הגולשים בקבוצות המודיעיניות ברשתות החברתיות אולי מכירים כבר את האישה ופועלה, אבל עבור אלה שעדיין לא נחשפו לאירית עמנואל נהוראי זו הזדמנות מצויינת להכיר את מפעל הצלת הכלבים הפרטי שהיא מנהלת.

מדי חודש נחשפת אירית לעשרות כלבים הסובלים מהתעללות או סתם טיפול לקוי ועושה כל שביכולתה כדי להוציא את הכלבים האלה מהמקום בו הם שוהים, להעניק להם טיפול רפואי ואף אילוץ במידת הצורך ולמצוא להם משפחה שתעניק להם בית חם. את כל זה היא עושה בדרך כלל מכספה הפרטי ולפעמים גם תוך כדי עימות עם בעלי אותם כלבים.

נהוראי היא תושבת מודיעין, בת 55 העוסקת בעבודה עם אוטיסטים. היא אם לבת אחת ואת מפעל ההצלה שלה התחילה כבר בגיל 12. את השיחה איתה אנו עורכים כשהיא בדרכה לג'לג'וליה, לאחר שדיווחו לה על כלבה פצועה בהיריון. "אני כבר וותיקה בג'לג'וליה. מכירים אותי שם", היא אומרת בחיוך.

אז איך התחיל כל העסק הזה?

"בגיל 12 'גנבתי' את הכלב הראשון שלי. מאחורי הבית שלי היה אדם שקשר את הכלב שלו לעץ 24 שעות ביממה. הוא היה מאכיל אותו בלחם ושופך עליו מים בקיץ וזה שיגע אותי. ביקשתי מאמא שלי לשמור שאף אחד לא יתפוס אותי ואחי חיכה לי באוטו. אחרי שלקחתי את הכלב נסעתי איתו למושב מגשימים ושם מצאתי לו משפחה חדשה".

* * *

את מפעל ההצלה שלה, במסגרתו כבר סייעה לאלפי כלבים מאז גיל 12 ולעשרות מהם מדי חודש, היא עורכת בכוחות עצמה ובמקביל לחיים. "האמת שזה לא עיסוק צדדי, זה כל החיים שלי. אני מתה עליהם. אני זוכרת שהייתי בת 17 ובאמצע שיעור נהיגה עזבתי את ההגה והלכתי לאסוף כלבה בהיריון שמצאתי בדרך. גם קיבלתי עזרה ושיתוף פעולה מלא מאימא שלי ומהאחים שלי, שמאוד אהבו כלבים וקבילו באהבה כל כלב שהבאתי הביתה".

איך זה עובד, איך את מאתרת את הכלבים האלו?

"בדרך כלל אנשים מתקשרים אלי ומספרים לי, או שאני נחשפת לסיפורים כאלה דרך הפייסבוק. לפני שבוע וחצי למשל מישהו התקשר אל הבת שלי וסיפר לה על גור קטן שכמעט קפא למוות ברחוב. הביאו לה את הגור הזה, שהיה זרוק באיזה בניין ואני נסעתי לסופר פארם לקראת חצות כדי לקנות לו תחליף חלב. אחר כך ראינו שהוא לא מצליח לינוק אז פינינו אותו לבית החולים הווטרינרי בבית דגן, שם הוא קיבל עירויים ולמחרת לקחתי אותו אלי הביתה".

כך אוספת נהוראי את כל אותם כלבים עזובים אל ביתה, ומשם מתחילה הדרך הארוכה עד למציאת משפחה חדשה ובית חם. "יש אצלי בכל רגע נתון לפחות ארבעה כלבים ועוד כלבים שאני מחזיקה בפנסיונים בקיבוץ נען ובנס ציונה. כלבים שאני מחלצת אני קודם כל מעבירה לפנסיון, שם הם מקבלים טיפול רפואי אם יש צורך. אני עובדת עם שני וטרינרים מאוד טובים. לא תמיד אני מצליחה למצוא להם בתים. יש כאלה ש'תקועים' אצלי, אבל לרוב אני מוצאת להם בית".

* * *

את העלויות הכרוכות בחילוץ והסעה, שהייה בפנסיון וטיפול רפואי, מממנת נהוראי בכוחות עצמה. "לפעמים יש תרומות מאנשים טובים, אבל אפשר להגיד שאני מוציאה משכורת מדי חודש על זה. כשאני מוסרת את הכלבים למשפחות זה כרוך בחתימה על הסכם ותשלום של 750 שקל, שכולל סירוס/עיקור, שבב אלקטרוני ואת כל החיסונים. גם העתידיים. הסכום הזה הולך כמובן לווטרינרים שמטפלים בכלבים ולא לחשבון הבנק שלי".

