עליזה זיו (שושני) בת 83 ממודיעין היא אמנם צברית אך מכירה היטב את קשיי הקליטה בארץ מקרוב לאחר שעלתה עם בן זוגה וילדיה מקנדה ועבדה במשך שנים ארוכות עם עולים חדשים. העבודה הזאת גם סיפקה השראה לספר שכתבה "קשה זה לא מילה", שעוסק בקשיי העלייה הרוסית שתורגם לאחרונה לאנגלית"New Hope New Home") ). בשיחה איתנו מדברת על הדרך הקשה שעוברים העולים ועל הרווח בין החלום להגשמתו.
הלם תרבותי
את בעלה ג'ו (יוסף) זיו הכירה עליזה בתקופה בה עבדה כשליחת הסוכנות היהודית בקנדה. היא הדריכה מורים, ארגנה אולפני בוקר וערב לעברית, עבדה עם נוער יהודי ולימדה בבתי ספר עבריים. הוריו היגרו מאוקראינה לקנדה והוא עצמו חי בה כל חייו. השניים נישאו ובשנת 1967 עלו לארץ עם שלושת ילדיהם, נועם, יואב וטליה, שהיו אז בגילאי שבע, חמש ושנתיים. "הילדים ידעו קצת עברית לפני שהגענו ורכשו אותה מהר בארץ, אולם שפה היא לא רק לשון אלא גם תרבות, והם וגם בעלי סבלו מ"הלם תרבותי" בארץ. הוא הגיע לארץ אתי ועם ילדינו לגמרי לבד, אין לו כאן אף קרוב משפחה אחר. גרנו באולפן "בן יהודה" בנתניה והילדים למדו בבתי ספר מקומיים שהיו ברמה נמוכה מאד. בננו האמצעי יואב אהב לצייר בגן והילדים נהגו לקרוע את ציוריו. הגננת זימנה אותי לגן והתלוננה שהילד אלים ואז התברר שהוא הרביץ לילד שקרע את כל הציורים שלו. בני התקשה להתמודד עם זה ושאל אותנו מה עליו לעשות כשקורעים לו את הציורים ואיך להגיב. הבת שלי, לעומתו, ביקשה מבעלי שידבר איתה בגן רק אנגלית כי "העברית שלו מצחיקה", הם דיברו איתי עברית ואיתו אנגלית". כשהבנים למדו בחטיבה בבית הספר האזורי בעמק חפר הציקו להם תלמידים בהסעה. כשהם התלוננו בבית על כך החליט ג'ו לשלוח אותם לקורס של קרב מגע והם התאמנו שם במשך שלוש שנים. בכל התקופה הזו עליזה עמלה קשות כדי להתאקלם בעצמה שוב בארץ ולסייע לבני משפחתה להסתגל למקום החדש, בחברה שעל אף היותה חברה רב גונית של מהגרים אשר חשו על בשרם את הקשיים, איננה מצטיינת, בלשון המעטה, בסובלנות או בנימוסים. "ג'ו ניסה ככל יכולתו למצוא כאן את מקומו, הן כמהנדס והן כמורה, והשוני במנטאליות לא היטיב עימו".
משושן הבירה לירושלים
עליזה עצמה נולדה בירושלים בשנת 1932 להורים, שכמו רבים בזמנם, היו מהגרים. "למעשה כל מדינת ישראל הם מהגרים. אמו של ג'ו ביקרה בארץ ופגשה במרכז הקליטה עולים מאוקראינה שלא ראתה כמוהם כחמישים שנה מאז שהיגרה לקנדה, היא מאד התרגשה לפגוש בהם ולשמוע את השפה, שפת ילדותה". הוריה של עליזה עלו לארץ מן העיר המדאן בפרס (איראן), שעל פי המסורת היא שושן הבירה, בשנת 1921 בעקבות הצהרת בלפור. "לקראת העלייה הגברים רכשו שקלים ציוניים והנשים תרמו תכשיטים לקרן הקיימת לישראל. בני המשפחה הצטיידו בתעודות חבר של ההסתדרות הציונית ורכשו חמישה דונמים של קרקע באזור עפולה על מנת להבטיח את האחיזה בארץ ישראל. מסעם המפרך ארך למעלה משישה חודשים ביבשה ובים ובסופו של דבר השתקעו ההורים בירושלים. אני התחנכתי במשפחה דתית – מסורתית בשכונת הבוכרים בירושלים, הסביבה החברתית הייתה פסיפס של כל העדות, לכל אחת מהן מאפיינים תרבותיים שונים של צליל, טעם, מנהגים ושפה, אך יחד עם זאת שררה בשכונה הרמוניה של שותפות גורל, בשל מלחמת העולם השנייה ומלחמת השחרור, והייתה המון סובלנות". סיפור ההגירה של משפחת שושני ותולדותיה נכתב ונערך בחוברת בידי עליזה וקרובי משפחתה.
