לתושבי מודיעין שצפו לפני כמה שבועות במהדורת חדשות (אולפן שישי) של ערוץ 2, חיכתה הפתעה. מה שנשמר כסוד במשך תקופה ארוכה, נחשף בלב הפריים טיים בכתבה שתיארה את מסעם של חבר מועצת עיריית מודיעין מויש לוי, ורעייתו נילי, אשר כל אחד מהם החליט לתרום כליה לאדם שאותו אינם מכירים.

את הניתוח עבר מויש באוגוסט האחרון בבית החולים איכילוב. את כלייתו הוא תרם לחולה המחכה להשתלה כבר 12 שנים וכבר עבר השתלה אחת שלא צלחה. חודש מאוחר נכנסה רעייתו נילי אל חדר הניתוחים בבילינסון ועברה את אותו התהליך. במקרה שלה היה זה גבר בן 36, אבא לשניים שחיכה גם הוא מספר שנים בתור להשתלה.

חופש באמצע החיים

בשיחה בביתם החמים בני הזוג מתעקשים שלא לעשות סיפור גדול מדי מהמעשה האלטרואיסטי שלהם, למרות התגובות הנפעמות להן הם זוכים מרגע שידור הכתבה. מויש לוי, מי שהיה בעבר מחזיק תיק החינוך בעיריית מודיעין, משמש כיום כמנכ"ל רשת 'מיתרים', רשת מוסדות חינוך דתיים-חילוניים הפרושה מרמת הגולן בצפון ועד לירוחם בדרום. ד"ר נילי לוי היא קלינאית תקשורת במקצועה המרצה כיום באוניברסיטה בנושאי אתיקה. היום, לאחר ההחלמה ואחרי גל התגובות, הם מתפנים לסכם את החוויה.

מויש: "באיזשהו שלב חשבנו שהניתוח שלנו יתקיים במקביל, אבל למזלנו זה לא קרה. ההפרש בין הניתוחים היה חשוב כדי שנוכל לעזור אחד לשנה במהלך ההתאוששות".

נילי: "בסך הכל ההתאוששות מהניתוח לא הייתה קשה, אבל יש תקופת החלמה שכדאי לקחת לעצמך. חוץ מזה שהיה נורא כיף להיות ביחד בבית למשך שבועיים".

מויש: "הניתוח עצמו הוא ניתוח קשה. נילי מחלימה יותר טוב ממני. היומיים הראשונים היו כואבים, המורפיום עבד ממש טוב. ובאמת היה כיף להיות בבית יחד. פינקנו אחד את השני, אכלנו מסודר. אני כבר לא זוכר מתי לאחרונה אכלתי כל כך מסודר. ממש קיבלנו חופש באמצע החיים. במקום לחגוג את יום הנישואים בטיסה לחו"ל, חגגנו בחופש משותף בבית".

לא ביג דיל

בני הזוג לוי, שהיו ממקימי בית הספר 'יחד' במודיעין, חגגו השנה את יום הנישואים ה-25 שלהם. השניים, הורים לשלושה, חשבו באופן מדהים על הרעיון לתרום כליה בנפרד, כל אחד מסיבותיו שלו. נילי, שכותבת את עבודת הדוקטורט שלה בנושא אתיקה, הוזמנה לצפות בפעילות הוועדות הרפואיות בנושא השתלות. בכתבה באולפן שישי היא מספרת כי המחשבה שעלתה בראשה הייתה: "רגע, למה לא אני? למה שאני לא אעשה את זה?". אצל מויש הטריגר למעשה היה צפייה בתוכנית טלוויזיה בה תועד סיפורו של אדם המחכה להשתלה והסבל שעובר עליו. "זה הדליק בי את הניצוץ", סיפר לוי, "כשבאתי עם הרעיון לנילי, היא אמרה: "מעניין, גם אני חשבתי על זה".

לא פחדתם מהסיכונים הבריאותיים, אם יקרה משהו לכליה הנותרת?

מויש: "כל החיים שלנו הם בהנחה שכלום לא יקרה. שאלנו וביררנו ובדקנו לגבי כל הסיכונים וההשלכות. הרופאים אמרו לנו שאין מגבלות לאחר התרומה. התחושה שלי לאורך כל התהליך היא שיש פה מחסום פסיכולוגי. שנינו לא חושבים שיש פה יותר מדי. כל אחד יכול לעשות את זה, אנחנו לא מיוחדים. גם היינו בזמן טוב בחיים. לא צעירים או מבוגרים מדי, הילדים כבר התבגרו והרגשנו שזה זמן טוב".

