ביום שלישי האחרון נצבעו מדרגות עירית תל אביב בצבעים ססגוניים כש-109 שמיכות צבעוניות נפרשו עליהן. זה היה שיאו של פרויקט הסריגה למען נשים במצוקה "סורגות לך דרך" שיזמה וארגנה אלונה ארובס ממודיעין. עשרות נשים מרחבי הארץ, ביניהן גם תושבות העיר, נרתמו למשימה שתכליתה חלוקת שמיכות אישיות לנשים השוהות במקלטים כדי לתת להן תחושה של בית.

מה כובע?

אלונה ארובס (44) נשואה ואם לשתי בנות ובן, מתגוררת בעיר כ- 15שנים. היא עובדת כבר 23 שנים בעירית תל אביב, כיום בתפקיד מנהלת לשכתו של עו"ד דן להט, חבר מועצת עירית תל אביב מטעם 'יש עתיד', אבל בימים אלו יוצאת לחופשה ללא תשלום של שנה כדי להתמקד בתחביבה שהפך גם למקור פרנסה, הסריגה.

כבר בגיל שמונה החלה ארובס להתעניין בסריגה. "אימא שלי דווקא לא סרגה אבל באחד משיעורי המלאכה בבית הספר סרגנו כובע דו צדדי עם מחזיק סיכות ליום האם והתאהבתי בזה. יש לי אחים גדולים ממני, אשתו של אחד מהם לימדה אותי איך לקרוא תרשימים והוראות סריגה והתמקצעתי בזה. סרגתי כל הזמן, לפעמים הגעתי לבית הספר לאחר לילה ללא שינה כי סרגתי כל הלילה והמורות תמיד ביקשו ממני שאלמד אותן לסרוג. הייתה לי מורה בתיכון שלא עזבה אותי כי הסוודר שסרגתי מצא חן בעיניה ובסופו של דבר היא סרגה את אותו סוודר בדיוק, אפילו בצבעים זהים. אחרי שהתחתנתי הייתה תקופה שהסריגה יצאה מהאופנה, הפסיקו לסרוג וכמעט שלא היו חנויות צמר, אני הקמתי משפחה ועבדתי וכמעט שלא עסקתי בזה".

זה לא תחביב של סבתות?

"העניין המחודש שלי בסריגה התחיל לפני שתים עשרה שנים. גיסתי לימדה בחינוך האנתרופוסופי והנחתה תלמידים בסריגה, היא זכרה שבעבר סרגתי וביקשה שאלמד אותה. זה היה לאחר חמש עשרה שנים שבהן לא סרגתי. קניתי צמר ומסרגות לשתינו, התחלתי לסרוג, אנשים מאד התלהבו ממה שעשיתי והתחלתי למכור לחנויות לבגדי ילדים. בעלי עבד באותה תקופה בירושלים והיה לו קר בחורף אז סרגתי לו כובע צמר ומכרתי לכל חבריו כחמישים כובעים. כך זה התחיל.

כשנולדה בתי הצעירה בשנת 2008 לקחתי שנת חופש, היה לי פנאי ופיתחתי קשרים עם חברות הצמר. הצטרפתי כגולשת לפורום סריגה אינטרנטי ארצי ב'תפוז' והחלטתי לפתוח חנות וירטואלית לצמר. אני קונה צמר מ'ויטלגו', מ'ענבלית' ומ'צמר שני' ומוכרת אותו בבלוג שהקמתי. עיצבתי וסרגתי דגם לחוברת של 'ויטלגו', הוא הופיע גם בתצוגות אופנה. במשך הזמן הפכתי להיות מנהלת הפורום לסריגה בהתנדבות. אני סורגת הרבה: שמיכות, צעיפים, שלים וגם תיקים. יש לכל אחד בבית שמיכה משלו ואני סורגת גם מתנות לחברים לאירועים. אני כל הזמן מייצרת דגמים וממציאה דברים חדשים. כשהייתי צעירה סרגתי בגדים בשתי מסרגות ומפיות במסרגה אחת אבל באינטרנט נחשפתי לזה שסורגים הכול במסרגה אחת, גם בגדים, וגיליתי שזה יותר כיף ומהיר והטכניקה יותר נעימה לי לכן כיום אני סורגת רק במסרגה אחת".

היו שנים שנדמה שכבר אף אחת לא סורגת. יש לזה פריחה מחודשת?

"יש התעניינות לחזור לעולם של יצירה. זה לא קשור רק לסריגה, אנשים תופרים ומעצבים לבד. יש מבחר גדול של חומרי יצירה ויש המון חנויות יצירה. סריגה היא גם סוג של מדיטציה. הפורום מאד פעיל והרבה נשים סורגות. הקבוצות הולכות ומתגבשות, יש המון נשים שמתעניינות בתחום".

