראה צעיר לגילו, זה כבר מעלה משהו בעייתי..") לדיון על ילד נוסף "האם זה עוד יקרה?" (התשובות: לא, לא, לא, ממש לא, אולי), הנשים גם מנהלות את ישיבת הקבוצה. כך למשל נפתרה השאלה האם הן מכוונות לטווח גילאים מסויים, בהבנה שהגרושים בני ה-60 בכל מקרה ירגישו שלא בנוח בפיקניק משותף עם הזאטוטים. טלי: "למרות שאין שום דבר רע בחבר בן 60 שיבוא להחליף לי את המנורה השרופה.."
יש לכן צורך בחברות עם גברים?
טלי: "בטח שיש".
יעל: "מה קרה לך, תשאל גברים והם יגידו לך שהשיחות הכי טובות הן עם גרושות".
אורית: "לי יש מלא חברים גברים".
טלי: "בסוף את ההתייעצויות על הדייט עושים עם החברים הגברים".
מה באמת מצב הגברים בקבוצה?
יעל: "מצבם מועט.."
אלמוג: "למה אתה הצטרפת לקבוצה?
ערן: "האמת, בשביל הכתבה.."
אלמוג: לא היית מצטרף אחרת?"
ערן: "אני לא ממש טיפוס קבוצתי..אז לא יודע. כנראה שלא".
אלמוג: "רוב הגברים הם לא טיפוס קבוצתי".
יעל: "הרוב יירתעו מלהצטרף לקבוצה. אולי זה מרגיש מעט נשי, אולי ענייני אגו ירתיעו אותם, עד שיבואו ויחוו את זה".
טלי: "זה לוקח זמן".
אלמוג: "גם לא לכולם מתאים להיות חלק מקבוצה".
יעל: "גם לאינסטינקטים שלי זה מנוגד, אני די אנטיפתית מטבעי".
אלמוג: "גם אני מאוד אינדיבידואליסטית ולא חברותית במיוחד, אבל זה עוזר שיש אנשים מסביב".
קרן: וזה זמין, כאן במודיעין וזה יתרון".
אלמוג: "זה יתרון מאוד גדול".
מהו כישלון?
אחד החלקים הכי משמעותיים, ואולי גם הכי כואבים, הוא חשבון הנפש אליו נדרש המתגרש באופן טבעי.
טלי: "אין תחושת כישלון, מה פתאום".
קרן: "לא יודעת לגבי כישלון, אבל בטח שיש תחושת החמצה שנשארת איתך".
טלי: "מבחינתי זה הולך לאיפה שתיקח את זה. לטעמי להתגרש זאת החלטה אמיצה, כישלון זה להישאר במקום שלא טוב לך, לילדים ולבן הזוג".
מה לגבי חוסר הוודאות שמגיע עם הפרידה?
קרן: "כל החוסר וודאות הוא בעיקר כשאתה עוד בתהליך של הגירושים. אחר כך זה עובר וזה מסתדר".
אלמוג: "חוסר וודאות..מה כבר יכול להיות מחר? תקום בבוקר, תלך לעבודה, אחר כך הילדים איתך או שלא. זהו. החיים מתוכננים. עכשיו זה החלטה שלך והכל בידיים שלך".
טלי: "יש את העניין שפתאום אתה מקבל את ההחלטות לבד, אחראי על משק הבית לבד. אז יש פחות ביטחון ופחות אפשרות לקחת סיכונים כי הכל יושב עליי".
בשלב בו חמש הנשים מתחילות לשתף סיפורים הזויים על גברים הזויים, אני נפרד מהן לשלום. עכשיו רק נותר לראות אם בבוא היום, אני וגברים אחרים נקים את עצמנו ונהפוך לחלק ממנה, או שהקבוצה תהפוך ל"גרושות מגובשות במודיעין". שזה גם הרבה…
( צילום אינגריד מולר)