לאחר מלחמת השחרור, עקב העלייה ההמונית, היה ביקוש עצום למורים. "למדתי הוראה בסמינר דוד ילין בבית הכרם בשעות הבוקר ובערבים לימדתי בבתי ספר לנערים עובדים כשעיקר הדגש היה על נוער עולה". עליזה שירתה בצבא כמורה ובהמשך כקצינת חינוך והסברה והייתה אחראית על הוראת העברית לחיילים עולים. לאחר השחרור לימדה באולפני הסוכנות ובבית ספר במעברת הקסטל. היא למדה באוניברסיטה העברית לשון עברית וגיאוגרפיה ותוך כדי הלימודים אף לימדה עברית באולפן "עציון" בירושלים, עד שנשלחה במשלחת לקנדה כדי להביא אל הקהילות שם את שיטת האולפן ללימודי עברית שפותחה כאן.
לא קלה היא דרכנו
למרות קשיי הקליטה בארץ, בסופו של דבר, לאחר כשלוש שנים, בנו עליזה וג'ו את ביתם בחופית, ליד כפר ויתקין. "ילדינו קיבלו שם חינוך טוב" היא מעידה. ניסיונה המשפחתי השתלב בזה המקצועי כיוון שבכל שנותיה מאז שובה לארץ עבדה עם עולים חדשים אשר התמודדו אף הם עם משבר ההגירה. "המשכתי ללמד באולפנים ולנהל אחדים מהם, כמו אולפן "השרון" שבו אף קיבלנו פרס לאולפן המצטיין. לימדתי גם במכמורת ובאולפן למורי ספורט בוינגייט". בשנת 1990, לאחר שהילדים כבר עזבו את הבית, פרשה עליזה פרישה מוקדמת והקימה עם ג'ו בביתם בחופית מרכז לטיפוח למידה. "במרכז לימדנו אנגלית כל מיני אוכלוסיות: מבוגרים, אנשי צבא, שליחים שיצאו לחו"ל, מחוננים ובעיקר ילדים עם קשיי למידה. כמו כן לימדתי עברית, עיתונות, ספרות ויהדות לעולים לשעבר שרצו להעמיק את ידיעותיהם בתרבות העברית. זה היה מעין מועדון שפעל במשך שנים רבות".
החיים בקנדה, הנישואים ללא ישראלי והעבודה הממושכת עם העולים החדשים נטמעו אצל עליזה והם שהיוו את הבסיס לכתיבת ספרה "קשה זה לא מילה".
בשנת 1993, לאחר שפרשה עליזה לפנסיה, היא חלתה בסרטן השד. "עברתי ניתוח וגם תקופה מאד לא נעימה של טיפולים. כשמתמודדים עם מוות מתחילות לעלות שאלות של 'מה עושים הלאה'. הרגשתי צורך לעסוק ביצירה חיובית שיהיו בה מסרים מניסיוני העצום בהוראה, בקליטה ובאהבת הבריות. לא רציתי לכתוב אוטוביוגרפיה והחלטתי לכתוב ספר שבו ישתקפו כל עבודתי ופועלי עם העולים אך בדרך של רומן. זו הייתה עבודה קשה, כי שילבתי בכתיבה גם מאורעות אותנטיים מאותה תקופה, עם מקומות ותאריכים. ניסיתי לתאר את החוויות שעברתי או שראיתי דרך דמויות שבראתי, לכן הספר הוא גם בדיוני אך גם מחובר לעובדות ולהתפתחויות ההיסטוריות".
קליטת העולים בארץ היא מיוחדת ומורכבת אף לעומת קליטה במדינות אחרות כי מצד אחד העולים באים ל'מולדת' הישנה ויש להם, מן הסתם, ציפייה להגיע "הביתה" אך מצד שני הם מגיעים למקום לא מוכר, אינם דוברים את השפה שהיא תנאי ראשון להשתלבות, ולא תמיד הם מכירים את המנטאליות הישראלית. הספר שכתבה מתאר את תהליך קליטתה והתערותה של משפחה אחת, שעלתה בשנות השמונים מברית המועצות, במציאות הישראלית המורכבת. "הספר עוקב אחרי נתיב הייסורים אותו עובר אדם הנעקר משורשיו התרבותיים ומנסה להשתרש במולדת חדשה. תוך כדי חיכוך, עימות ומגע עם החברה הישראלית, בוחנים העולים את זהותם ורגשותיהם, כפי שהם משתקפים בעיני החברה הקולטת. בד בבד עם התפתחות העלילה נקלעת המשפחה לרצף אירועים קשים ולתמורות פוליטיות והיסטוריות המתרחשים בין השנים 1985-1995 בישראל ובאירופה, בין היתר נפילת חומת ברלין והתפרקות ברית המועצות. הספר מציג, בצד הקשיים והתלאות הרבים, נקודות אור של ידידות, אמפתיה ורצון לתת ולסייע" (מתוך כריכת הספר).