רצועות במקום צמר

בנוסף לבלוג ולפורום הסריגה ארובס מקיימת בביתה סדנאות סריגה לנשים ולקבוצות. "נשים באות ללמוד לסרוג מהבסיס, אחת על אחת. בסדנאות הקבוצתיות הן עובדות על פרויקט מסוים, כולן סורגות את אותו דבר. הסורגות הן בגילאי 30 עד 60". מתברר שה'טרנד' הפופולארי הוא סריגה ברצועות טריקו ולא בצמר כי הטכניקה פשוטה מאד, הרצועות והמסרגות עבות וזה לוקח פחות זמן. "אבל זה מאמץ פיסי ואני נהנית יותר לשבת בכיף בפינת הטלוויזיה ולסרוג בחוטים רגילים". היא מדגישה שהסריגה כרוכה בהרבה עבודה ולכן אף פעם מכירת הסריגים אינה כדאית מבחינה כספית "אבל כך זה בכל יצירה".

ארובס מעידה על עצמה שהיא בעלת אופי יזמי, אבל יש לה גם תחושת אחריות חברתית ולכן היא פעילה מאד ויוזמת פרויקטים שונים של סריגה למען הכלל. "אני מארגנת ומנהלת את "יום הסריגה הבין לאומי" במרחב הציבורי, ובו יוצאים למרחב ומקיימים מפגשי סריגה. השנה עשיתי זאת בפעם השנייה, האירוע התקיים בפארק הירקון והגיעו כ-150. כמעט כולם היו כמובן נשים, היו גם גברים מלווים אך הם לא סרגו. ארגנתי סדנאות קצרות בנות חצי שעה והזמנתי מנחות מכל הארץ, הכול ללא תשלום וללא מכירות או מסחר".

עץ סרוג

לפני מספר שנים ארגנה אלונה פרויקט של תרומת כובעים סרוגים לפגים בבתי חולים ברחבי הארץ "גייסנו למעלה ממאתיים כובעים ומסרנו אותם לפגיות". בשנת 2012 היא יזמה את פרויקט "עצים ברוטשילד" שמטרתו לגייס מודעות סביבתית "להראות את היופי שבעטיפה ולהביא למודעות את הסריגה כאמנות. כיסוי עצים נפוץ במקומות שונים בעולם, למשל בלונדון, שם מכסים בסריגים תאי טלפון ואוטובוסים. הראיתי לאנשי עירית תל אביב שכיסוי וקישוט עצים מתבצע גם במקומות אחרים והם שמחו להשתתף. סרגתי כיסוי לעץ אחד ושתי חברות סרגו כיסויים לשני עצים נוספים, לצערי אחרי כחודש זה נהרס. עשיתי פרויקט דומה גם במרכז קהילתי עמק רפאים בירושלים וקישטתי שם מספר עצים. זה החזיק מעמד כחודש וחצי ואז הם הזמינו אותי שוב בט"ו בשבט. הפעם סרגתי וקישטתי שמונה עשר עצים. זה היה ממש יפה, אנשים ברחוב לא הפסיקו להצטלם, לצלם, לגעת ולשאול שאלות. הם אמרו לי שזה גרם להם לעצור ולהסתכל על העץ".

איך הגעת לפרויקט של שמיכות למען נשים?

"בשנת 2010 נחשפתי לצילום מדהים בגלריה האינטרנטית 'Flicker', זו גלריה בין לאומית שגם אני משתפת בה יצירות שעשיתי. ראיתי צילום שבו הלבישו בסריגה את מדרגות הקתדרלה בהלסינקי. פניתי לצלמת, ישראלית לשעבר שחיה שם, והיא סיפרה לי שהרעיון הוא לגייס במשך תשעה חודשים 7,800 שמיכות שייתרמו למשפחות נזקקות. בעולם הפרויקט נקרא "השמיכה הגדולה" כי היא מורכבת מהרבה שמיכות. גם בדרום אפריקה התקיים השנה אירוע כזה. הרעיון נטמע ונשאר לי בראש, לקח לי זמן 'להתבשל' עם זה ובינואר השנה יצאתי בקריאה בפורום הסריגה, בפייסבוק ובבלוג שלי. הסברתי והראיתי מה היה בהלסינקי ואמרתי שאני רוצה לעשות זאת גם בתל אביב ולתרום לנשים. המטרה הייתה לתת מאישה לאישה, מעין 'בורכנו ונברך', ולכן החלטתי לתרום לנשים את השמיכה עצמה".