מה קורה כשאת שומעת על כלב כזה ודופקת לבעלים בדלת?

"קודם כל אני באה בעדינות. אני לא מעבירה ביקורת. מה שחשוב לי זה הכלב, הבעלים שלו לא מעניינים אותי. אני גם מאוד חמודה… אני באה ואומרת שעברתי במקום ושמעתי או ראיתי. אז אני מסבירה שלא ככה מחזיקים ומטפלים בבעל חיים. מסבירה שיש להם רגשות. הם כואבים, חם להם, הקרציות מציקות להם או שסתם גם הם מרגישים בדידות".

מה התגובות שאת מקבלת?

"יש אנשים שמקשיבים ומשתפים פעולה ויש כאלו שהרוע שולט בהם. אם יש הענות והם מבינים ומוכנים לשנות את מה שדורש שינוי אז סבבה, אם לא אז אני מעבירה את הטיפול לווטרינר של הרשות המקומית. אין לי סמכות להוציא כלב מבית. כבר קיבלתי איומים שירצחו אותי או מישהו שאמר שיגיע אלי הביתה וישחט כלב על מפתן הדלת שלי".

באילו מקרים את נתקלת?

"יש הרבה מאוד מקרים כאלו. באחד היישובים הקרובים למודיעין נתקלתי בכלב שהיה קשור 24/7, בלי מחסה, בלי אוכל ומים וללא טיפול בכלל. כלב שהגיע למצב של רזון קיצוני ומלא בקרציות. הייתה כלבה שהוצאתי מרמלה אחרי שילדים היכו אותה. שילמתי לכל אחד מהילדים עשרה שקלים ולקחתי אותה. עוד ברמלה הייתה פקינזית שבעטו לה בבטן והרסו לה את הכליות. לצערי היא מתה אחרי שהוצאתי אותה משם. לפני שנה וחצי שמעתי על כלבה בהריון ופצועה בג'לג'וליה. נסתעי לשם כל יום במשך שלושה שבועות עד שהיא המליטה והצלחתי ללכוד אותה ולהעביר לפנסיון".

יש מקרים שאת זוכרת במיוחד?

"היה מקרה אחד מאוד קשה באחד היישובים כאן באזור. התקשרה אלי אישה מבוגרת שהיו לה חמש כלבות. מצבה הרפואי היה לא טוב והיא לא יכלה לפנות את עצמה לבית החולים, מפני שלא היה מי שיטפל בכלבות שלה. היא ביקשה את עזרתי למצוא להן סידור. באותו ערב התקשרתי אליה שוב והיא לא ענתה לי. חשדתי שמשהו קורה, אז ביקשתי ממזכירות היישוב שינסו להשיג אותה. הם הגיעו לביתה, דפקו בדלת אבל היא לא ענתה להם. גם הם חשדו שמשהו לא בסדר, אז הזמינו את מד"א ומכבי האש שפרצו את הדלת ומצאו אותה חסרת הכרה על האסלה בשירותים. בזמן הפינוי של אותה אישה לבית החולים, שתיים מהכלבות ברחו מהבית. ביקשתי ממזכירות היישוב שיהיו איתה בקשר כשהיא תתעורר מהתרדמת וימסרו לה שזה בטיפול ושאני מחפשת את הכלבות הנמלטות. כשהיא התעוררה הם מסרו לה את המסר ממני וכמה דקות מאוחר יותר היא נפטרה. אני ראיתי את זה כבקשה שלה, כצוואה, והחלטתי שאני לא מוותרת. הוצאתי כמה וכמה משלחות חיפוש יום אחרי יום עד שמצאנו את הכלבות שלה ומצאנו להן בית חדש".

מה המצב במודיעין עצמה?

"בסך הכל המצב די טוב. יש כאן גם מודעות מאוד מאוד גבוהה מצד הווטרינר העירוני. הוא משתף פעולה בצורה מאוד יפה ומאוד קשוב לבעיות ולצרכים. אפילו ברמת הפקחים והמזכירה שם. צריך לתת להם קרדיט על זה". 

בתמונה אירית עמנואל- נהוראי.  שילמה לילדים כסף כדי להציל את הכלבה (צילום פרטי)