את הספר ייעדה זיו הן לישראלים והן לעולים מרוסיה. אין ספק שרבים מן העולים ימצאו בו את עצמם ואת מה שעבר עליהם עם הגיעם לארץ. הוא אקטואלי כיום כמו בימים בהם נכתב ומן הסתם גם אוניברסאלי, בשל ההלם התרבותי העובר על המהגרים באשר הם. "הספר נרכש על ידי הצבא והוא משתמש בו כספר הדרכה לסגל הקולט חיילים עולים וגם משרד החינוך המליץ עליו, הן לנוער עולה והן לנוער ישראלי. גם סטודנטים בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת באר שבע העוסקים בהגירה ובאתניות בחברה הישראלית עושים בו שימוש".
"יש בספר גם סגירת מעגל עבורי" היא אומרת "המורה של גיבורת הספר, מרינה, נוסעת ללנינגרד (כיום סנט פטרסבורג) ומלמדת עברית ואז היא מבינה מה פירוש הדבר להיות זרה בארץ אחרת ומרינה, תלמידתה, עוזרת לה בכך. מרינה, גיבורת הספר, היא שילוב של דמויות רבות שפגשתי בעבודתי לאורך השנים. מה שניסיתי להעביר הוא את הצורך לראות את האנשים ולדעת לקבל את האחר".
פעילה במודיעין
לפני כחמש עשרה שנים החליטו עליזה וג'ו שהם בשלים לשינוי. "הבית היה גדול והילדים עזבו. מכיוון שאני ירושלמית ואמי באותה תקופה הייתה עדיין בחיים החלטנו להתקרב לעיר אך לא רצינו לגור בירושלים עצמה ועברנו למודיעין". עליזה כיום כבר בת 83 אך נראית ומתנהגת כצעירה בהרבה מגילה הכרונולוגי. היא אינה נחה גם כאן בעיר ועסוקה, כדרכה, בפעילות חינוכית. "אני מתנדבת ומלמדת בכל יום שלישי בבית הספר "יחד". יש שם קבוצה גדולה של עולים, בעיקר מארצות הברית ומאנגליה. אני לוקחת בכל פעם שלושה ילדים, עובדת איתם ועוזרת להם בעברית. אני מבינה היטב מה עובר על ילדה בת שלוש עשרה שהייתה תלמידה מצטיינת במקום שבו גדלה, הגיעה לכאן ופה קשה לה עם השפה והיא מתקשה בלימודים".
בצד לימודי העברית עליזה גם מתנדבת ומרצה בפרויקט העירוני של "בית חם" שבמסגרתו העירייה מארגנת בכל שכונה בית שבו נפגשים פעם בשבוע גמלאי אותה שכונה ושומעים הרצאות או מקיימים פעילויות משותפות. ג'ו למד בשנים האחרונות ציור וציוריו מעטרים את קירות ביתם. יש להם שישה נכדים, בתם מתגוררת במודיעין והם סבא וסבתא פעילים ומעורבים.
גם לדוברי אנגלית
העולם היום הרבה יותר גלובלי ו"אימיגריישן" (הגירה) הוא אחד הנושאים ה"חמים" ביותר. משפחות רבות, גם בארץ, בין היתר של אנשי הייטק, רופאים או אנשי אקדמיה, עושות "רילוקיישן" ממדינה אחת לאחרת, לעיתים זמנית, לכמה שנים, ובמקרים אחרים באופן קבוע, ויש צורך להקל על קליטתן במקום החדש. זאת הסיבה שהביאה את עליזה וג'ו לתרגם לאחרונה את הספר גם לאנגלית: "השפה, איך רוכשים אותה ואיך לימוד השפה מסייע לקליטה, היא הנושא המרכזי בספר, כמובן בצד הצורך בקבלת האחר". משמו של הספר ("New Hope New Home" בהוצאת "Contento") כבר ניתן להבין שהמסר הוא של תקווה להצלחה ולקליטה בבית החדש, בצד הקשיים והתסכול. הוא משווק בעיקר במתכונת דיגיטאלית, כך קל יותר לרכוש אותו בחו"ל".
(צילום: אינגריד מולר)