מחסום השמיכה

"פניתי לאגף לשירותים חברתיים בעירית תל אביב ולסמנכ"ל אגף 'שפע'", ממשיכה ארובס לספר "הוא אהב את זה והפנה אותי ליועצת ראש העיר לקידום מעמד האישה שליוותה אותי מול הגורמים הרלוונטיים ויצרה את החיבור ביני לבין המרכזים השיקומיים לנשים. המרכזים שנבחרו הם: מרכז 'גליקמן' לטיפול במניעת אלימות כלפי נשים, מרכז 'סלעית' לשיקום נשים מזנות, 'גגון' – מחסה לנשים דרות רחוב, מרכז לקורבנות סחר בנשים ומרכז לאסירות משוחררות. ממנהלת השירותים החברתיים אמרו לי שצריך מאה שמיכות עבור המרכזים. כשהתחלתי לא ידעתי כמה היענות תהיה, יצאתי ב'קול קורא' ואנשים התרגשו כששמעו מה המטרה. 96 נשים סרגו, חלקן יותר משמיכה אחת. אני קוראת לשמיכות הללו "שמיכות המדיטציה" כי הן אינן מצריכה חשיבה, לא בדוגמה ולא בשילוב הגוונים. השמיכה משלבת שאריות של חוטים צבעוניים בהרכב אחד, אקרילי, והיא עשויה מפסים צבעוניים כאשר בכל כארבע שורות מחליפים צבע. מאז שחזרתי לסרוג יש לי תמיד שמיכה כזו בהתהוות כי העבודה עליה לא מצריכה חשיבה והיא מרגיעה. זו שמיכת "מה שיוצא אני מרוצה". אצל חלק מהנשים השמיכה ניצלה שאריות חוטים שהיו להן בבית. נשים מכל הארץ ישבו וסרגו ושלחו לי את השמיכות שלהן עד 15/8. השמיכות הגיעו אלי למשרד, כל מי שהביאה קיבלה מספר. ערכתי גם הגרלה, לכל שמיכה דרושות בערך שתים עשרה חבילות צמר והגרלתי לאחת מן הסורגות צמר כדי שתוכל לסרוג שמיכה כזו גם לעצמה. בין הסורגות היו כאלו שבפעם הראשונה צלחו את "מחסום השמיכה", זו עבודת סריגה בהיקף גדול. הנשים ישבו ועבדו על השמיכה במשך חודשים, כל שמיכה היא מינימום שישים שעות עבודה ולעיתים יותר. בסופו של דבר היו לנו מאה ותשע שמיכות בגודל אחיד של 1.20/1.60, גודלה של 'כרבולית'. לילך שני ממודיעין שסרגה שתי שמיכות היא זו שזכתה בהגרלה. גם אני סרגתי שתי שמיכות ומישהי מקיבוץ אלרום סרגה שלוש. הנחיתי את הסורגות להצמיד לשמיכה תווית לא מסחרית ועליה המספר, הלוגו "סורגת לך דרך" ושמה של הסורגת, כך מתן השמיכה הפך לאישי יותר. האירוע התקיים על מדרגות עירית תל-אביב. פרשנו על המדרגות גלילי בד מקובעים במשקולות כדי שהשמיכות לא יתלכלכו, פרשנו אותן וביקשנו לדרוך עליהן רק עם גרביים. השמיכות ניתנות לכביסה במכונה כי הן סרוגות בחוטי אקרילן. באותו ערב, לאחר סיום האירוע, הגיע טנדר של השירותים החברתיים ולמחרת הוא חילק את מאה השמיכות בין חמשת המרכזים. את תשע השמיכות העודפות תרמנו ל'בית השאנטי' ביפו.

השאלה המתבקשת היא מה הפרויקט הבא?

"אני עדיין בפרויקט שהסתיים…זה יקרה בקרוב, אני אדם דינאמי וכבר פנו אליי מעירית רמת גן לעשות דבר דומה גם אצלם. זו המון עבודה מאחורי הקלעים, לארגן הכול ולענות לכל השאלות של הסורגות. עבדנו על זה מינואר, ממש תשעה ירחי לידה". לאלונה היה חשוב להראות שאפשר לעזור לקהילה לא רק דרך חשבון הבנק ולא דווקא בתמחור כלכלי אלא באמצעות היצירה והתחביב. "אמנם גם הצמר עולה כסף אך זה לא העיקר. לב העניין הוא העבודה והתרומה לחברה. אני בטוחה שאם אעשה פרויקט דומה יהיו אפילו יותר משתתפות, הנשים הרגישו שהן חלק גדול מעשיה למטרה חיובית". את אהבת הסריגה וההנאה ממנה היא מסכמת במילים "זר לא יבין זאת".

(צילום: אינגריד מולר)