נילי: "בוועדה הרפואית אמרו לי באיזשהו שלב שיש אצלי סיכוי מוגבר שיום אחד הכליה שנשארה תפגע. שאלתי מה הסיכויים והם ענו שאצלי מדובר על סיכוי של 6% לעומת 2% בשאר האוכלוסייה. אמרתי להם שאני שומעת 94% סיכוי שהכל יהיה בסדר. זאת צורת המחשבה שלי. לא נאיבית, אבל אופטימית".

אז מה מיוחד, מה שונה בכם שגרם לכם ללכת עם זה עד הסוף ולהוציא לפועל את הרעיון?

מויש: "אני חושב שאנחנו פשוט אנשים שמקבלים החלטה ועושים. יש גם משהו בדינמיקה בינינו שעזר לזה לקרות. אתה לא לבד בסיפור הזה".

נילי: "מעבר לזה, יש בנו משהו שמוכן לעשות דברים גם אם הם לא מקובלים. אני מאוד אוהבת את מה שפחות מקובל ומויש יותר שמרן ממני. העניין הוא שהולכים על דברים בלי לחשוש מהם. חלק מזה מגיע אצלי מאז שאחי הצעיר אמיתי נהרג כשהיה בן 17.5. הוא נסע מבית אל לירושלים וליד קלנדיה זרקו עליו אבנים. הוא איבד את השליטה על הרכב ונהרג. זה היה לפני 22 שנים. אחרי תקופה של התמודדות עם האבל, ממש הרגשתי איך הנורא מכל יכול לקרות בכל רגע. אני הייתי בהיריון ומויש שירת אז ברצועת עזה, והרגשתי את החרדה. הבנתי שכך אי אפשר לחיות, שאני לא רוצה לגדל ילדים בתפישה הזאת. היה תהליך של שינוי מחשבתי לתפישה של "עד שלא קרה משהו, הכל בסדר". אי אפשר להכין את עצמנו למה שיקרה רע. המטרה היא לחיות באמונה שהכל בסדר. כשיהיה רע נמצא את הדרך להתמודד. זה מאוד עזר לי לגדל ילדים בלי להפיל עליהם את האבל שלי. אז ככה גם עם תרומת הכליה – נעזור למישהו והכל יהיה בסדר. אחותי הצעירה אמרה לי: "אם יקרה לך משהו, אני אתרום לך כליה". "הקו האדום מבחינתי היה האם זה יפגע בילדים שלי, אם יפגע בתפקוד המשפחתי. ברור לי שאם יקרה לי משהו בגיל 75-80 הם מאוד יצטערו ויכאבו, אבל זה שונה מאשר אם יקרה משהו עכשיו".

"סבבה, תתרמו"

במשך תקופה לוי השתהה עם הפיכת הרעיון למציאות, עד שנילי דחפה לפעולה ואמרה כי אם לא יתקדם, היא תעשה את זה לבדה. באותה נקודה החליטו השניים לעבור את התהליך במקביל. מכאן מתחיל המסע של בני הזוג לוי, אשר מתועד לכל אורכו במצלמות ערוץ 2 המלוות אותם לאורך הבדיקות לאחר ששני הזוג נענו לבקשת המרכז הלאומי להשתלות לתעד את התהליך, ההכנות וגם החששות.

אחד השלבים בדרך היה לספר לילדים ולבני המשפחה על החלטתם. "בדרך כלל התגובה של הילדים לכל דבר היא "סבבה", סיפר מויש בכתבה, "אז כך היה גם הפעם".

נילי: "התגובה של הילדים נשארה "סבבה" לכל אורך הדרך. הם כמונו, לא חוששים. ביום שמוישה נותח לקחתי את הילדים בכלל למכינה הקדם הצבאית שלהם, ככה שהתגובה שלהם מאוד טבעית. מבחינתם זה עוד מעשה בתוך החיים שלנו. אני לא חושבת שזה משהו שיגדיר אותי, לא משהו מיוחד. יש אנשים שעושים דברים גדולים הרבה יותר באופן יום-יומי. לקחת ילד ממשפחה הרוסה ולגדל אותו אצלך, זה מעשה הרבה יותר נשגב מבחינתי, מעשה שאני לא יודעת אם הייתי מסוגלת לעשות. אני מאוד רוצה, אבל לא יודעת אם יש בי את הנכונות והאומץ".

