בשבוע שעבר הלך לעולמו אחד האנשים הידועים ביותר בארץ, לשמצה ולשבח, הרי הוא הרב עובדיה יוסף. יש לי הרבה מה להגיד על הרב, זכרו לברכה. כאשכנזייה-פולנייה מעולם לא היה לי חיבור עדתי הדוק במיוחד עם כבודו. גם העובדה שרוב אזכוריו בתקשורת – כשהגעתי לגיל בו הבנתי את הנאמר – נגעו לרוב להתבטאויות גסות נגד אישים שונים, לא עזרה לו להתחבב עליי במיוחד, וכן הנטייה הטבעית שלי לזלזל בדת גרמה לי לתייג אותו באופן שלילי למדי.

אבל למרות זאת מצאתי מה לכבד בו. לא אהבתי אותו, לא האמנתי לו, אך הערכתי אותו. כי כפי שאומרת קרן מור במערכון הקלאסי של 'החמישייה הקאמרית': "הוא היה אדם שהיו לו ביצים". היו, בלשון עבר – ולא כי הוא מת, אלא כי לקראת זקנה הוא איבד אותן לטובת הפוליטיקה. אבל הרב עובדיה יוסף לא פחד לעמוד על שלו בימים עברו.

הלכות משנות מציאות

הדור שלי כבר לא מודע לרוב מעשיו הגדולים של הרב בזמנו, אבל זה לא אומר שהם לא קרו, אלא שצריך להתאמץ קצת יותר כדי למצוא אותם. מסתבר, לדוגמה, שיהודי אתיופיה חייבים לרב את קבלתם כיהודים. קביעתו שיהודי אתיופיה הם יהודים לכל דבר ועל כן חל עליהם חוק השבות ואין לחייבם בגיור, הייתה הבסיס לקבלתם למדינת ישראל ולקרב העם היהודי. בעוד שהחרדים האשכנזים הדירו את הקהילה האתיופית ממוסדותיהם הספרדים והמדינה קיבלו אותם כיהודים וכחלק מהאוכלוסייה הישראלית הודות לאותה קביעה.

הרב יוסף ז"ל. בלי אהבה אבל עם הערכה

צעד גדול נוסף שעשה הרב עובדיה יוסף היה להתיר בשנת 1973 לא פחות מ–900 עגונות לאחר מלחמת יום הכיפורים. למי שלא בקיאים בלקסיקון ההלכתי, 'עגונה' הוא המונח המתאר אישה שנישאה כהלכה אך בעלה נעדר, ולא ידוע האם הוא חי או מת, ולכן לא ניתן לקבוע האם היא אלמנה ויכולה להתחתן מחדש או אישה נשואה שאיננה יכולה להינשא שוב. התרת עגונות היא דילמה שרבנים רבים מעדיפים לדלג עליה מכיוון שטעות עלולה להיות הרת אסון לאישה, לבעל, ולילדים. הרב בחר למרות הספק להרים את הכפפה ולאפשר לכל עגונות מלחמת יום הכיפורים להינשא מחדש.

עמד על שלו מול 90% מהמאמינים שסברו אחרת

אחד העקרונות המנחים של קביעותיו ההלכתיות היה קידוש האחדות והקירוב. בדומה לכור ההיתוך שניסה לייסד בן גוריון, גם במקרה זה היה ניסיון ליוזמה דומה, שמטרתה לאחד בין החילוניים, המסורתיים, הדתיים, והחרדים לעדה אחת. הדגש הייחודי הזה, על קשר לפני דת, הוא אחד הדברים שסייע לאוכלוסייה הספרדית בישראל ליישר קו עם האשכנזים ששלטו בה ביד רמה, וליצור הווי יותר משפחתי והדוק מזה של האשכנזים. אותו הווי מתקיים עד היום, ומשמש כמקור כוח לכל הקהילה, ואפילו מקור השראה לאנשים מחוצה לה.

אבל אחד ההישגים הגדולים ביותר של הרב עובדיה יוסף היה אישור החזרת השטחים. הפעם הראשונה בה אמר את דברו בנושא הייתה כשהוזמן להרצות ב–1979 בכנס השנתי לתורה ב'מוסד הרב קוק', לפני הסכם השלום עם מצרים. במקום להתחמק מהנושא בצורה מעורפלת פסק הרב חד וחלק שבמידה ושפיכות דמים עומדת על הפרק עדיף להחזיר את שטחי סיני, אפילו אם יש לפנות יישובים, ולא להקריב חיי אדם תמורתם. מאוחר יותר, לפני החתימה על הסכמי אוסלו, יצא הרב באמירה דומה, ועמד על שלו מול יותר מ–90% ממאמיניו. הוא נתן, במובן מסויים, הכשר דתי להסכם אוסלו ולמרות שלא השקיט את כל הקולות המתנגדים, עצר הרבה מהם וסייע להסכם להתקיים.

בסופו של דבר הרב עובדיה יוסף היה הכל: הוא היה סקפטי, הוא היה אופטימיסט, הוא היה עושה הכל בפרהסיה, הוא היה אדם שהיו לו ביצים – ולפעמים הוא היה גם חרא של בן אדם. אבל הוא היה איש גדול, לטובה ולרעה, ועשה רבות בשביל המדינה. הוא היה רחוק מלהיות מושלם, ואין ספק שבדרך נעשו הרבה טעויות, אבל להעלים עין מכל הדברים הטובים שעשה מטעמים של נוחות ציבורית ופוליטית, זו צרות אופקים. כמו כולנו גם הוא היה בסך הכל בן אדם, שניסה לעשות מה שראה לנכון, ועל מה שכן עשה מגיע לו שנאמר תודה