למרות שמודיעין היא המובילה באחוז המתגייסים לצבא עד לפני כחמש שנים לא היה בעיר סניף יד לבנים לזכרם של החללים שנפלו בהגנה על המדינה. חיים צמח מרעות, ש שכל את בנו עוז, לפני קרוב לשמונה שנים במהלך מלחמת לבנון השנייה, פנה ב-2006 לראש העיריה דאז משה ספקטור ומיד לאחר אישורו פעל למען הקמת הסניף שפועל ברעות קרוב לחמש שנים. דרך ההתמודדות של חיים עם האובדן הכבד התבטאה בחבישת כובע המצחיה של בנו על ראשו וכן בהנצחת בנו באופן אקטיבי. "זמן מה לאחר שעוז נהרג הרגשתי שהשגרה גורמת לאנשים סביבי לשכוח את עוז ולא רציתי שזה יקרה. חשוב לי לשמר את המורשת שלו ושל האחרים שנפלו במודיעין. בעיר כמו שלנו זו לא שאלה האם צריכה להיות להם הנצחה או לא, זוהי חובתנו", הוא אומר.
בית יד לבנים מודיעין מקבל תקציב מהמדינה ובאמצעות סיוע מהעירייה פועלים בסניף לרווחת המשפחות ומקיימים בו פעילויות ואירועים תרבותיים ואחרים. מועברים בו קורסים ללא תשלום באומנות, ברידג', ציור, ריקוד ואף קורס שעולה אלפי שקלים שעוסק בשוק ההון. חיים מתפקד כיו"ר בהתנדבות ושרית שטייף היא היחידה בארגון בעיר שעובדת בשכר, כמנהלת הבית. "היא התחברה מאד למשפחות השכולות ועושה מעל ומעבר. גם שרית וגם טלי ציטרון, רכזת המתנדבים ויעל איילון, רכזת המשפחות, עושות עבודת קודש ואין לי מילים לתאר את הערכתי אליהן", אומר צמח.
בקבוצה השנייה של המתנדבים נמצאים אלוף (במיל.) יצחק הראל, האל"מים אברשה בורשטיין וצחי גנור והמהנדס נמרוד רגב, המובילים את הקמת "בית לזיכרון ולמורשת יד לבנים", שכבר הוקצה לו שטח על ידי העירייה מול מתנ"ס סחלבים. הכניסה למבנה תהיה דרך חדר הנצחה וזיכרון של נופלי העיר. לדברי צמח, "הוא לא יהיה בית עצוב, אלא בית חי, בועט ותוסס, שיזמין אליו בני נוער ותושבים ליהנות מפעילויות משכילות וסביב פעילויות תרבות ותרבות פנאי. יהיו בו כיתות לימוד, ספרייה ואודיטוריום שיכיל עד 500 מקומות. כדי להקים בית זה יש להשקיע סכום לא מבוטל של כחמישה מיליון דולר. מדובר בסכום גדול ואנחנו מחפשים תורמים".
יש גם שתי קבוצות מתנדבים קבועות בבית יד לבנים העירוני. הראשונה לוקחת חלק פעיל בעבודה השוטפת הכוללת קשר עם המשפחות, השתתפות בטיולים בסופי שבוע וחלוקת שי למשפחות מספר פעמים בשנה. במידה והמשפחה השכולה סובלת מבעיה כלשהי מנסים לעזור להם, "מטעם תפקידי", מסביר צמח, "אני יכול לפנות לראש העירייה גם באמצע הלילה והטיפול בבעיה יהיה מהיר יותר. ביבס, סגן אלוף במילואים, הוא איש של עשייה וזורם לו דם חם בעורקים".
צמח מדבר רבות אודות בנו ומנסה להתמודד עם האובדן. הוא נכנס לחדרו של עוז, שנשאר בדיוק כפי שהוא עזב אותו בפעם האחרונה, רק כשלוש פעמים לאחר מותו. למרות שאיבד את בנו לפני קרוב לשמונה שנים, רק לפני חודשיים העז להדליק את מכשיר הטלפון הסלולארי של עוז ולקרוא בו הודעות אחרונות שהחליף עם חברתו. כמו כן שני הארגזים שנשלחו אל המשפחה מהצבא עם חפציו של עוז נותרו סגורים עד היום.
אתה חושב שאי פעם תסיר את כובע ההנצחה שאתה לובש?
"קשה לי לומר לגבי העתיד. בינתיים אני מתעקש להשאיר אותו לראשי. לפני מספר שנים בתי פנתה אלי ואמרה: 'אבא, אתה מתעסק יותר מדי עם הילד המת. שכחת שיש לך ארבעה ילדים אחרים בחיים'. היא הרגישה שאני מפקיר אותה וזה הפחד הכי גדול של ההורים השכולים, לשכוח את אלה שבחיים. מאז לקחתי צעד אחד אחורה, אבל עדיין ההנצחה עבורי ותפקודי כיו"ר יד לבנים זו עבודה במשרה מלאה".
יש שוני באבל בחלוף השנים?
"משנה לשנה זה נהיה קשה יותר. הזמן לא מרפא והחוסר גדול יותר. אנחנו רואים סביבנו את החברים מתחתנים, מביאים ילדים והעולם כמנהגו נוהג. זמן לא רב אחרי השבעה הייתי עם אשתי באיקאה וראיתי בחורות ובחורים צעירים, חלקם משוטטים לבדם, חלקם עם בן זוג, אצל חלק מהבנות הציצה בטן קטנה של תחילת היריון, אחרות היו בהיריון מתקדם. היו גברים שהחזיקו תינוק על ידם, כל החיים שהיו ויכולים להיות לעוז חלפו לנגד עיני, אבל נזכרתי במותו והכל התנפץ בפני".
איך אשתך התמודדה עם האובדן?
"אשתי היא דוקטור למוזיקה ותמיד ניגנה על הפסנתר בביתנו. כשעוז נהרג ידיה הקשיחו והיא לא ניגנה מאז ועד היום, הפסנתר עומד בביתנו ומעלה אבק. אין לה את היכולת הפיזית והנפשית לנגן, נפשה פצועה. אחרי האסון היא עשתה הסבה מקצועית לדיילות אוויר".
(צילום בית יד לבנים)