מויש: "בסך הכל גם להם זה נראה מעשה חשוב לעשות, הם מפרגנים ומעריכים".

בעקבות החשיפה הטלוויזיונית מויש ונילי קיבלו תגובות אוהדות ומבינות במעגל הקרוב להם, אולם היו גם כאלו שהדבר היה פחות מובן להם. מויש: "כמעט כל התגובות היו מפרגנות, אבל היו גם כאלה שהתפלאו ולא הבינו למה ומה עובר עלינו. הערכנו את התגובות האלה כי הן אמיתיות וזה גם נתן לנו את האפשרות להסביר. אנשים לא מבינים מה זה אומר להיות חולה כליות. להגיע ארבע פעמים בשבוע לדיאליזה, כשכל טיפול לוקח לך חצי יום ואתה מותש אחריו ומלא בתרופות. זה לא חיים ואתה מבין שבפעולה באמת לא מורכב עם סיכון מינימלי, אתה יכול לתת לאדם חיים אחרים לגמרי. בזה היינו ממוקדים כל הזמן".

נילי: "למויש היו כאבים בכתפיים אחרי הניתוח, זה חלק מההחלמה. בכל פעם שהוא סבל מזה, אמרתי לו שעכשיו טדי (החולה לו תרם מויש כליה. ע.ק) יכול סופסוף להשתין. זה עוזר כשחושבים ככה".

תרומת החשיפה

אחרי התהליך שעברו, ורגע לפני שידור הכתבה בערוץ 2, הם החלו לשתף בהחלטתם לתרום כליה גם את החברים הקרובים. במשך חודשים רבים התלווה שי גל, כתב אולפן שישי, אל מויש ונילי במהלך הבדיקות, הוועדות וההכנות עד לחדר הניתוח. אם מויש כבר רגיל לחשיפה התקשורתית מעברו כאיש ציבור מוכר במודיעין, הרי שעבור נילי החשיפה הייתה החלק הפחות טוב בכל הסיפור הזה.

מויש: "אני חושב שבסך הכל הייתה כתבה יפה, הוא הצליח ליצור סיפור מכל שעות הצילום".

נילי: "לי קשה עם החשיפה. גם כשמויש היה איש ציבור התעקשתי שאני אדם פרטי ושלא תופיע לעולם תמונה שלי בעיתון. היו לי שתי סיבות להסכים שערוץ 2 יתלוו אלינו: הראשונה היא שהבנתי את החשיבות בכך שנביא למודעות הציבור את האפשרות לתרום, ולא רק לבני משפחה. הבנתי שבחשיפה אני תורמת יותר מעצם תרומת הכליה. הסיבה השנייה היא שהיה לי מאוד חשוב שיבינו שאפשר לתרום דרך המרכז הלאומי לקידום השתלות בישראל. יש כיום הרבה עמותות המקשרות בין חולים לתורמים, אבל המרכז הלאומי רואה את כל התמונה ואת כל החולים. הם מגבשים סדר עדיפויות לפי מצב החולה והנתונים הרפואיים, כך שיוצא שכל תרומה מגיעה לחולה שהכי צריך אותה".

מויש: "העמותות האלה עושות מצווה גדולה, הם מאתרים חולים ומחפשים להם תורמים. אנחנו לא רצינו שהקביעה מי יקבל את הכליות שלנו תהיה תלויה באדם או עמותה, רצינו קריטריונים שווים והוגנים שנקבעו בידי המדינה.

מעט לפני הניתוח פגש מויש את החולה לו הוא אמור לתרום את כלייתו. "העיקר מבחינתי הוא שהנתרם יהיה  הכי נצרך, הכי זקוק לכליה. שיהיה בראש הרשימה". המפגש עם החולה רק מחזק את ההחלטה של לוי ללכת עם זה עד הסוף. "כשאתה מבין מה עובר עליו, אז עוד יותר ברור מה הדבר הנכון לעשות. יש לפעמים דברים שאתה יודע שזה מה שאתה אמור לעשות, שזה מה שאמור לקרות. אני רק מקווה שעוד אנשים יראו את זה ויעשו זאת גם".

הטלפון מצפצף בשבת

כאמור, רגע לאחר שידור הכתבה החלו תושבי מודיעין לשתף אותה ברשתות החברתיות, יחד עם פרגונים חוצי מפלגות ובעיקר קריאות התפעלות וירטואליות מהמעשה. בישיבת מועצת עיריית מודיעין האחרונה, הצטרף גם ראש העיר חיים ביבס אל תושביו ואמר כי הוא מעריץ את מויש.

מויש: "הכתבה שודרה בליל שישי וכבר בשבת התחלתי לשמוע את הצפצופים בטלפון שנמצא במצב שקט במשך השבת. בראשון בבוקר כבר טסתי לחו"ל, מה שהיה דווקא טוב מבחינתי, אבל מוצאי שבת ניסיתי להגיב לאנשים שכתבו לי בפייסבוק. קצב כניסת ההודעות היה גבוה יותר מהיכולת שלי לענות. הופתעתי מכמות האנשים שצפו בכתבה. במסגרת העבודה שלי אני מסתובב בארץ ונתקל בהרבה מקומות בהם מזהים אותי מהכתבה".

נילי: "אני לא נכנסת לפייסבוק שלי. מביך אותי כשבאים אלי אנשים ומתפעלים ממה שעשיתי. יש להם כוונה טובה ורצון להגיד כמה זה נגע בהם. רובם גם מוסיפים "לא היינו מסוגלים/חושבים או אמיצים מספיק לתרום גם. כל זה בעיני הוא נפלא כי זאת הייתה המטרה, אבל יש בי מבוכה עצומה מההכרה הזאת. אני אומרת תודה ומחייכת, אבל לא חושבת שעשיתי משהו מיוחד. אולי משהו שונה מרוב הדרכים בהן אנשים בוחרים כדי לעשות טוב, אבל אני לא יותר טובה מאחרים בשום צורה".

מויש: "אנחנו יודעים שזה מגיע ממקום טוב, זה שמדברים עלינו והכתבה רצה ברשתות זה מוסיף למודעות".

נילי: "אני לא חושבת שכולם צריכים ללכת ולתרום, אבל אשמח שכל מי שזה מדבר אליו יבין שזה אפשרי".

מויש: "כל אחד מוצא את הדרך שלו לעשות טוב. אנחנו בחרנו בדרך הזאת".

השתלות בארץ

המרכז הלאומי להשתלות מרכז את נושא תרומת והשתלת איברים בישראל. בסוף כל שנה אזרחית מפרסם המרכז הלאומי להשתלות דוח על מספרי התורמים, המושתלים והממתינים להשתלה בישראל.
שנת 2015 נפתחה כאשר 1,160 בני אדם ממתינים להשתלות בישראל – עלייה של שמונה אחוזים לעומת תחילת 2014. במרכז הלאומי להשתלות ציינו כי למרות העלייה במספר הממתינים, הרשימה למעשה הצטמצמה, שכן למעלה ממחצית הממתינים להשתלה הם חדשים – 605 חולים נרשמו להשתלה בשנה זו.

333  חולים זכו בהשתלת איבר בשנה שעברה, מן המת או מן החי. התבצעו 65 השתלות כבד מתורמים חיים ונפטרים, 41 ניתוחי השתלות ריאה ו-11 השתלות לב. כמו כן ב-2014 היו 216 ניתוחי השתלות כליה, בהם הושתלו 222 כליות, כאשר במצבים מיוחדים הושתלו שתי כליות בחולה אחד. 54  מהמושתלים, כ-30 אחוז, זכו ב-2014 בהשתלה בזכות העובדה שהיו חתומים על כרטיס "אדי" או בזכות היותם בני משפחה שקרובם נפטר ואיבריו נתרמו. בסך הכל נוספו למאגר "אדי" 28,368 חותמים חדשים, והשנה חתומים  815,106 איש בישראל על הסכמה לתרום את איבריהם לאחר מותם.

שיעור ההסכמות לתרומה מהמת נותר דומה לזה שבשנת 2013 ועמד בשנה שעברה על 52 אחוז. מתוך 125 פניות למשפחות שאצל יקירם נקבע מוות מוחי-נשימתי, התקבלו 65 הסכמות. בתחום השתלות הכליה נרשמה בשורה טובה, כאשר בשנת 2014 חלה עליה בכמות התורמים האלטרואיסטים – אנשים חיים התורמים כליה לאדם שאינם מכירים, מ-33 ב-2013 ל-47 בשנה שעברה. 

בתמונה: מויש ונילי. "כל אחד יכול לעשות את זה, אנחנו לא מיוחדים"  (צילום: אינגריד מולר)